א בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י לְצֵ֥את בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה בָּ֖אוּ מִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃ ב וַיִּסְע֣וּ מֵרְפִידִ֗ים וַיָּבֹ֙אוּ֙ מִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּמִּדְבָּ֑ר וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר׃ ג וּמֹשֶׁ֥ה עָלָ֖ה אֶל־הָאֱלֹהִ֑ים וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֤יו יְהוָה֙ מִן־הָהָ֣ר לֵאמֹ֔ר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לְבֵ֣ית יַעֲקֹ֔ב וְתַגֵּ֖יד לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ד אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי לְמִצְרָ֑יִם וָאֶשָּׂ֤א אֶתְכֶם֙ עַל־כַּנְפֵ֣י נְשָׁרִ֔ים וָאָבִ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽי׃ ה וְעַתָּ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־בְּרִיתִ֑י וִהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים כִּי־לִ֖י כָּל־הָאָֽרֶץ׃ ו וְאַתֶּ֧ם תִּהְיוּ־לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּ֖ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ז וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֔ה וַיִּקְרָ֖א לְזִקְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיָּ֣שֶׂם לִפְנֵיהֶ֗ם אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖הוּ יְהוָֽה׃ ח וַיַּעֲנ֨וּ כָל־הָעָ֤ם יַחְדָּו֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה נַעֲשֶׂ֑ה וַיָּ֧שֶׁב מֹשֶׁ֛ה אֶת־דִּבְרֵ֥י הָעָ֖ם אֶל־יְהוָֽה׃ ט וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י בָּ֣א אֵלֶיךָ֮ בְּעַ֣ב הֶֽעָנָן֒ בַּעֲב֞וּר יִשְׁמַ֤ע הָעָם֙ בְּדַבְּרִ֣י עִמָּ֔ךְ וְגַם־בְּךָ֖ יַאֲמִ֣ינוּ לְעוֹלָ֑ם וַיַּגֵּ֥ד מֹשֶׁ֛ה אֶת־דִּבְרֵ֥י הָעָ֖ם אֶל־יְהוָֽה׃ י וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ אֶל־הָעָ֔ם וְקִדַּשְׁתָּ֥ם הַיּ֖וֹם וּמָחָ֑ר וְכִבְּס֖וּ שִׂמְלֹתָֽם׃ יא וְהָי֥וּ נְכֹנִ֖ים לַיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י כִּ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י יֵרֵ֧ד יְהוָ֛ה לְעֵינֵ֥י כָל־הָעָ֖ם עַל־הַ֥ר סִינָֽי׃ יב וְהִגְבַּלְתָּ֤ אֶת־הָעָם֙ סָבִ֣יב לֵאמֹ֔ר הִשָּׁמְר֥וּ לָכֶ֛ם עֲל֥וֹת בָּהָ֖ר וּנְגֹ֣עַ בְּקָצֵ֑הוּ כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהָ֖ר מ֥וֹת יוּמָֽת׃ יג לֹא־תִגַּ֨ע בּ֜וֹ יָ֗ד כִּֽי־סָק֤וֹל יִסָּקֵל֙ אוֹ־יָרֹ֣ה יִיָּרֶ֔ה אִם־בְּהֵמָ֥ה אִם־אִ֖ישׁ לֹ֣א יִחְיֶ֑ה בִּמְשֹׁךְ֙ הַיֹּבֵ֔ל הֵ֖מָּה יַעֲל֥וּ בָהָֽר׃ יד וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה מִן־הָהָ֖ר אֶל־הָעָ֑ם וַיְקַדֵּשׁ֙ אֶת־הָעָ֔ם וַֽיְכַבְּס֖וּ שִׂמְלֹתָֽם׃ טו וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָעָ֔ם הֱי֥וּ נְכֹנִ֖ים לִשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים אַֽל־תִּגְּשׁ֖וּ אֶל־אִשָּֽׁה׃ טז וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיֹ֣ת הַבֹּ֗קֶר וַיְהִי֩ קֹלֹ֨ת וּבְרָקִ֜ים וְעָנָ֤ן כָּבֵד֙ עַל־הָהָ֔ר וְקֹ֥ל שֹׁפָ֖ר חָזָ֣ק מְאֹ֑ד וַיֶּחֱרַ֥ד כָּל־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֥ר בַּֽמַּחֲנֶֽה׃ יז וַיּוֹצֵ֨א מֹשֶׁ֧ה אֶת־הָעָ֛ם לִקְרַ֥את הָֽאֱלֹהִ֖ים מִן־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּתַחְתִּ֥ית הָהָֽר׃ יח וְהַ֤ר סִינַי֙ עָשַׁ֣ן כֻּלּ֔וֹ מִ֠פְּנֵי אֲשֶׁ֨ר יָרַ֥ד עָלָ֛יו יְהוָ֖ה בָּאֵ֑שׁ וַיַּ֤עַל עֲשָׁנוֹ֙ כְּעֶ֣שֶׁן הַכִּבְשָׁ֔ן וַיֶּחֱרַ֥ד כָּל־הָהָ֖ר מְאֹֽד׃ יט וַיְהִי֙ ק֣וֹל הַשּׁוֹפָ֔ר הוֹלֵ֖ךְ וְחָזֵ֣ק מְאֹ֑ד מֹשֶׁ֣ה יְדַבֵּ֔ר וְהָאֱלֹהִ֖ים יַעֲנֶ֥נּוּ בְקֽוֹל׃ כ וַיֵּ֧רֶד יְהוָ֛ה עַל־הַ֥ר סִינַ֖י אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיִּקְרָ֨א יְהוָ֧ה לְמֹשֶׁ֛ה אֶל־רֹ֥אשׁ הָהָ֖ר וַיַּ֥עַל מֹשֶֽׁה׃ כא וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה רֵ֖ד הָעֵ֣ד בָּעָ֑ם פֶּן־יֶהֶרְס֤וּ אֶל־יְהוָה֙ לִרְא֔וֹת וְנָפַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ רָֽב׃ כב וְגַ֧ם הַכֹּהֲנִ֛ים הַנִּגָּשִׁ֥ים אֶל־יְהוָ֖ה יִתְקַדָּ֑שׁוּ פֶּן־יִפְרֹ֥ץ בָּהֶ֖ם יְהוָֽה׃ כג וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהוָ֔ה לֹא־יוּכַ֣ל הָעָ֔ם לַעֲלֹ֖ת אֶל־הַ֣ר סִינָ֑י כִּֽי־אַתָּ֞ה הַעֵדֹ֤תָה בָּ֙נוּ֙ לֵאמֹ֔ר הַגְבֵּ֥ל אֶת־הָהָ֖ר וְקִדַּשְׁתּֽוֹ׃ כד וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֤יו יְהוָה֙ לֶךְ־רֵ֔ד וְעָלִ֥יתָ אַתָּ֖ה וְאַהֲרֹ֣ן עִמָּ֑ךְ וְהַכֹּהֲנִ֣ים וְהָעָ֗ם אַל־יֶֽהֶרְס֛וּ לַעֲלֹ֥ת אֶל־יְהוָ֖ה פֶּן־יִפְרָץ־בָּֽם׃ כה וַיֵּ֥רֶד מֹשֶׁ֖ה אֶל־הָעָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נחלת יעקב

יעקב בן יעקב משה מליסא

פסוק ג:
ומשה עלה אל האלהים. בש"ס (שבת פ"ח) אמרינן אמר ר' יהושע לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו וכו' תנה הודך על השמים וכו' אמר לפניו רבש"ע תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיךמארץ מצרים אמר להן למצרים ירדתם וכו' שוב מה כתיב בה נא יהי' לך אלהים אחרים בין עמים אתם שרויין שעובדין ע"ז וכו' שוב מה כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו כלום אתם עושים מלאכה. שוב מה כתיב בה כבד את אביך וכו' כלום יש לכם אב ואם. שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף כלים יצה"ר יש ביניכם, והוא תמוה דלמה נקיט אלו דהא שום מצוה מהמצות לא שייך אצלם. ונראה דהנה עיקר המעלה שיש בישראל יותר מהמלאכים עד שאמרו שעתידין המלאכים לשאול לישראל איה מקים כבודו הוא משום דהמלאכים המה מוכרחים במעשיהם וההכרח לא יגונה ולא ישובח משא"כ צדיקי ישראל שהן בעלי בחירה ועושין טוב ברצונם יש להם שבת ומעלה. לזה באו המלאכים וקטרגו ואמרו תנה הודך על השמים שיתן להם התורה פי' שיתן בכחם שהם יהיו יכולין להכרית האנשים שיעשו כרצונם והן טוב הן רע ולהמלאכים יותן הבחירה שאם יבחרו להכריח האנשים שבעולם לטוב שיקיימו כל המצות שבתורה ינתן להם שכרם ובאם שיבחרו האנשים להכריח לעשות רע להיות להם קנאה ותאוה והמדה כמו שהי' בימי מנשה ולגנוב ולרצוח ולנאוף יענשו וכלל הדבר שביקשו שיהיו המלאכים בחיריים והאנשים יהיו מוכרחים על ידם והשיב להם משה תשובה נצחית. דהנה כלל המצות הן א' באמונת אלקות ב' שיעשו זכירה לדברי אמונה כגון שבת לאמונת חידוש וכיוצא, ג' מצות אשר לא הי' צריך לצוות עליהן כגון אכילת שרצים וכיוצא שאפילו אותן שלא קבלו התורה עושין כן אולם הקב"ה ציוה עליהן להרבות שכרן וזה כוונת ר' רנני, בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להן תורה ומצות כלומר שהרבה להן תורה ומצות דברים אשר לא הי' צריך לצוותם עליהם כמו אכילת שקצים ורמשים כדי להרבות שכרן וגם אמרו חז"ל ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן ע"י יסורין ולזה השיב להם משה למצרים ירדתם לפרעה נשתעבדתם כלומר אנחנו סבלנו יסורין אבל אתם למה ינתן לכם כיון שלא סבלתם שום יסורין ועוד שמלבד היסורין שסבלנו הי' לנו נסיונות כי ירדנו למצרים וה זמה והיינו גדורין בעריות. ב' לא יהי' לך ג"כ יש לנו שכר כשאנחנו בוחרים בזה מחמת שיש אומות המפתות אותנו לעבוד ע"ז משא"כ במלאכים. ומה"ת יבחרו להכרית האנשים להאמין אמונות רעות וכן היא הטענה ברציחה וניאוף כיון שאין יצה"ר ביניהם מה"ת יכריחו האנשים לרע ונגד המצות שנצטווינו בכדי להרבות לנו שכר לא שייך בהן כלל כיון שבוודאי לא יכריחו האנשים לזה כי הוא נגד הטבע בשלמא להאנשים נותן להם שכר על המעשה אף שהוא גם מחמת הטבע משא"כ במלאכים שאין להם מעשה ולזה השיב להם מכיבוד אב ואם שאף אותן שלא קבלו התורה עושין כן מחמת טבע ומעשה אין להם ועל מה יקבלו שכר:
פסוק ה:
והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. פי' שאפילו בשעה שאשפוך רוחי על כל בשר כמ"ש (יואל ג') שכל הארץ אז יהי' לי אתם תהיו לי סגולה וממלכת כהנים וגוי קדוש יותר מכל בשר אף אתר שאשפוך רוחי עליהם:
פסוק ח:
וישב משה את דברי העם אל ה'. ולכאורה הוא תמוה דהא כתיב אח"כ ויגד משה את דברי העם אל ה' לכן נראה שמשה אמר להם בלשון מדבר בעדו אם שמוע תשמעו בקולי רק ששכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה וכשהשיבו ישראל כל אשר דבר ה' נעשה השיב משה את דבריהם וכוונתם אל ה' אשר רצונם לראות את מלכם כמ"ש רש"י בקרא דויגד משה ע"ש ופי' משה דבריהם שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה היינו שרצונינו שנשמע מפי הקב"ה בעצמו:
פסוק ח:
כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. (בשבת פ"ח) אמרינן בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא מלאכים וקשרו לכל אחד שני כתרים א' כנגד נעשה א' כנגד נשמע. המאמר הלז תמוה. כאשר הקשה המהרש"א דאי בשביל הקדמה אין מחויב לקשור אלא כתר אחד. ונראה ליישב דהנה אנו רואין שאברהם קיים כל התורה כולה קודם שניתנה ומאין הי' יודע אברהם התורה א"ו דכל מצות התורה הן תיקוני הנפש ולאשר שאברהם הי' השגתו שלימה בתכלית השיג המצוה וקיימם אף שלא ניתנה וא"כ הישראל במעמד הנבחר שהי' השגתם בתכלית השלימות האפשרית השיגו ג"כ כל התורה כאברהם ושפיר אמרו נעשה קודם ששמעו ולא נגזר עדיין כי היו משיגים גודל הכרחיותם רק שהיו אומרים ג"כ ונשמע שהיו רוצים ג"כ לשמוע שיגזור עליהם המצות והיו רוצים בשמיעה ג"כ כדי שיהיו מצווים ועושין וא"כ הכל הי' ברצונם הטוב העשיי' שהרי לא נגזר עליהן והשמועה ג"כ רצו מרצונם הטוב משא"כ אם היו אומרים נשמע ונעשה דהיינו שיגזור עלינו העשיי' בגזירת מלכות ואז נעשה מצד גזירת מלכות לא הי' חשוב כל כך:
פסוק ח:
עוד שם (שבת) כל אשר דבר ה' נעשה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע אמר הקב"ה מי גילה רז זה לבני שמלאכי השרת נשתמשו בו דכתיב עושי דברו לשמוע. הכוונה כמו שכל עשיית של מלאכי השרת אינו לשום כוונה אחרת רק שתהי' בעשייתן רצון קונם וא"כ כל עשייתן הוא רק בשביל לשמוע לפקודת המלך הקב"ה כן היו ישראל בזמן נתינת התורה משוללי תאוה וכבוד וכל עשייתן לא הי' רק בשביל כבוד שמיעת דבר ה' וזה שאמרו נעשה שעשייתינו יהי' רק שנשמע לדבר ה':
פסוק ח:
עוד שם (שבת) אמרינן אמר ר' חמא בר חנינא מאי דכתיב כתפוח בעצי היער וכו' למהנמשלו ישראל לתפוח לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע. הקשו התוס' שם דקרא זה נאמר על הקב"ה כדאמר כן דודי בין הבנות ע"ש וי"ל דהכי קאמר קרא דכמו מי שמוצא תפוח דהיינו אתרוג בעצי היער הוא חביב עליו מאוד הואיל והוא פרי חשוב מאוד וגם אין שכיח כמו כן מצאנו בין הבנים כלומר שהבנים אומרים כן להקב"ה שהקב"ה מצא בנים שהי' אז כפירות חשובין כדכתיב ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים ואמרו על דור המדבר לא הי' משה ראוי אלא לאותו הדור וגם לא הי' אז כל העולם חשובין רק כעצי היער שלא הי' אז אדם חשוב לכלום. ולזה שאלו למה נמשלו ישראל לתפוח ולא לפירות חשובין שנשתבחו בהן ארץ ישראל ואמר מה תפוח פריו קודם לעליו מדמה המעשה לפרי והשמיעה לעלין כי השמיעה כינוי לעסק התורה ולשמוע מפי הרב מעסק התורה והשמיעה מהרב התורה הוא שומר לאדם כדכתיב מזימה תנצרנה וכמו שהעלה שומר לפרי לכך ממשיל הנעשה לפרי ושמיעת התורה לעלה השומר לפרי והן הקדימו נעשה לנשמע שהתאוו למעשה קודם שמיעת התורה:
פסוק ח:
עוד שם (שבת) אמרינן האי צדוקי דחזיי' לרבא וכו' א"ל עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו וכו' ברישא איבעיא לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו א"ל אנן דסגינין בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם. אתון דסגן בעלילותא כתיב בהו וסלף בוגדים ישדם. לכאורה קשה וכי יעלה על הדעת שהקב"ה ירצה מהם דבר שלא יהיו יכולין לקיים. גם תירוצם אינו מובן ונראה דכוונת הצדוקי הי' דהנה אם מלך ישכור לאחד לעשות איזה פעולה ומבטיח לו שכר הרבה ומתנה עמו שאם יקלקל יתן לו עונש גדול צריך לשקול הספק אם יכנס לזה מפני יראת העונש הגדול כי השכר והעונש הי' תלוי בקבלתן התורה כמו שאמרו במדרש איכה ישראל חוטאין ולוקין ואוה"ע חוטאין ואינן לוקין והטעם כיון שקבלו עליהם, להיות עבדי ה' ולעמוד בהיכלו והעומד בהיכל מלך צריך לעשות עבודתו בשלימות דכשאינו עושה הרי הוא כמורד במלך בפניו משא"כ באותן שלא קיבלו עליהם עבודת המלך וזה שאמר המין הי' לכם לשמוע מעיקרא העונשין הגדולים הניתנין למי שעובר אולי לא מציתו לקבל מחמת נש הגדול ולזה השיב אנן דסגינין בתמימות כלומר שאנחנו בוטחים בה' בלי לחקור אחר עתידות וטעמים וזהו הנקרא תם כלומר שאינו חוקר אתר מצות ה' וסמך על רחמי וחסדי השי"ת אשר דרכו רק להטיב ואף שאינו משיג הטוב שמחמת זה נקרא תם כי תם נאמר על אינו משיג כדכתיב תם אני לא אדע ולזה אמר קרא תומת ישרים חנחם משא"כ הם אין סומכין בתמימות על השי"ת ומסלפין אורחותיו להרהר אחר השי"ת הסלף הזה ישדם.
פסוק טו:
ויהי ביום השלישי (שבת פ"ז) בריך רחמנא דיהיב לן אוריין תליתאי וכו' נראה לפרש דיש לנו שלשה תורות היינו תורה שבכתב ותורה שבע"פ ונסתרים והן מזככין נפש רוח ונשמה ולא היו יכולין להנתן רק ע"י מרע"ה שהי' נר"נ שלו מזוככים ולעם הראויין להיות תליתאי המזוככים בנר"נ בירח תליתאי ונזדככו בשלשה ירחים ושלשה ימים שהיו צריכין להתקדש בפרישה וקדושה:
פסוק יז:
ויתיצבו בתחתית ההר (שבת שם) מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית וכו' מכאן מודעה רבא לאורייתא וכו' הדר קבלוהו. עיי' מפרשים במה שתמהו מזה. ועוד קשה וכי צריך הקב"ה לכפות ההר כגיגית לומר תהא קבורתכם. הא אם הי' אומר רק אמית אתכם היו מאמינים לכן נראה דכפיית ההר היינו דבנתינת התורה מחמת קיטרגם נתהפכו המזלות לרע על ישראל וזהו כפיית ההר שאמרו וכיון דבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא שהרי רבה ורב חסדא וכו' ויסורין מעבירין האדם ע"ד קונו ולזה דרך מליצה שהוא מודעא רבה ומודעא הוא לשון אונס כמו ויודע בם את אנשי סוכות וכ"כ הרמב"ן בב"ב כלומר שלפעמים מחמת גודל עניות ועשירות הוא כמוכרח לעבור על ד"ת ואח"כ אומר ולבסוף קבלוהו בימי אחשורוש כלומר עינינו הרואות שבימי אחשורוש שהי' להם יסורין גדולים ומתוך יסורים עשו תשובה גדולה. ומזה מוכח שהיסורין אינם מזיקים אדרבא מועלין להפוך לבבם לטוב וכן יהי' בעת הגאולה שיעמיד להם מלך כהמן בכדי שיחזרו למוטב:
פסוק יט:
משה ידבר והאלהים יעננו בקול הכוונה נראה שמזה ששמעו ישראל מאלקים לא היו משיגים הדברים כל כך רק כאשר ישמע אחד את חבירו מדבר ואינו משיג חיתוך הדברים אינו חשוב רק כשומע קולו ומשה פירש להם הדברים להשיגם וזהו שאמר משה ידבר כלומר שמשה מפרש חיתוך הדברים מה שהאלהים יעננו בקול כלומר שהישראל לא שמעו רק קול:
פסוק כא:
רד העד בעם לא יוכל העם לעלות וגו' כי אתה העדות בנו לאמר לך רד פרש"י שמזרזין את, האדם בשעת מעשה וכו' המקרא הזה אומר לכל כי תמוה הוא. וכוונתו נראה שמקודם הזהיר השי"ת והגבלת את העם וגו' השמרו לכם עלות בהר. שמשמעו הי' שאפילו משה ואהרן לא יעלו שמצות הגבלה לכולם נאמר ולזה, כשחזר ואמר רד העד בעם אמר לו משה לא יוכל העם לעלות כי אתה העדות בנו שמשמעו שגם אנחנו מחוייבים בהגבלה וממילא גם העם לא יעלו ולזה השיב לו הקב"ה לך רד ועלית אתה ואהרן ולזה אני חש כן העם יעלו אתך ולזה אתה צריך להזהירן שהם אל יהרסו לעלות: