פסוק א:ביום הזה. בראש חדש לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא, מהו ביום הזה, שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאלו היום נתנו:
פסוק ב:ויסעו מרפידים. למה הצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו, והלא כבר כתב שברפידים היו חונים, בידוע שמשם נסעו, אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה:
פסוק ב:ויחן שם ישראל. כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת:
פסוק ב:נגד ההר. למזרחו, וכל מקום שאתה מוצא נגד, פנים למזרח:
פסוק ג:ומשה עלה. ביום השני וכל עליותיו בהשכמה היו, שנאמר (שמות לד ד) וישכם משה בבקר:
פסוק ג:כה תאמר. בלשון הזה וכסדר הזה:
פסוק ג:לבית יעקב. אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה:
פסוק ג:ותגיד לבני ישראל. ענשין ודקדוקין פרש לזכרים דברים הקשין כגידין:
פסוק ד:אתם ראיתם. לא מסרת היא בידכם, ולא בדברים אני משגר לכם, לא בעדים אני מעיד עליכם, אלא אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, על כמה עברות היו חיבין לי קדם שנזדוגו לכם, ולא נפרעתי מהם אלא על ידכם:
פסוק ד:ואשא אתכם. זה יום שבאו ישראל לרעמסס, שהיו ישראל מפזרין בכל ארץ גושן, ולשעה קלה כשבאו לסע ולצאת נקבצו כלם לרעמסס ואונקלוס תרגם ואשא, ונטלית יתכון, כמו ואסיע אתכם, תקן את הדבר דרך כבוד למעלה:
פסוק ד:על כנפי נשרים. כנשר הנושא גוזליו על כנפיו, שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם, לפי שמתיראין מעוף אחר שפורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם, שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף אחר פורח על גביו, לכך נותנן על כנפיו, אומר מוטב יכנס החץ בי, ולא בבני אף אני עשיתי כן, (שמות יד יט) ויסע מלאך האלהים וגו' (שם כ) ויבא בין מחנה מצרים וגו', והיו מצרים זורקים חצים ואבני בליסטראות והענן מקבלם:
פסוק ד:ואבא אתכם אלי. כתרגומו:
פסוק ה:ועתה. אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואלך, שכל התחלות קשות:
פסוק ה:ושמרתם את בריתי. שאכרות עמכם על שמירת התורה:
פסוק ה:סגלה. אוצר חביב, כמו (קהלת ב ח) וסגלת מלכים, כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם כך אתם תהיו לי סגלה משאר אמות, ולא תאמרו אתם לבדכם שלי ואין לי אחרים עמכם, ומה יש לי עוד שתהא חבתכם נכרת:
פסוק ה:כי לי כל הארץ. והם בעיני ולפני לכלום:
פסוק ו:ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. שרים כמה דאת אמר (שמואל ב' ח יח) ובני דוד כהנים היו:
פסוק ו:אלה הדברים. לא פחות ולא יותר:
פסוק ח:וישב משה את דברי העם וגו'. ביום המחרת, שהוא יום שלישי, שהרי בהשכמה עלה וכי צריך היה משה להשיב, אלא בא הכתוב ללמדך דרך ארץ ממשה שלא אמר, הואיל ויודע מי ששלחני, איני צריך להשיב:
פסוק ט:בעב הענן. במעבה הענן וזהו ערפל:
פסוק ט:וגם בך. גם בנביאים הבאים אחריך:
פסוק ט:ויגד משה. ביום המחרת שהוא רביעי לחדש:
פסוק ט:את דברי העם וגו'. תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו:
פסוק י:וקדשתם. וזמנתם, שיכינו עצמם היום ומחר:
פסוק י:ויאמר ה' אל משה. אם כן, שמזקיקין לדבר עמם, לך אל העם:
פסוק יא:והיו נכנים. מבדלים מאשה:
פסוק יא:ליום השלישי. שהוא ששה בחדש ובחמישי בנה משה את המזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה, כל הענין האמור בפרשת ואלה המשפטים, (שמות כד ד) ואין מקדם ומאחר בתורה:
פסוק יא:לעיני כל העם. מלמד שלא היה בהם סומא, שנתרפאו כלם:
פסוק יב:והגבלת. קבע להם תחומין לסימן, שלא יקרבו מן הגבול והלאה:
פסוק יב:לאמר. הגבול אומר להם, השמרו מעלות מכאן והלאה, ואתה תזהירם על כך:
פסוק יב:ונגע בקצהו. אפלו בקצהו:
פסוק יג:ירה יירה. מכאן לנסקלין שהם נדחין למטה מבית הסקילה, שהיה גבוה שתי קומות:
פסוק יג:יירה. ישלך למטה לארץ, כמו (שמות טו ד) ירה בים:
פסוק יג:במשך היבל. כשימשוך היובל קול ארוך הוא סימן סלוק שכינה והפסקת הקול, וכיון שנסתלק הם רשאין לעלות:
פסוק יג:היבל. הוא שופר של איל, שכן בערביא קורין לדכרא יובלא, ושופר של אילו של יצחק היה:
פסוק יד:מן ההר אל העם. מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם:
פסוק טו:היו נכנים לשלשת ימים. לסוף שלשה ימים, הוא יום רביעי שהוסיף משה יום אחד מדעתו, כדברי רבי יוסי, ולדברי האומר בששה בחדש נתנו עשרת הדברות לא הוסיף משה כלום לשלשת ימים, כמו (פסוק יא) ליום השלישי:
פסוק טו:אל תגשו אל אשה. כל שלשת ימים הללו כדי שיהו הנשים טובלות ליום השלישי ותהיינה טהורות לקבל תורה שאם ישמשו תוך שלשת ימים, שמא תפלוט האשה שכבת זרע לאחר טבילתה ותחזור ותטמא, אבל מששהתה שלושה ימים כבר הזרע מסריח ואינו ראוי להזריע וטהור מלטמא את הפולטת:
פסוק טז:בהית הבקר. מלמד שהקדים על ידם מה שאין דרך בשר ודם לעשות כן, שיהא הרב ממתין לתלמיד, וכן מצינו ביחזקאל (יחזקאל ג כב) קום צא אל הבקעה וגו', (שם כג) ואקום ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עומד:
פסוק יז:לקראת האלהים. מגיד שהשכינה יצאה לקראתם, כחתן היוצא לקראת כלה, וזהו שנאמר (דברים לג ב) ה' מסיני בא, ולא נאמר לסיני בא:
פסוק יז:בתחתית ההר. לפי פשוטו ברגלי ההר ומדרשו שנתלש ההר ממקומו ונכפה עליהם כגיגית:
פסוק יח:עשן כלו. אין עשן זה שם דבר, שהרי נקוד השי"ן פת"ח, אלא לשון פעל, כמו אמר, שמר, שמע, לכך תרגומו תנן כליה, ולא תרגם תננא, וכל עשן שבמקרא נקודים קמ"ץ מפני שהם שם דבר:
פסוק יח:הכבשן. של סיד, יכול ככבשן זה ולא יותר, תלמוד לומר (דברים ד יא) בער באש עד לב השמים ומה תלמוד לומר כבשן, לשבר את האזן, מה שהיא יכולה לשמוע, נותן לבריות סימן הנכר להם. כיוצא בו (הושע יא י) כאריה ישאג, וכי מי נתן כח בארי, אלא הוא, והכתוב מושלו כאריה, אלא אנו מכנין ומדמין אותו לבריותיו, כדי לשבר את האזן מה שיכולה לשמוע. וכיוצא בו (יחזקאל מג ב) וקולו כקול מים רבים, וכי מי נתן קול למים, אלא הוא, ואתה מכנה אותו לדמותו לבריותיו, כדי לשבר את האזן:
פסוק יט:הולך וחזק מאד. מנהג הדיוט, כל זמן שהוא מאריך לתקע קולו מחליש וכוהה, אבל כאן הולך וחזק מאד ולמה כך, מתחלה לשבר אזניהם מה שיכולין לשמוע:
פסוק יט:משה ידבר. כשהיה משה מדבר ומשמיע הדברות לישראל שהרי לא שמעו מפי הגבורה אלא (שמות כ ב) אנכי ולא יהיה לך והקדוש ברוך הוא מסיעו לתת בו כח להיות קולו מגביר ונשמע:
פסוק יט:יעננו בקול. יעננו על דבר הקול, כמו (מלכים א' יח כד) אשר יענה באש, על דבר האש להורידו:
פסוק כ:וירד ה' על הר סיני. יכול ירד עליו ממש, תלמוד לומר (שמות כ יט) כי מן השמים דברתי עמכם מלמד שהרכין שמים העליונים והתחתונים והציען על גבי ההר, כמצע על המטה, וירד כסא הכבוד עליהם:
פסוק כא:העד בעם. התרה בהם שלא לעלות בהר:
פסוק כא:פן יהרסו וגו'. שלא יהרסו את מצבם על ידי שתאותם אל ה' לראות ויקרבו לצד ההר:
פסוק כא:ונפל ממנו רב. כל מה שיפול מהם ואפלו הוא יחידי חשוב לפני רב:
פסוק כא:יהרסו. כל הריסה מפרדת אסיפת הבנין, אף הנפרדין ממצב אנשים הורסים את המצב:
פסוק כב:וגם הכהנים. אף הבכורות שהעבודה בהם:
פסוק כב:הנגשים אל ה'. להקריב קרבנות, אף הם אל יסמכו על חשיבותם לעלות:
פסוק כב:יתקדשו. יהיו מזמנים להתיצב על עמדם:
פסוק כב:פן יפרץ. לשון פרצה, יהרוג בהם ויעשה בהם פרצה:
פסוק כג:לא יוכל העם. איני צריך להעיד בהם שהרי מתרין ועומדין הם היום שלשת ימים, ולא יוכלו לעלות שאין להם רשות:
פסוק כד:לך רד. והעד בהם שנית, שמזרזין את האדם קדם מעשה, וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה:
פסוק כד:ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים. יכול אף הם עמך, תלמוד לומר ועלית אתה אמור מעתה, אתה מחצה לעצמך ואהרן מחצה לעצמו והם מחצה לעצמם. משה נגש יותר מאהרן, ואהרן יותר מן הכהנים, והעם כל עיקר אל יהרסו את מצבם לעלות אל ה':
פסוק כד:פן יפרץ בם. אף על פי שהוא נקוד חטף קמ"ץ אינו זז מגזרתו, כך דרך כל תבה שנקדתה מלאפו"ם כשהיא סמוכה במקף משתנה הנקוד לחטף קמ"ץ:
פסוק כה:ויאמר אליהם. התראה זו: