א בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י לְצֵ֥את בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה בָּ֖אוּ מִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃ ב וַיִּסְע֣וּ מֵרְפִידִ֗ים וַיָּבֹ֙אוּ֙ מִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּמִּדְבָּ֑ר וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר׃ ג וּמֹשֶׁ֥ה עָלָ֖ה אֶל־הָאֱלֹהִ֑ים וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֤יו יְהוָה֙ מִן־הָהָ֣ר לֵאמֹ֔ר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לְבֵ֣ית יַעֲקֹ֔ב וְתַגֵּ֖יד לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ד אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי לְמִצְרָ֑יִם וָאֶשָּׂ֤א אֶתְכֶם֙ עַל־כַּנְפֵ֣י נְשָׁרִ֔ים וָאָבִ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽי׃ ה וְעַתָּ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־בְּרִיתִ֑י וִהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים כִּי־לִ֖י כָּל־הָאָֽרֶץ׃ ו וְאַתֶּ֧ם תִּהְיוּ־לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּ֖ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ז וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֔ה וַיִּקְרָ֖א לְזִקְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיָּ֣שֶׂם לִפְנֵיהֶ֗ם אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖הוּ יְהוָֽה׃ ח וַיַּעֲנ֨וּ כָל־הָעָ֤ם יַחְדָּו֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה נַעֲשֶׂ֑ה וַיָּ֧שֶׁב מֹשֶׁ֛ה אֶת־דִּבְרֵ֥י הָעָ֖ם אֶל־יְהוָֽה׃ ט וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י בָּ֣א אֵלֶיךָ֮ בְּעַ֣ב הֶֽעָנָן֒ בַּעֲב֞וּר יִשְׁמַ֤ע הָעָם֙ בְּדַבְּרִ֣י עִמָּ֔ךְ וְגַם־בְּךָ֖ יַאֲמִ֣ינוּ לְעוֹלָ֑ם וַיַּגֵּ֥ד מֹשֶׁ֛ה אֶת־דִּבְרֵ֥י הָעָ֖ם אֶל־יְהוָֽה׃ י וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ אֶל־הָעָ֔ם וְקִדַּשְׁתָּ֥ם הַיּ֖וֹם וּמָחָ֑ר וְכִבְּס֖וּ שִׂמְלֹתָֽם׃ יא וְהָי֥וּ נְכֹנִ֖ים לַיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י כִּ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י יֵרֵ֧ד יְהוָ֛ה לְעֵינֵ֥י כָל־הָעָ֖ם עַל־הַ֥ר סִינָֽי׃ יב וְהִגְבַּלְתָּ֤ אֶת־הָעָם֙ סָבִ֣יב לֵאמֹ֔ר הִשָּׁמְר֥וּ לָכֶ֛ם עֲל֥וֹת בָּהָ֖ר וּנְגֹ֣עַ בְּקָצֵ֑הוּ כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהָ֖ר מ֥וֹת יוּמָֽת׃ יג לֹא־תִגַּ֨ע בּ֜וֹ יָ֗ד כִּֽי־סָק֤וֹל יִסָּקֵל֙ אוֹ־יָרֹ֣ה יִיָּרֶ֔ה אִם־בְּהֵמָ֥ה אִם־אִ֖ישׁ לֹ֣א יִחְיֶ֑ה בִּמְשֹׁךְ֙ הַיֹּבֵ֔ל הֵ֖מָּה יַעֲל֥וּ בָהָֽר׃ יד וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה מִן־הָהָ֖ר אֶל־הָעָ֑ם וַיְקַדֵּשׁ֙ אֶת־הָעָ֔ם וַֽיְכַבְּס֖וּ שִׂמְלֹתָֽם׃ טו וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָעָ֔ם הֱי֥וּ נְכֹנִ֖ים לִשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים אַֽל־תִּגְּשׁ֖וּ אֶל־אִשָּֽׁה׃ טז וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיֹ֣ת הַבֹּ֗קֶר וַיְהִי֩ קֹלֹ֨ת וּבְרָקִ֜ים וְעָנָ֤ן כָּבֵד֙ עַל־הָהָ֔ר וְקֹ֥ל שֹׁפָ֖ר חָזָ֣ק מְאֹ֑ד וַיֶּחֱרַ֥ד כָּל־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֥ר בַּֽמַּחֲנֶֽה׃ יז וַיּוֹצֵ֨א מֹשֶׁ֧ה אֶת־הָעָ֛ם לִקְרַ֥את הָֽאֱלֹהִ֖ים מִן־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּתַחְתִּ֥ית הָהָֽר׃ יח וְהַ֤ר סִינַי֙ עָשַׁ֣ן כֻּלּ֔וֹ מִ֠פְּנֵי אֲשֶׁ֨ר יָרַ֥ד עָלָ֛יו יְהוָ֖ה בָּאֵ֑שׁ וַיַּ֤עַל עֲשָׁנוֹ֙ כְּעֶ֣שֶׁן הַכִּבְשָׁ֔ן וַיֶּחֱרַ֥ד כָּל־הָהָ֖ר מְאֹֽד׃ יט וַיְהִי֙ ק֣וֹל הַשּׁוֹפָ֔ר הוֹלֵ֖ךְ וְחָזֵ֣ק מְאֹ֑ד מֹשֶׁ֣ה יְדַבֵּ֔ר וְהָאֱלֹהִ֖ים יַעֲנֶ֥נּוּ בְקֽוֹל׃ כ וַיֵּ֧רֶד יְהוָ֛ה עַל־הַ֥ר סִינַ֖י אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיִּקְרָ֨א יְהוָ֧ה לְמֹשֶׁ֛ה אֶל־רֹ֥אשׁ הָהָ֖ר וַיַּ֥עַל מֹשֶֽׁה׃ כא וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה רֵ֖ד הָעֵ֣ד בָּעָ֑ם פֶּן־יֶהֶרְס֤וּ אֶל־יְהוָה֙ לִרְא֔וֹת וְנָפַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ רָֽב׃ כב וְגַ֧ם הַכֹּהֲנִ֛ים הַנִּגָּשִׁ֥ים אֶל־יְהוָ֖ה יִתְקַדָּ֑שׁוּ פֶּן־יִפְרֹ֥ץ בָּהֶ֖ם יְהוָֽה׃ כג וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהוָ֔ה לֹא־יוּכַ֣ל הָעָ֔ם לַעֲלֹ֖ת אֶל־הַ֣ר סִינָ֑י כִּֽי־אַתָּ֞ה הַעֵדֹ֤תָה בָּ֙נוּ֙ לֵאמֹ֔ר הַגְבֵּ֥ל אֶת־הָהָ֖ר וְקִדַּשְׁתּֽוֹ׃ כד וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֤יו יְהוָה֙ לֶךְ־רֵ֔ד וְעָלִ֥יתָ אַתָּ֖ה וְאַהֲרֹ֣ן עִמָּ֑ךְ וְהַכֹּהֲנִ֣ים וְהָעָ֗ם אַל־יֶֽהֶרְס֛וּ לַעֲלֹ֥ת אֶל־יְהוָ֖ה פֶּן־יִפְרָץ־בָּֽם׃ כה וַיֵּ֥רֶד מֹשֶׁ֖ה אֶל־הָעָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה ביום הזה, בראש חודש, לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא, מהו ביום הזה, שיהיו דברי תורה וכו'. וקשה לי, מאי נפקא מינה בין "ההוא" ו"הזה" לענייננו, אבל ראה דברי בעל "שפתי חכמים" (אות ש) בשם "נחלת יעקב" שכתב כי הכוונה לגזירה שווה - כתיב הכא "ביום הזה" וכתיב התם "החדש הזה". ועדיין קשה, למה לא כתוב בפשטות: באחד בחודש, אם אמנם כל כך חשוב לדעת את היום המדויק? ובכלל, בכל סדר ההתרחשויות שמכאן ועד מתן תורה, קשה לדעת מה ארע מתי. גם קשה: כיצד נקשר ענין דברי תורה לכאן, והרי מדובר לא בתאריך מתן תורה אלא בתאריך ביאתם למדבר סיני. (פ' יתרו תשמ"ט, תשנ"ג) על הסתרת זמני ההתרחשויות שבשבוע זה כתב ר' עמוס חכם ב"דעת מקרא" (עמ' שצט): יש לומר שהתורה נקטה לשון סתומה בענינים האלה, לרמוז, שהדברים נשגבים, והם שייכים לתחום המסתורי של המגע שבין העולם האנושי לבין העולם האלקי, והם דברים שאינם ניתנים להבעה בהגדרות מדויקות בלשון אנושית. ע"כ.
פסוק א:
ולאחר עיון בדברי רש"י, כך הוא סדר ההתרחשויות:
פסוק א:
א' סיון (פסוקים א-ב) - בני ישראל הגיעו למדבר סיני וחנו לפני ההר.
פסוק א:
ב' סיון (פסוקים ג-ח) - משה עולה אל ה' (עליה ראשונה) ומצווה לבשר לישראל על הברית שעומד ה' לכרות עמהם ועל כי בחר ה' בהם להיות לו סגולה מכל העמים. (רש"י יט, ג - עליותיו בהשכמה). משה יורד ומבשר זאת לזקני העם שיאמרו לישראל. ובני ישראל מתחייבים פה אחד - "כל אשר דבר ה' נעשה".
פסוק א:
ג' בסיון (פסוקים ח-ט) - משה שב ועולה (עליה שניה) אל ה' ומעביר את תגובת העם (רש"י יט, ח). ה' מודיע שיתגלה למשה וישמיע דבריו לעם. משה יורד ומוסר לעם את דבר ה' ובני ישראל משיבים למשה "רצוננו לראות את מלכנו" (רש"י יט, ט).
פסוק א:
ד' בסיון (פסוקים ט-יג ופסוקים א-ד שבפרק כד. ראה רש"י שם) - משה עולה שוב (עליה שלישית) ומוסר לה' את תשובת העם. ה' מקבל את בקשת בני ישראל ומצווה על ההכנות לקראת מתן תורה - פרישה מטומאה, כיבוס בגדים וסימון גבול סביב המחנה כדי שלא יבואו לידי נגיעה בהר. (כאן באה התרחשות נוספת עליה מסופר להלן כד, א-ב - ה' מצווה את משה לעלות פעם נוספת עם אהרן ובניו ושבעים זקנים - כל אחד לפי גבולו). לאחר מכן משה יורד ומצווה את העם על פרישה והגבלה. (שוב באה התרחשות עליה מסופר להלן שם ג-ד - משה מצווה על שבע מצוות שנצטוו בני נח, על שבת, כבוד אב ואם, פרה אדומה ודינים שניתנו להם במרה. בני ישראל שבים ואומרים: "כל הדברים אשר דבר ה' נעשה". ולאחר מכן כותב משה את ספר הברית - מבראשית ועד מתן תורה ומצוות שנצטוו במרה).
פסוק א:
יום ה' בסיון (פסוקים ד-ח שבפרק כד) - זהו היום השני לפרישה. משה בונה מזבח תחת ההר, מעמיד שתים עשרה מצבות (ראה רש"י יט, יא), שולח את נערי בני ישראל להקריב עולות ושלמים, לוקח חצי מהדם ושם באגנות ואת חציו השני נותן על המזבח וקורא לפני בני ישראל את ספר הברית. בני ישראל אומרים "נעשה ונשמע". (ראה רש"י כד, א). לאחר מכן משה לוקח חצי מהדם שבאגנות, זורק על העם ובכך מכניסם בברית עם ה'.
פסוק א:
יום ו' בסיון (פסוקים טז-כה) - זהו היום השלישי לפרישה (ראה רש"י יט, טו). בבוקר השרה ה' שכינתו בקולות וברקים, ענן כבד וקול שופר הולך וחזק. משה אסף את בני ישראל והביאם לתחתית הר סיני. ה' קרא למשה לעלות אל ראש ההר וציווהו בשנית להגביל את בני ישראל. משה שאל את ה' אם ישנו חידוש בציווי חוזר זה, וה' השיב כי הציווי החוזר בא כדי לזרז את העם בשנית (ראה רש"י יט, כד). משה ירד ומלא שליחותו. (ראה מאמרו של הרב איתן שנדורפי שי' "נעשה ונשמע" ו"רצוננו לראות את מלכנו" בספרו "הדר התורה" על ספר שמות).
פסוק ב:
רש"י ד"ה ויסעו מרפידים, ...אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה. ע"כ. בצאתם מרפידים עשו תשובה על כך שרפו ידיהם מדברי תורה, וכפי שרמוז במשנה (ראש השנה פ"ג מ"ח) "...אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה'' וכו', ובהגעתם להר סיני, עשו תשובה על התרעומת והמחלוקת שהיתה נחלתם בכל שאר החניות, כמבואר בדיבור הבא, וכפי שמציין בעל "שפתי חכמים" (אות ת), שרמוזה תשובתם בדברי הכתוב "ויחן שם ישראל" - כאיש אחד בלב אחד. (פ' יתרו תשמ"ט)
פסוק ב:
רש"י ד"ה ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד וכו'. והשווה לשון רש"י למעלה (יד, י) ומה שכתבתי שם. ועתה בדקתי במכילתא דרבי ישמעאל והתברר לי שרש"י כלל אינו מצטט מילולית ושני הניסוחים שלו הם, והרי לשון המכילתא (יד, י): "והנה מצרים נוסע אחריהם, נוסעים אין כתיב כאן אלא נוסע, מגיד שנעשו כולם תורמיות תורמיות (=קבוצות, חבורות) כאיש אחד. מכאן למדה המלכות להיות מנהגת תורמיות תורמיות". ולשון המכילתא כאן: "כל מקום שהוא אומר ויסעו ויחנו - נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, אבל כאן השוו כולם לב אחד, לכך נאמר 'ויחן שם'" וגו'. (פ' יתרו תשנ"ג)
פסוק ב:
ולא ידעתי, מה ענין יש לו לרש"י להרחיב תרעומות ומחלוקות ישראל מעל למסופר בכתוב, שהרי היו כמה וכמה חניות שבהן לא מסופר דבר, כלומר גם מחלוקת לא היתה. (פ' יתרו תשנ"ח) וראה לשון תנחומא ישן (ט).
פסוק ב:
ושמא זה שייך למגמתו החינוכית של רש"י, ראה מאמרו של אברהם גרוסמן בספר "פרקי נחמה" (עמ' 199) שאני עורך בימים אלה. (פ' יתרו תש"ס) וכך נאמר שם: בפירושיו למקרא יש לרש"י מגמה חינוכית מובהקת, בצד מגמתו הפרשנית... הוא ניצל הזדמנויות שניקרו בדרכו, כדי להעיר על מעלתם של ערכים שנראו לו חשובים במיוחד... רש"י הירבה לדבר בשבח השלום בכלל, והשלום בין אדם לרעהו בפרט. בעת סכסוכים שהתעוררו בזמנו בקהילות ישראל, פנה בקריאה נרגשת אל הבריות להשכין שלום ביניהם: "ואתם תתנו לבבכם לרדוף שלום... והשלום הוא יגרום לכם לעזר מן הצר ולא יוכל שטן לשלוט בכם, ושנו רבותינו: גדול שלום שנתן בחלקן של צדיקים... ומי ששמו וברכתו שלום ישפות לכם שלום" (תשובות חכמי צרפת ולותיר סימן כג, דף יג ע"א). גם בפירושו לתורה ניצל הזדמנויות שונות לדרוש בשבח השלום וכו'. ראה שם דוגמאות שונות.
פסוק ב:
בדרך הלצה אומרים, שאחדות זו היתה אפשרית רק לפני מתן תורה, כי אחריו היה לכל אחד הרב שלו או האדמו"ר שלו או המנהג שלו, וכבר אי אפשר היה לאחדם. (פ' יתרו תשס"ג)
פסוק ב:
רש"י ד"ה נגד ההר, למזרחו, וכל מקום וכו'. כל דבר שאין לו פנים בעצמו, כמו הר, כאשר פניו למזרח, נקרא שהוא עומד נגדו, שהמזרח נקרא "קדם" והמערב נקרא "אחור" - כך מבואר ב"גור אריה". (פ' יתרו תשס"ב)
פסוק ג:
רש"י ד"ה ותגיד לבני ישראל, ...דברים הקשים כגידין (מכילתא, שבת פז ע"א). "בעל הטורים" מציין את הכתיב המלא, ביו"ד, ולכאורה היא הרמז לדרשה. וראה מה שכתבתי להלן (דברים ב, טז-יז). (פ' יתרו תשנ"ז, תש"ס)
פסוק ד:
רש"י ד"ה ואשא אתכם, זה יום שבאו ישראל לרעמסס, שהיו ישראל מפוזרין בכל ארץ גושן, ולשעה קלה כשבאו ליסע ולצאת, נקבצו כולם לרעמסס וכו'. והרי זה מנסי יציאת מצרים שאין מרבים לדבר בו - מיליוני אנשים נתקבצו ביום אחד, בלא אמצעי תקשורת שיזעיקום. מסתבר שזהו הדבר הגדול שרש"י רוצה להסביר כאן, ולא זכור לי שמצאתי שימת לב לנקודה זו אצל פרשן אחר. (פ' יתרו תשמ"ח) כמו שכתבתי למעלה (יב, לז). וראה חזקוני על אתר.
פסוק ד:
אך יש כאן גם התייחסות לשאלה, אם במגובש או במפוזר בין המצרים גרו בני ישראל במצרים, והנוסחה - מפוזרים בכל ארץ גושן - היא אולי הפתרון, פשרה בין שתי הדעות הקיצוניות. (פ' יתרו תש"ן)
פסוק ד:
וראה מה שכתבתי על זה בכמה מקומות למעלה (ג, כב; ח, יח; יב, יג), ובוודאי אין בנוסחה זו פתרון הולם, שהרי לא רק משכניהם שבארץ גושן שאלו כלי כסף וכו', שהרי נצלו את מצרים ולא את ארץ גושן בלבד. (פ' יתרו תשנ"ח)
פסוק ד:
רש"י ד"ה על כנפי נשרים, כנשר וכו'. רש"י מאריך במשל זה שוב בספר דברים (לב, יא). (פ' יתרו תשס"ו)
פסוק ה:
רש"י ד"ה סגולה, ...והם בעיני ולפני לכלום. ע"כ. והרי "כלום" הוא ממש, משהו, וצריך לומר 'לא כלום'. אך כך כבר בדפו"ר והרי זה תימה, כי בכל הש"ס פירוש "כלום" כנ"ל. (פ' יתרו תשס"ד, תשס"ו) גם ברש"י מוצאים אנו שימוש במלה "כלום" במשמעות של 'דבר מועט'. ראה בראשית (ל, לג) - "אם תחשדני שאני נוטל משלך כלום", ושם (לא, יד) - "כלום אנו מיחלות לירש בנכסי אבינו כלום בין הזכרים". ואכן בדפוס רומי הגירסה היא: ולא כלום. ור' אברהם ברלינר גרס: אינן כלום. (הערת ר' חזקי פוקס שי')
פסוק ה:
"...כי לי כל הארץ". מלת 'כי' שכאן מתפרשת על־ידי רש"י בד"ה סגולה, ושיעור הכתוב הוא: אילו היינו אנו עם יחידו שלו יתברך, לא היינו סגולה, ורק משום שכל העמים שלו הם, נוצרת לנו האפשרות להיות עם סגולתו. (פ' יתרו תשנ"ו)
פסוק ו:
רש"י ד"ה אלה הדברים, לא פחות ולא יותר. ע"כ. ובמכילתא דרבי ישמעאל: "שלא תפחות ולא תוסיף". ולא ידעתי למה רש"י משנה הלשון. (פ' וארא תשנ"ג)
פסוק ז:
"...וישם לפניהם את כל הדברים האלה". כלומר פסוקים ד-ו. (פ' יתרו תשנ"ז)
פסוק ז:
"ויבא משה ויקרא לזקני העם... ויענו כל העם" וגו'. תמהתי על כך שמובאת כאן תשובת "כל העם", והם כלל לא נשאלו. ושמא זהו הדבר המכונה דמוקרטיה - כשנציגות העם עונה, כאילו ענה העם כולו. וכך תשובתו של "אור החיים" הק': משה רבנו חשש שמא תארע תקלה והעם חלילה לא יחפוץ לקבל את התורה, לכן מסר לזקנים תחילה, והנה לא הספיקו הזקנים להשיב וכבר "וענו כל העם יחדו 'כל אשר דבר ה' נעשה' מדעתנו השלמה וברצוננו הפשוט... והנה הראו בני ישראל עוצם אחדותם והשוואת רצונם באלהינו, כי ס' רבוא אמרו בהשוואה דיבור אחד, כאומרו 'יחדו', ולא נתאחר אחד מהם ולא קדם אחד לחבירו ולא שינה אחד מהם להשיב בנוסח אחר - אשרי עולם שאומה זו בתוכו!". (פ' יתרו תשמ"ז)
פסוק ט:
"וגם בך יאמינו לעולם". אף־על־פי שכבר האמינו במשה, שכבר נאמר (יד, לא) "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". הרי יש כאן הבטחה לאמונת עולם. (פ' יתרו תשנ"ח)
פסוק ט:
רש"י ד"ה וגם בך, גם בנביאים הבאים אחריך. ע"כ. קצת תמוה שבמשפט שכל כולו בא להוסיף - לא רק בי אלא גם בך יאמינו - נדרשת תיבת גם לרבות. (פ' יתרו תשנ"ד) וכך כתב "אור החיים" הק' על אתר: פירוש "לעולם", לדורות הבאים... הבאים אחריו לעולם. וראה "באר מים חיים" שדרשה זו באה בשל הכפילות, שהרי במשה כבר נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (יד, לא).
פסוק ט:
רש"י ד"ה את דברי העם וגו', תשובה על דבר זה, שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך. אינו דומה השומע מפי שליח לשומע מפי המלך. רצוננו לראות את מלכנו. ע"כ. כך צריך לפסק. רש"י מבקש לגלות את מה שהכתוב העלים, שכן נאמר "ויגד משה את דברי העם אל ה'", ולא נאמר מה היו דברי העם. וקשה לי, מה ראה הכתוב להעלים את דברי העם, ואחר שהעלים, מדוע מבקש רש"י לגלות? (פ' יתרו תשנ"ח) על שאלה זו השיב הרב איתן שנדורפי שי' על־פי דברי המהר"ל בספרו נצח ישראל (פרק יא). שם מבאר המהר"ל מדוע העלימה התורה את מעשי צדקותו של אברהם אבינו בשלבי חייו המוקדמים, לפני התגלות ה' אליו, ואילו חז"ל סיפרו באריכות - על חקירתו את העולם, על השגתו את ה' ועל מסירות נפשו למען ה' כשהסכים להיות מושלך לכבשן האש על אמונתו בה' - מדוע אין הדברים כתובים בתורה? מבאר המהר"ל שהתורה רצתה להדגיש שבחירת ה' באברהם אבינו היתה לא בגלל מעשיו הטובים של אברהם אבינו, אלא מצד רצון ה', וגם כאשר בני ישראל אינם בשיא המעלה, הם חביבים בעיני ה'. נמצא שישנם מעשים שלא נכתבו בתורה למרות חשיבותם כדי ללמדנו כי הבחירה האלקית בעם ישראל איננה תלויה במעשים ועל כן אינה בטלה לעולם.
פסוק ט:
בדרך זו ניתן להבין גם מדוע העלימה התורה את דברי בני ישראל: "רצוננו לראות את מלכנו". בכך רצה הכתוב ללמד כי גם בלא שהיו אומרים זאת היו מקבלים את התורה. יתרה מזאת - ניתן לומר כי מסיבה זו נדחו הפסוקים הראשונים שבפרק כד השייכים לסדר ההתרחשויות שקדמו למתן תורה ונכתבו מאוחר יותר, לאחר פרשת משפטים (כך שיטת רש"י. ראה מש"כ למעלה בפסוק א). פסוקים אלו שבתחילת פרק כד מספרים על הברית שכרת ה' עם ישראל למרגלות הר סיני ערב מתן תורה, ובהזדמנות זו אמרו ישראל כאחד "נעשה ונשמע!" על מעמד זה מספרת התורה רק לאחר מתן תורה לאמור - מתן תורה אינו מותנה בכך שבני ישראל ייענו לברית האלקית עמהם ויאמרו "נעשה ונשמע", אדרבה! הפרשה שבאה לפני מתן תורה - פרשת בשלח - מספרת דווקא על תלונות בני ישראל על חוסר לחם וחוסר מים, להראות שגם ממצב נמוך זה יכלו ישראל להתעלות ולקבל את התורה. (וראה עוד במאמרו של הרב איתן שנדורפי שי' "נעשה ונשמע" ו"רצוננו לראות את מלכנו" בספרו "הדר התורה" על ספר שמות).
פסוק י:
"...וכבסו שמלתם". הרבה תמהתי, היכן יכבסו - וכמו כן היכן יטבלו מטומאתם אחרי הפרישה מן הנשים - הכל בבארה של מרים? ולא ראיתי מי שהעיר על זה. (פ' יתרו תשנ"ח)
פסוק יא:
רש"י ד"ה והיו נכנים, מובדלים מאשה (מכילתא). ע"כ. אין זה שפירוש המלה, נכונים - מובדלים, אבל תוכן הנכונות הוא להיות מובדלים מאשה. (פ' יתרו תשנ"ח)
פסוק יג:
"לא תגע בו יד". ראה "דעת זקנים מבעלי התוספות" על אתר שכתב: למה נאמר, והלא כבר נאמר: "כל הנגע..."? שמעתי מפי רבי יצחק דהאי קרא קאי אדלעיל דכתיב "כל הנגע בהר", והכי קאמר: כשאתה בא להרוג את הנוגע, לא תגע בו יד, אלא סקול יסקל - מרחוק סקלהו, שאם אתה הולך למקום שהוא שם להורגו, נמצא אתה עובר התחום ותתחייב. ע"כ. וראה גם רשב"ם, ראב"ע וחזקוני.
פסוק יג:
רש"י ד"ה ירה יירה, מכאן לנסקלין שהם נדחין למטה מבית הסקילה וכו'. מקורו של רש"י הוא בגמרא (סנהדרין מה ע"א), וכך לשון הגמרא שם: תנו רבנן: מנין שבדחייה? תלמוד לומר "ירה". ומנין שבסקילה? תלמוד לומר "סקל יסקל או ירה יירה". ומנין שאם מת בדחייה - יצא? תלמוד לומר "או ירה יירה". מנין שאף לדורות כן? תלמוד לומר "סקל יסקל". ע"כ. על דרשת הגמרא שם קשה לי, שהרי כאן כתוב "או", כלומר או זה או זה. ותשובה לשאלה זו מצאתי בדברי "דעת זקנים מבעלי התוספות" על אתר: או זה הוא לשון אם, כלומר אם סקול יסקל - ירה יירה קודם לכן, שכן דרך הנסקלין שדוחפין קודם והדר נסקלין וכו'. (פ' יתרו תשמ"ז) וראה רש"י שם (סנהדרין מה ע"א) ד"ה תלמוד לומר כי סקל יסקל או ירה יירה, שהמקור לכך שסקילה נעשית גם בדחייה (אם לא הועילה דחייה באה סקילה) ולא או בסקילה או בדחייה, הוא מכפילות הלשון - לא נאמר רק "סקל או ירה", אלא "סקל יסקל או ירה יירה", ומכאן שצריך גם סקילה וגם דחייה (אם הוצרך לכך).
פסוק יג:
ועתה לא ידעתי, האיך אפשר ללמוד מכאן על דחיפה, לכאורה מדובר כאן ביריית חץ וכדו'. וכדברי רשב"ם - "יורוהו בחיצים מרחוק". (פ' יתרו תש"ן)
פסוק יג:
אלא צריך לומר שלפי רש"י (גמרא) לשון יר"ה שבכאן אינו במשמע המקובל היום כי אם כדברי רש"י בד"ה הבא - "יושלך למטה, כמו 'ירה בים' (טו, ד)". (ויש כאן קצת קושי, שכן נוהגו של רש"י לאחֵר - לרוב - את באורה של מלה קשה אחר פירושו את הענין). (פ' יתרו תשנ"ו)
פסוק יג:
רש"י ד"ה היובל, ...ושופר של אילו של יצחק היה (פרקי דרבי אליעזר ל). ע"כ. וראה קושיית רמב"ן שאילו של יצחק עולה היה, כלומר שנשרף על קרניו, וראה תירוצו. וראה תירוצו היפה של רא"ם המובא ב"שפתי חכמים" (אות ק). (פ' יתרו תשנ"ו)
פסוק יז:
רש"י ד"ה לקראת האלהים, מגיד שהשכינה יצאה לקראתם כחתן היוצא לקראת כלה וכו' (מכילתא). ולא ידעתי, כיצד זה משתמע מכאן, שהרי הכתוב רק אומר שמשה רבנו ע"ה נהג את העם לקראת ה', כלומר העם נע, ואילו הקב"ה כביכול עמד. (פ' יתרו תשס"א) ורא"ם כתב שלשון "לקראת" נאמר תמיד על ההולכים זה כנגד זה. כמו "הנה הוא יֹצא לקראתך" (ד, יד).
פסוק כ:
רש"י ד"ה וירד ה' על הר סיני, יכול ירד עליו ממש, תלמוד לומר (כ, יט) "כי מן השמים דברתי עמכם" וכו'. מתחילה חשבתי שקושית המכילתא־רש"י היא משום ההאנשה, הבנת הדברים כפיזיים, וזה אינו, שכן איני רואה בתשובה פחות פיזיות־האנשה מאשר בקושיה. וצ"ע. (פ' יתרו תשנ"ו) וראה "משכיל לדוד" שדרשו כך בגלל הכפילות בלשון - "על הר סיני", "אל ראש ההר" - חדא, הורדה לשמים, שהגיען על ההר. וחדא, שירד כסא הכבוד עליהם. ורבנו בחיי כתב: לשון "ירידה" בהקב"ה, בכל מקום הוא עניין הראותו וגלויו בהשגת השכל... מתוך שראו הכבוד כאש אוכלת בראש ההר, ידעו והבינו כי שָם ה' המיוחד. ואל הכוונה הזאת נאמר "וירד ה'". לא שיראו ה' המיוחד, שהרי כתיב (להלן לג, כ) "כי לא יראני האדם וחי".
פסוק כא:
רש"י ד"ה פן יהרסו וגו' (הראשון) וד"ה פן יהרסו (השני). אכן מקובל אצל רש"י לבאר תחילה את הענין ורק אחר כך, בד"ה נפרד את משמע המלה הקשה, אך לא מובן לי, למה מופיע בין שני הביאורים הללו, הקשורים זה בזה, ד"ה ונפל ממנו רב. וגם אצל ר' אברהם ברלינר כך. (פ' יתרו תשמ"ז)
פסוק כא:
וראה כיצד סידר ר' יצחק הלוי ז"ל את ד"ה פן יהרסו בחומש רש"ר הירש. ועל כל פנים, פירושו את הפועל הר"ס הוא נפלא בעמקותו, וצריך לומר שהוא פועל עומד (כאן). ומענין שבזה וגם בפועל פר"ץ שבפסוק הבא יש משום אסוציאציה לבנין - בנין עם ישראל. (פ' יתרו תשמ"ט)
פסוק כב:
"וגם הכהנים...". ראה מחלוקת תנאים בפירוש הכתוב הזה בזבחים (קטו ע"א): תניא "גם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו" - רבי יהושע בן קרחה אומר: זו פרישות בכורות. רבי אומר: זו פרישות נדב ואביהוא. וראה שם רש"י ד"ה פרישות נדב ואביהוא, כלומר לא נקראו בכורות כהנים, אלא מי הן הכהנים הניגשים שהוזהרו כאן לפרוש מן ההר, זה נדב ואביהוא שנעשו בסיני כהנים וכו'. ולפי רבי "והכהנים" שבפסוק כד הם בני אהרן אלה שבפסוקנו. אבל רש"י מפרש מלת "הכהנים" - הבכורות, שהעבודה בהם, כרבי יהושע בן קרחה. (פ' יתרו תשנ"ח) וראה "משכיל לדוד" שכתב: ונקט רבנו כוותיה דרבי יהושע בן קרחה, משום דאף־על־גב דקיימא לן (עירובין מו ע"ב) הלכה כרבי מחבירו, שאני הכא דרבי יהושע בן קרחה לאו חבירו דרבי הוא, דקדים ליה (רבי יהושע בן קרחה לרבי) טובא. ותו, דסתם מתניתא כוותיה, דתנן (זבחים פי"ד מ"ד): עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות. וראה רש"י להלן (לב, כט) ובספר במדבר (ג, יב). באופן אחר תירץ הגר"א נבנצל שליט"א: כלל זה שהלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו הוא כלל בהלכה לדורות, אך כאן המחלוקת היא בהבנת הכתובים ולא בדבר הלכה.
פסוק כג:
"ויאמר משה אל ה' לא יוכל העם לעלת אל הר סיני כי אתה העדתה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו". משה נצטווה שנית להתרות בעם שלא יעלו בהר, והיה מהרהר בדבר - לשם מה נחוצה התראה נוספת, הרי זה עתה הזהירם (פסוקים יב-יד) והם מוזהרים ועומדים. וה' שב ומצווה - אף־על־פי־כן "לך רד!", שכן "מזרזין את האדם קודם מעשה וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה" (רש"י בפסוק הבא). כך מבואר הדו־שיח שבפסוקינו בדברי רש"י. אבל רשב"ם הבין באופן אחר. לשיטתו מבקש כאן משה לברר את ההוראה האלהית, וכה דבריו: כך אמר משה להקב"ה דרך שאילה וכן שאל לו: אתמול שלשום אמרת לי שלא יוכל העם לעלות אל הר סיני, כשהזהרת את העם על יָדי בהגבלה, אמרת לי "השמרו לכם עלות בהר", ועכשיו אתה אומר לי "פן יהרסו אל ה'", שמא אתה מוסיף, שאפילו להתקרב מעט כדי להסתכל ולראות אפילו רחוק מן ההר אסור? והשיב לו הקב"ה: "לך רד ועלית" וכו'. כלומר, השיב ה' למשה: גם עתה לא אמרתי לך שאסורה ראיית ההר, אלא רק העלייה עליו. וכך פירש גם ראב"ע. על פירושיהם של רשב"ם וראב"ע העיר רד"צ הופמן (עמ' ריג): יש לנו הרושם שפירוש זה, יותר משהוא מבאר, הוא מכניס בפסוקים מה שאין בהם. עיי"ש. וב"דעת זקנים מבעלי התוספות" מבוארים פסוקינו כך: ויש לומר הפשט דקרא, לפי שלא התרה משה את ישראל על מצוות הגבלה שהוא במיתה, רק על מצוות פרישה הזהירם, כמו שתמצא למעלה. לפיכך אמר לו הקב"ה "לך העד בעם", דיותר היה לך להזהירם על מצוות הגבלה שהיא במיתה, יותר מן המצוות כולן. ועל זה השיב לו "לא יוכל העם לעלות... כי אתה העדות בנו" וגו', כלומר גם אני ואהרן בכלל ציווי ההגבלה, וכיון שנהיה עמהם שם, נתרה בהם ולא יעלו, ועל זה השיב לו הקב"ה "לך רד (ותזהירם) ועלית אתה" וגו', כלומר לא תהיה עמהם בשעת מעשה ולא יהיה להם מי שיזהירם. מיד "וירד משה אל העם ויאמר אלהם" מצוות הגבלה. ע"כ. וראה דברי "אור החיים" הק' המקיים כאן דיון למדני, ובדומה לזה ברד"צ הופמן. (פ' יתרו תשמ"ז)
פסוק כד:
רש"י ד"ה פן יפרץ בם, אף־על־פי שהוא נקוד חטף קמץ וכו'. מה שאנו קוראים "קמץ קטן", קרוי בפי רש"י "חטף קמץ" כפי שכתבתי למעלה (טו, ב). (פ' יתרו תשמ"ז)
פסוק כה:
רש"י ד"ה ויאמר אלהם, התראה זו. ע"כ. וזה מן הדיבורים שבהם מוטב היה, שלא לפסק כלל בין ציון הדיבור והדיבור עצמו, שהרי כוונת רש"י כאן לומר, "ויאמר אלהם" התראה זו שבפסוק הקודם, וחבל שאין עושין כן. (פ' יתרו תשמ"ז)