והייתם לי עם סגולה
ומשה עלה אל האלוקים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר, כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל... אם-שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים
(שמות יט, ג-ה)
לא נתבאר, אם בחירת ישראל כעם סגולה היא תוצאה של נכונותם לקבל תורה והצהרתם הנלהבת "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז), או שמא בחירת ישראל על ידי הקב"ה גרמה שישראל יקבלו את התורה בכפייה.
ממטבע ברכת התורה שטבעו חז"ל אנו למדים שבחירת ישראל לעם סגולה קדמה לקבלת התורה, ואין הבחירה תלויה ביוזמתנו ואיננה תלויה במעשינו. שהרי כך אנו מברכים "אשר בחר בנו מכל העמים", ולכן "נתן לנו את תורתו"; וכן הוא בקדושא דסידרא, "ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים", ולכן "נתן לנו תורת אמת".
וכן כתב ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי:
שנתחייבנו להאמין שההתחלה ממנו (הקב"ה) ולא ממנו אנחנו
(מאמר שני נ)
ומפורשים הדברים בתנא דבי אליהו:
ואמר לי רבי, שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה, ואלו הן, תורה וישראל; אבל איני יודע איזה מהם קודם. אמרתי לו, בני, דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה, שנאמר "'ה' קנני ראשית דרכו'" (משלי ח, כב). אבל אני אומר ישראל קדמו, שנאמר (ירמיה ב, ג) "קדש ישראל לה' ראשית תבואתו"
(תנא דבי אליהו פ יד אות ח)
השקפה זו היא היא המונחת ביסוד קביעתם של חז"ל, שישראל "אף על פי שחטא ישראל הוא" (סנהדרין מד ע"א). שהרי אם סגולת ישראל מותנית במעשיהם, נמצא שבחטאו מפקיע אדם עצמו מקדושת ישראל; וכיוון שהבחירה אינה מותנית במעשיהם, היא איננה מתבטלת אף לא בשעת החטא; כשם שגוי המקיים מצוות לא רוכש לו מעמד של ישראל, שאין המעשים אלא מעשה קוף בעלמא, שכן הוא משולל סגולת ישראל מטבעו: "'וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה', אומרו להיות לו לעם סגולה, שהגם שתבא אומה אחרת ותטיב מעשיה ותשתדל להדבק בשכינה, לא ישיגו מדרגת ישראל" (אור החיים דברים כו, יח). ומאידך גיסא, "שהגם שיהיה איזה זמן שיכעיסו ישראל את הבורא, אף על פי כן לא ימיר אותם באומה אחרת" (שם שם).
והשקפה זו מוכחת גם מהנביאים. "אמר רבה בר ר' הונא, מעלה זו יש בין ישראל לעובדי אלילים. דאילו בישראל כתיב 'והייתי להם לאלוקים והמה יהיו לי לעם' (ירמיהו לא, לג; יחזקאל לז, כז), ואילו בעובדי אלילים כתיב 'מי הוא זה ערב את ליבו לגשת אלי נאם ה' והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלוקים' (ירמיהו ל, כא)". והסביר המהר"ל: "כי השי"ת בחר בישראל בעצם, ולא בשביל מעשיהם הטובים, אבל באומה"ע כתיב קודם להיות לי לעם, שכאשר יהיו מעשיהם טובים וצדיקים, אז השי"ת מקרב אותם" (נצח ישראל, פרק יא).
ועל כן "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" (במדבר כג, כא), שישראל הם אנשי המעלה, ואצלם לא נראה החטא אפילו בהסתכלות שטחית. ועל כן לא ראה עמל בישראל. משא"כ ביעקב, המון העם, שם נראים פגמים מבחוץ, ומ"מ בהבטה פנימית, אפילו ביעקב לא נראה און (ר' הנצי"ב, העמק דבר, שם שם). ואנו ההולכים בדרכיו של מקום, נתבעים לנקוט ביחס דומה: לא לחפש חסרונות אצל הזולת, אלא זכויות ומעלות תוך התבוננות פנימית, ולקרב כל אדם בעבותות של אהבה ולהעמידו בקרן אורה במה שידנו מגעת. וכתב החזון איש שבדורנו אין לנו הרשות להעניש אף את פושעי הדור: "ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו ית' גלויה, כמו בזמן שהיו ניסים מצויים ומשתמש בבת קול וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל... אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מן דלת העם... וכיון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת (חזו"א, יו"ד סימן יב, אות טז).