תנ"ך על הפרק - שמות יט

פירוש על הפרק

מאת: רבותינו זכרונם לברכה , ר' ברוך הלוי אפשטיין

לצאת בני ישראל. מגיד שמונים חדשים ליציאת מצרים ^אוהיינו מניסן ולא מתשרי כסדר התחלת השנה, ועיין לפנינו לעיל בפ' בא בפסוק החודש הזה לכם ובפ' בהעלתך בפסוק בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים. .
(ירושלמי ר"ה פ"א ה"א) ביום הזה באו. כתיב הכא ביום הזה באו מדבר סיני וכתיב התם (פ׳ בא) החודש הזה לכם, מה להלן ר"ח אף כאן ר"ח, מכאן שבר"ח באו ישראל למדבר סיני ^במדייק מדהוה ליה למימר ביום ההוא, דלשון הזה מורה על דבר וענין הנראה באצבע, וזה לא שייך על קביעות זמן, ולכן דריש לגז"ש, והזה דר"ח בודאי איירי על הוראה באצבע כמבואר שם לפנינו שהראה הקב"ה למשה את הלבנה בחדושה ואמר לו כזה ראה וקדש. .
(שבת פ"ו ב׳) מדבר סיני. חמשה שמות יש לו למדבר זה, מדבר צין (פ׳ חקת כ׳ א׳) – שנצטוו ישראל עליו ^גאינו מבואר איפה מרומז בהמלה צין ענין צווי, ולולא מסתפינא הו"א דצ"ל שנצטיינו ישראל עליו, והיינו שע"י קבלת התורה נעשו מצוינים משאר האומות, והוא ע"ד הלשון הבדלת את עמך ישראל, וענין ציון מרומז יפה במלת צין, וכעין ראיה להגהה זו במדרש חזית (ה' ב') בפסוק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי – יונתי במרה שבשם נצטוו ונצטיינו בכל המצות וצדקות ומעשים טובים כיונה זו שמצוינת. , מדבר קדש (תהלים כ"ט) – שנתקדשו ישראל עליו, מדבר קדמות (פ׳ דברים ב׳ כ"ו) – שנתנה קדמות עליו ^דרומז על התורה שנקראת קדמות כמו שדרשו בפסחים נ"ד א' שהתורה נבראת קודם שנברא העולם, וסמכו זה על הפסוק דמשלי ה' קנני ראשית דרכו דאיירי בענין התורה. , מדבר פארן (פ׳ שלח) – שפרו ורבו עליו ^הרומז למ"ש באגדות דכל אחת מנשי ישראל נתעברה במצות שובו לכם לאהליכם (פ' ואתחנן) שצוה הקב"ה לאחר נתינת התורה, ודרשו שהתיר להם אז פו"ר שנאסרו שלשה ימים מקודם כמבואר שם ובסמוך בפרשה זו. , מדבר סיני – שירדה שנאה לאומות העולם עליו ^וע"י קבלת התורה, ועיין באגדה דע"ז ב' ב'. , ומה שמו – הר חורב שמו ^זר"ל שמו העצמי – חורב, דכן כתיב בפ' שמות ויבא אל הר האלהים חורבה, וע"ע לפנינו בפ' תשא בפסוק ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. .
(שבת פ"ט א׳ ב׳) ומשה עלה אל האלהים. תניא, ר׳ יוסי אומר, מעולם לא עלה משה למרום שנאמר (תהלים קט"ו) השמים שמים לה׳, והא דכתיב ומשה עלה אל האלהים – למטה מעשרה ^חר"ל למטה מעשרה טפחים של רום השמים מקום מקור הקדושה, ואמנם זה צ"ע מכמה אגדות, אבל אין ראוי להאריך בזה, ועיין בריש פרשה הסמוכה בפסוק וירד ה' על הר סיני. .
(סוכה ה׳ א׳) ומשה עלה אל האלהים. תניא, ר' יוסי אומר, ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו לישראל אלמלא קדמו משה, במשה הוא אומר ומשה עלה אל האלהים ובעזרא הוא אומר (עזרא ז') הוא עזרא עלה מבבל, מה עליה האמורה במשה – תורה, אף עליה האמורה בעזרא – תורה ^טנראה דרומז למה שמבואר בעזרא דהוא תידש את התורה לישראל אחרי שנשתכחה בגלות בבל, ולסימן ורמז על ענין זה דריש משווי המלים עליה דכתיב גביה ובמשה, דכמו דמשה נתן תורה לישראל בעלייתו, כך בעלייתו הוא חידש ג"כ נתינת התורה שנשתכחה מישראל בגלות בבל. .
(סנהדרין כ"א ב') כה תאמר וגו'. כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים, אמור להן בלשון רכה, אמור להן ראשי דברים, ותגיד לבני ישראל אלו האנשים, הגד להם ותדקדק עמהם ^יכפי המתבאר דריש דהלשון בית יעקב קאי על הנשים משום שהן הבונות בתים בישראל, וכמש"כ בפ' שמות ויעש להם בתים, ולכאורה היה אפשר לדרוש כזה מלשון תאמר ע"פ מה דקיי"ל בעלמא דדיבור הוי לשון קשה ואמירה לשון רכה [עיין מכות י"א א' ולפנינו בפ' מקץ בפ' דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות], וי"ל דזה שייך לדרוש רק היכא דסמיך לי' כתיב לשון דבור, אבל כאן דכתיב לשון הגדה א"כ אין הלשון אמירה מורה על כונה זו. –
ומה שכתב רש"י בפסוק זה ותגיד – דברים הקשים כגידים, הנה דרשה זו באה בגמרא על הפסוק ט' שבסמוך ויגד משה את דברי העם אל ה', וצריך טעם על ששינה רש"י לקבוע הדרשה מכפי שהוקבעה בגמרא, ואפשר לומר משום דעל אותו הפסוק ויגד משה יש בגמרא שתי דרשות הפוכות, האחת דברים קשים כגידים, והשנית – דברים טובים המושכים את לבו של אדם כאגדה, ולכן לא מצא להכריע בין הדרשות שם, וקבע דרשה זו כאן. ולבד זה, הנה לפי הפשט מוסבת אותה ההגדה לא ממשה לישראל רק ממשה להקב"ה, ורק הדרשה קבעה על אותו הפסוק מטעם שנבאר שם, ורש"י כאן תפס פשוטו של מקרא וקבע הדרשה על פסוק זה. [מכילתא] ממלכת כהנים. אמר הונא בר נתן, זימנא חדא הוי קאימנא קמיה דאיזגדר מלכא והוי מידלי המיינאי ותתייה ניהלי' ^יאפירש"י אבנטו היה גבוה חגור מלמעלה מכנגד אצילי ידיו והפשיט למטה [נראה דצ"ל והשפיל] כדי לנאותו. , ואמר לי, ממלכת כהנים וגוי קדוש כתיב בכו ^יבר"ל צריכים אתם לנהוג עצמכם בתפארת של כהנים דכתיב בהו לא יחגרו ביזע, וילפינן מפסוק זה דלא יחגרו הכהנים את האבנט במקום שמזיעין, והיינו לא למעלה מאציליהם ולא למטה ממתניהם אלא כנגד אצילי ידיהם. .
(זבחים י"ט א׳) ויענו כל העם. עיין לקמן בפסוק וכל העם רואים (כ׳ ט"ו). וישב משה. למדה תורה דרך ארץ, שישיב אדם תשובה לשולחו, שכן אמר משה אע"פ שהוא יודע אשיב תשובה ^יגואע"פ דהו"ל להודיע שקיים שליחותו צ"ל משום דקיי"ל בעלמא חזקה שליח עושה שליחותו, וא"כ עיקר הדבר מה ששליח צריך להודיע הוא כדי להודיע מתכלית שליחותו להמשלח, והנה זה שייך בבשר ודם שאם לא יודיעוהו לא ידע משא"כ הקב"ה א"צ לזה, וא"כ למה הודיעו משה אלא להורות מדת דרך ארץ, כמבואר. .
(מכילתא) ויאמר ה' וגו'. אמר רב אחא בר אדא, במערבא פסקי להדין פסוקא לתלתא פסוקין, ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן ^ידפי' מהרש"א בקדושין ל' א' משום דבעבור ישמע העם לפי פשוטו אינו טעם על אנכי בא אליך בעב הענן, ולכן אמרו במערבא שהוא פסוק אחר, ור"ל בעבור שישמע העם בדברי עמך יאמינו גם בך לעולם כענין שנאמר בים סוף ויאמינו בה' ובמשה, ואח"כ ויגד את דברי העם אל ה' משמע להו לפי ענינו פסוק אחר, דלא מצינו בכל הענין דברי השם יתברך למשה, ושוב דברי משה לישראל. .
(נדרים ל"ח א׳) ויגד משה. וכי מה הגיד להם משה לישראל שהגיד דבריהם להקב"ה, אלא בתחלה פירש מתן שכרה, דכתיב (פ׳ ח') וישב משה, דברים שמשיבין דעתו של אדם, ולבסוף פירש עונשה, דכתיב ויגד משה, דברים שקשים לאדם כגידין ^טוואע"פ דהלשון ויגד מוסב על דברי משה להקב"ה ולא לישראל, אך מדלא מצינו דברים חדשים שאמר משה לישראל נוסף על הדברים הקודמים שבפסוק ז', לכן דרשו דמה דכתיב בפסוק ח' וישב משה ובפסוק ט' ויגד משה הכל תשובה אחת היא, ומדכתיב פעם לשון וישב ופעם ויגד דרשו שבא לרמז שפעמים הסביר להם דברי ה', פעם בדברים שמשיבין דעתו של אדם ופעם בדברים קשים כגידים, והוא ע"ד לשון הכתוב (זכריה י"א ז') ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים וארעה וגו'.
והנה בגמרא איתא עוד שתי דרשות על שנוי הלשונות וישב ויגד, והעתקנו את זו שלפנינו מפני שבאה באחרונה, וכמו במה שנוגע להלכה תופסים כלישנא בתרא לעיקר כך בדברי אגדה תפסנו את זו שהיא אחרונה, וגם רש"י לעיל בפסוק ג' הביא דרשה זו. .
(שבת פ"ז א׳) וקדשתם היום ומחר. היום ומחר שני ימים, ומשה אמר (פ' ט"ו) היו נכונים לשלשת ימים, לפי שהוסיף יום אחד מדעתו, שהיה דורש היום ומחר – היום כמחר, מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו, ולילה דהאידנא נפיק ליה, ש"מ תרי יומי לבר מהאידנא ^טזר"ל וזה אי אפשר שיהיה היום ולילו עמו דהא צוה ביום ולכן הוסיף יום אחד שלם. וכתבו התוס' שאין זה דרשה גמורה, דבפשטות משמע היום ממש, וגם אם נימא דדרשה גמורה היא הלא לא שייך שהוסיף מדעתו אלא מחיוב הדרשה. .
(שם שם) וכבסו שמלותם. מלמד שטבילה נמי היו טעונין, דהא אם במקום שאין טעון כבוס בגדים טעון טבילה ^יזכגון בסתם בעל קרי דכתיב ביה (פ' מצורע) ורחץ במים ולא כתיב כבוס בגדים. , מקום שטעון כבוס בגדים אינו דין שטעון טבילה, ומכאן לגר שצריך טבילה ^יחועיין ביו"ד סי' רס"ח ובשו"ת רדב"ז החדשות סי' תל"ד. .
(יבמות מ"ו ב׳) כי סקול יסקל וגו'. ת"ר, מניין שבדחיה ת"ל או ירה, ומניין שבסקילה ת"ל כי סקול, ומניין שבסקילה ובדחיה ^יטאם הוצרך לזה כגון אם דחפוהו ולא מת. ת"ל סקול יסקל או ירה יירה ^כפירש"י רבויא הוא, ולולא דבריו י"ל דדריש או כמו אם, וכמו או נודע כי שור נגח הוא (פ' משפטים), או הודע אליו חטאתו (פ' ויקרא) שפירושם – אם, והכא הכי הוי פורושו, סקול יסקל – אם ירה יירה, והיינו שאם לא די לו ביריה אז גם יסקל. , ומניין שאם מת בדחיה יצא ת"ל או ירה יירה, ומניין שאף לדורות כן ת"ל סקול יסקל ^כאר"ל גם לדורות בכל חייבי סקילה יהיה מקודם דחיה. .
(סנהדרין מ"ה א') או ירה יירה. ת"ר, מניין שהנהרג בב"ד טעון שתי דחיות, ת"ל או ירה יירה ^כבסמיך על המשנה כאן, בית הסקילה היה גבוה שתי קומות, אחד מן העדים דוחפו על מתניו, נהפך על לבו הופכו על מתניו, משום דכשהוא שכוב פרקדן הוא מגונה ביותר ועל זה דריש כאן מניין לנו שאם נהפך על לבו הופכו על מתניו, והיינו שתי דחיות, ומסמיך זה על הלשון יירה, כמבואר. ובספר מראה הפנים הקשה הא איצטריך יירה לדרשה הקודמת דאף לדורות כן, והאריך בזה, ולדעתי הנה בודאי עיקר הטעם דהופכו על מתניו [היינו דחיפה שניה] הוא כדי שלא ישכב באופן מגונה, פרקדן, כמש"כ, וכעין מש"כ לא תלין נבלתו וגו', דהוא ג"כ כדי שלא יהיה גוף האדם בבזיון, כמש"כ שם. ורק מסמיך זה על לשון יירה כדרך חז"ל להסמיך כל ענין ומנהג יפה בלשונות הכתובים, וא"כ לא שייך להקשות הא איצטריך יירה לדרשה אחריתא, אחרי דמה שדריש כאן הוא רמז ואסמכתא בעלמא, ואין קפידא לתלות רמז בעלמא על לשון התורה אף כי כבר נדרש אותו הלשון למילתא אחריתא כנודע בדחז"ל. .
(ירושלמי סנהדרין פ"ו ה"ה) אם בהמה. אחד שור ואחד כל בהמה להפרשת הר סיני, דכתיב אם בהמה, וחיה בכלל בהמה ^כגכדכתיב בפ' שמיני זאת החיה אשר תאכלו וכתיב בתריה מכל הבהמה. , אם – לרבות את העופות ^כדדהלשון אם אם משמע דהקפידא היא שלא לגעת בהר, וא"כ אין נ"מ מי ומי הנוגע, ורק תפס מין אחד לדוגמא, אבל אין ה"נ שגם עופות בכלל האיסור. .
(ב"ק נ"ד ב׳) אם בהמה אם איש. תנא רמי בר יחזקאל, אם בהמה אם איש לא יחיה, מה איש היה נידון בכ"ג דיינים ^כהדכבר הקבעו סנהדראות לישראל מיתרו ואילך, וקיי"ל שדיני נפשות נדונים בכ"ג סנהדרין כפי שיתבאר אי"ה בפ' משפטים. אף בהמה היתה נדונית בכ"ג דיינים ^כור"ל אף בהמה שקרבה להר סיני נידונית כן, וכתבו התוס' אע"פ דאין נ"מ במאי דהוי הוי, אך נ"מ לאסברי קראי, ונראה כינתם להסביר הלשון אם שלכאורה הוא מיותר.
ודע דמדרשה זו יש להעיר במש"כ התוס' כאן בסיגיא בדיבור הקודם לענין הפסוק והרגת את האשה ואת הבהמה דצריך לאקשויי שני שבקרא לראשון שבו, דהיינו בהמה לאשה, יעו"ש. והרי כאן מקשינן בהמה לאיש והיינו ראשון לשני, וע' במכות ה' ב' במשנה ובגליון הש"ס ותוי"ט שם וצ"ע. .
(סנהדרין ט"ו ב׳) במשוך היובל וגו׳. מכדי כתיב (פ׳ תשא) גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא, מה ת"ל במשוך היובל המה יעלו בהר ^כזוהלשון אל מול ההר ההוא משמע ליה כל זמן שהוא בקדושתי' כשהשכינה עליו וכשנסתלקה שכינה מותר, ואע"פ דזה הפסוק כתיב בדברות האחרונות (פ' תשא) אך עיקר ענין זה נפקא ליה מסברא דאחרי סלוק שכינה אין בו קדושה, ורק מסמיך זה על לשון ההוא. , ללמד שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו ^כחר"ל דאע"פ שנאסרו לעלות בהר רק כל זמן שהשכינה שם אשמעינן דבכ"ז לאחר שעבר אותו הזמן והמאורע צריך להתיר מחדש אותו הדבר שנאסר. וע"ע לפנינו בפ' ואתחנן בפסוק לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, ופרטי דין זה ברמב"ם פ"ב מממרים. –
והנה באור הלשון במשוך היובל מורה על הפסק הקדושה שתשרה בהר, כלומר כשתהיה סלוק שכינה, וכ"מ בדרשה שבסמוך, ואינו מבואר איך מובן ענין זה בלשון במשוך היובל. ובמכילתא איתא במשוך היובל – כשימשוך היובל את קולו, ונראה הכונה על פי הנהוג אצלנו בסדר תקיעות דר"ה, דכשמשלימין לתקוע תוקעין תקיעה אחת ממושכה והכל יודעין שהוא גמר התקיעות, ואנו קוראין אותה תקיעה גדולה [ובאמת היה יותר נאות לקראה תקיעה ארוכה או ממושכה דגדולה משמע בקול ולא בזמן], וכן הנהוג בכל מיני קריאות השיר בפה ובכלי להאריך הברת השיר בהגמרו, ועל זה אמר כאן לסימן מתי ידעו שמותר לעלות בהר, אז במשוך היובל את קולו לכשיתקעו תקיעה ארוכה וממושכה, ויובל היינו שופר [ע' ר"ה כ"ו א'] כי אז ידעו שנפסק ונגמר הענין, ודו"ק. .
(ביצה ה׳ ב׳) במשוך היובל וגו'. תניא, ר׳ יוסי אומר, לא המקום מכבד את האדם אלא האדם מכבד את המקום, שכן מצינו בהר סיני, שכל זמן שהיתה השכינה שרויה עליו אמרה תורה (פ׳ תשא) גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא, וכשנסתלקה שכינה ממנו אמרה תורה במשוך היובל המה יעלו בהר ^כטעיין מש"כ בדרשה הקודמת, ודרשה זו הובאה בגמרא לענין מעשה בשני חכמים, רב נחמן בר רב חסדא ורב נחמן בר יצחק, שר"נ בר"ח אמר לר"נ בר"י ליקום מר ליתוב לגבן, ר"ל שבקשו לישב במקום מכובד והשיב לו בדרשה זו לא המקום מכבד וכו', כלומר שא"צ לזה, ושוב אמר ליה ר"נ בר"ח אי הכי איזול אנא לגביה דמר, אמר ליה רנב"י, מוטב שיבא מנה בן פרס אצל מנה בן מנה ואל יבא מנה בן מנה אצל מנה בן פרס, ופירש"י ותוס' שכוון בזה דאביו [של רנב"י] הוא לגבי אביו של ר"נ בר"ח כהדיוט, והוא כשיעור פרס למנה, ואינו ראוי שילך הוא לגביה, יעו"ש.
ואני תמה מי נתן רשות לרב נחמן בר יצחק להשתמש במליצתו בבזיון אביו ולכנותו בשם הדיוט [כמש"כ התוס' דבן פרס פירושו הדיוט], ואף קשה מניין להם שאביו של רנב"י היה הדיוט, ואי משום דלא נקרא בשם רב, אך הלא כמה וכמה חכמים שנקראו בשם העצמי לבד, כמו אביי, אילפא, עולא, שמואל, והרבה מאד, וגם אמרו גדול מרבן שמו, ואף גם יש סמך נאמן שאביו של רנב"י היה ת"ח, לפי פירש"י בגיטין ל"א ב' דסתם רב נחמן שבש"ס הוא רב נחמן בר יצחק, ומצינו שהיה אביו של רב נחמן סתם ספרא דדייני דמר שמואל (ב"מ ט"ז ב'), וסתם ספרי דדייני מגמר גמירי (גיטין ב' ב') ולספרי דדייני שאלו דינים וידעו (סנהדרין כ"ט ב'), וא"כ הלא לא היה הדיוט בודאי. ועוד יותר מזה פלא שאותו בעצמו חשב רב נחמן ליותר מכובד מאביו, שהרי את עצמו כינה בשם מנה ואת אביו בשם בן פרס, ואיה איפה הכיבוד אב.
אבל לולא פירש"י ותוס' נראה ברור דהלשון בן מנה ובן פרס אינו במובן בן תולדי כמו יצחק בן אברהם, אלא שם תאר, כמו בן חכם, בן כסיל, בן פורת, בן אוני, בן הבקר, בן יונה, וכדומה הרבה מאד, וגם כאן הכונה מנה בן מנה – חכם גדול וחשוב, ומנה בן פרס – חכם שאינו שלם, כמו פרס הוי חצי מנה, וכונת רנב"י היתה לשבח ולרומם את מעלת ר"נ בר"ח כנגדו, וקורא לר"נ בר"ח מנה בן מנה, כלומר חכם שלם ומעולה, ואת עצמו קורא מנה בן פרס, היינו שחכמתו אינה שלמה וחשובה, ולפי"ז לא דברו כאן במעלת אבותיהם רק בערכי עצמם [ובארנו זה כאן אע"פ שאין זה שייך לגוף הדרשה שבכאן אך מפני מעלת באור אגדה זו]. .
(תענית כ"א ב׳) לשלשת ימים. מניין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טהורה, שנאמר היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה ^לוהפי' לשלשת ימים היינו ליום השלישי, דביום השלישי להפרשה נתנה תורה, ויש נוסחאות שונות בדרשה זו, ועיין בסוגיא כאן ובמשנה ג' פ"ח דמקואות. .
(שבת פ"ו א׳) לשלשת ימים. היה משה דן ק"ו בעצמו, ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהם אלא שעה אחת ואף קבע להם זמן אמרה תורה היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה, אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי ואינה קובעת לי זמן על אחת כמה וכמה, לפיכך פירש מן האשה ^לאעיקר הדרשה שפירש משה ילפינן מן מה דכתיב בפ' ואתחנן אשר לאחר מתן תורה אמר ליה הקב"ה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי, ודרשינן לאהליכם זו פו"ר ע"פ הדרשה אין אהלו אלא אשתו כמ"ש בשבת ל' א' עה"פ (מ"א ח') וילכו לאהליהם שמצאו נשותיהם בטהרה, וכן ביבמות ס"ב ב' דרשו הפסוק דאיוב וידעת כי שלום אהלך מענין זה והוא מלשון הכתוב בר"פ וירא הנה באהל כמבואר לפנינו שם, ועיין במו"ק ט"ו ב', ומדאמר לו אח"כ ואתה פה עמוד עמדי ש"מ שהסכים לו הקב"ה שפירש.
אך אינו מבואר לפי"ז מניין שמשה הפריש מעצמו ודילמא ע"פ צווי מהקב"ה, וצ"ל דאם מהקב"ה היה צווי זה, לא היה מצוה אותו על פרישה מוחלטת ונצחית, שאין דרכי הקב"ה על שנויי גבולי הטבע. אלא היה מזהירו על זהירות וטהרה יתרה, אך מכיון שמשה מעצמו קיבל עליו פרישה כזו הסכים לו גם הקב"ה.
וגם יש ראיה שפירש מרצון עצמי ולא מצווי הקב"ה ממה דמצינו שמרים ואהרן דברו בו במשה על שפירש מן האשה שחשבו זה ליוהרא, כמבואר בס"פ בהעלתך, יעו"ש ברש"י, ואם מה' היתה שומה זאת, לא היו מהרהרים אחר צווי ה'. .
(שם פ"ז א׳) לשלשת ימים. תמן אמרין אפילו לשמוע דברי תורה אסור לבעל קרי, מאי טעמא, א"ר אחא בשם ר' אלעזר, כתחילה, היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה ^לבר"ל כדאשכחן בהתחלת קבלת התורה בסיני שלא הי' שם אלא שמיעה וכתיב היו נכונים וגו', שלא יהיו בעלי קרי, ואמנם אין דרשה זו גמורה רק רמז בעלמא, יען כי מן הדין אין דברי תורה מקבלין טומאה, ורק עזרא ובית דינו תקנו שבעל קרי לא יהיה קורא מפני איזו טעמים, ולתקנה זו סמכו רמז בתורה, והנה גם תקנה זו לא נתפשטה בכל ישראל ולא הי' כח ברוב הצבור לעמוד בה ולכן בטלוה, ועיין ברמב"ם פ"ג ה"ח מק"ש. .
(ירושלמי ברכות פ"ג ה"ד) ויהי קולות וגו׳. א"ר יהושע בן לוי כל הנהנה מסעודת חתן ומשמחו זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שנאמר ויהי ביום השלישי וגו׳ ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר וגו' ויהי קול השופר וגו' והאלהים יעננו בקול ^לגטעם הדמיון י"ל יען כי גם בשמחת חתן נאמרו חמשה קולות קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' (ירמיה ל"ג), וכמו דתכלית הנשואין הוא לקיום העולם כך תכלית התורה לקיום העולם שאלמלא תורה לא הוו מתקיימי שמים וארץ (מגילה ל"א ב') ותנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלים את התורה מוטב ואם לאו אני מחזיר את העולם לתהו ובהו (שבת פ"ח א'), ולכן זה המשמח חתן וכלה נראה שתכלית קיום העולם חשוב בעיניו, ולכן זוכה לתורה שתכליתה ג"כ לזה, ולרמז וסימן לזה נתנו חז"ל שווי הלשונות חמש פעמים קול דכתיבי בזה ובזה. .
(ברכות ו' ב׳) ויוצא משה את העם. א"ר יהודה בן פזי בשם רבי, הן נקרא ולא נבעת ^לדמלשון בעתה ופחד, ור"ל היאך נקרא ולא תאחזנו פחד, כדמפרש, ויש גורסין ולא נבהת והוא מלשון בזיון כתרגום והחזיקה במבושיו – בבית בהתתי', ור"ל היאך נקרא ולא נבוש, וכדמפרש. , לטובה – ויוצא משה את העם, לרעה – ותקרבון אלי כלכם (פ׳ דברים) ^להר"ל לרעה במעשה מרגלים קרבו מעצמם, ולטובה במתן חורה הוציאם משה אל ההר. .
(ירושלמי שקלים פ"א ה"א) ויתיצבו. ע׳ לקמן בפסוק וכל העם רואים וגו׳ (כ׳ ט"ו). ויתיצבו בתחתית ההר. א"ר אבדימא בר חמא, מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם, אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם ^לויתכן דמדייק מלשון ויתיצבו ע"פ מש"כ בעלי הגיון בחלוק השמות נרדפים נצב ועמד, דנצב ענינו שעומד במקום שצריך חיזוק והתאמצות לעמוד מחמת אימה ופחד, וכאן דכתיב ויתיצבו דריש שפחדו מחמת כפיית ההר. –
גם י"ל דמפרש השם תחתית כהוראתו ברוב המקומות – המקום אשר מתחת להדבר ממש, ובנדון זה מפרש שהיה ההר כפוי ממש עליהם.
ומבואר בגמרא אמר רב נחמן בר יעקב מכאן מודעא רבא לאורייתא, כלומר שאם יזמינם לדין על שלא קיימו את התורה יאמרו שאנוסים היו על ידי כפיית ההר, ומסיק בגמרא אעפ"כ הדר קבלוה בימי אחשורוש ברצון דכתיב (אסתר ט') קימו וקבלו היהודים, קימו מה שקבלו כבר, ולא נתבאר טעם הראיה מניין דריש כן ממשמעת לשון זה, ונראה דנפקא ליה זה מדיוק הלשון קימו וקבלו דלפי טבע הענין הול"ל מקודם קבלו ואח"כ קימו, שהרי קודם הקיום בהכרח לקבל וא"א לקים קודם שמקבלים, ולכן דריש דקבלו קאי על הקבלה שמכבר וקימו עתה, ודו"ק. .
(שבת פ"ח א׳) והאלהים יעננו בקול. א"ר שמעון בן פזי, מניין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא ^לזבימי חכמי הגמרא היה הנהוג לתרגם ולהסביר קריאת התורה להמון העם שאינם מבינים עברית רק ארמית. שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול, מה ת"ל בקול – בקולו של משה ^לחהנה לפי ראיה זו מבואר דלא רק להגביה אסור אלא אף להשפיל, וצ"ל דנקט להגביה משום אורחא דמילתא שהמתרגם מגביה קולו כדי שישמעו כל העם. .
(ברכות מ"ה א׳) והאלהים יעננו בקול. תניא, מניין לעיקר שירה מן התורה ^לטר"ל שירת לוים. , חנניא בן אחי ר׳ יהושע אומר, והאלהים יעננו בקול – על עסקי קול ^מפירש"י שהיה מצוהו לשורר, לפי שמשה לוי היה, עכ"ל, ובהמשך חבורנו בארנו כ"פ מענין דרשות אגדיות כאלה שדרך חז"ל בכל דבר המקובל ומסור להם מדור דור נתנו על זה רמז בתורה שיהיה להם סימן לזכרון הדבר, וכמ"ש חז"ל (עירובין נ"ד א') עשה ציונים לתורה [וע"ל בפ' משפטים בפ' כי תצא אש], וה"נ ענין שירת הלוים אינו מפורש בתורה רק מקובל מסיני, ולרמז דבר זה בתורה סמכו חז"ל על כמה וכמה פסוקים בתורה כמבואר בסוגיא כאן, וזה שלפנינו אחד מהן. .
(ערכין י"א א׳) והאלהים יעננו בקול. תני בשם ר' יהודה, כל מקום שנאמר עניה ואמירה אינו אלא בלשון הקודש ^מאכמו בפרשת עגלה ערופה וס"פ שופטים) וענו ואמרו, ובפ' חליצה (ס"פ תצא) וענתה ואמרה, ובפ' הבאת בכורים (ר"פ תבוא) וענית ואמרת, ובברכת הלוים (שם) וענו הלוים ואמרו, ועוד. , א"ר אלעזר, בנין אב שבכולם משה ידבר והאלהים יעננו בקול ^מבור"ל וכאן בודאי בלה"ק הוא שהרי התורה נתנה בלה"ק כנודע מכמה מקומות בתורה כמו לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה, וכן כל מקום שנאמר בקריאת שמות על שם מאורע בלשון נופל על לשון – יתכן רק בלה"ק, כמו שמות האבות והשבטים ומשה ועוד, ופרשו המפרשים דילפינן מכאן בגז"ש עניה עניה, אבל אין זה מספיק, דלפי"ז למה אמר כל מקום שנאמר עניה ואמירה הול"ל כל מקום שנאמר עניה לבד, וצ"ל דכאן כתיב משה ידבר והאלהים יעננו, והוי הדבור שבכאן במקום אמירה, וא"כ ילפינן עניה ואמירה מעניה ואמירה, ודו"ק. ובבבלי סוטה ל"ג א' ילפינן ענין זה מדרשה אחרת ויתבאר אי"ה לפנינו בפרשת תבוא בפסוק וענו הלוים ואמרו. והנה איתא עוד בירושלמי כאן דהא דעניה ואמירה הוי בלה"ק הוא רק בענינים דכתיבי לאחר מתן תורה ולא מקודם, ודבר זה מוכרח ממה דכתיב בפ' חיי שרה ויען לבן ובתואל ויאמרו והם בודאי לא דברו בלה"ק, שהרי כתיב (ס"פ ויצא) ויקרא לו לבן יגר שהדותא. .
(ירושלמי סוטה פ"ז ה"ב) וירד ה'. תניא, ר׳ יוסי אומר, מעולם לא ירדה שכינה למטה שנאמר (תהלים קט"ו) השמים שמים לה', והא דכתיב וירד ה' על הר סיני – למעלה מעשרה טפחים ^מגועיין מש"כ לעיל בפסוק ג' בדרשה ומשה עלה אל האלהים. .
(סוכה ה׳ א') וגם הכהנים. ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר, זו פרישת בכורות, רבי אומר, זו פרישת נדב ואביהוא ^מדולריב"ב הוי הפירוש והרבותא דאע"פ דהבכורים רגילים להיות תדיר בעבודת ה', דקודם מ"ת היתה עבודה בבכורים במקום כהנים, כמבואר כאן בגמרא, בכ"ז יפרשו עתה מן ההר, ורבי לא ניחא ליה בדרשה זו משום דלא מצונו שהבכורים יקראו כהנים, וכאן כתיב הכהנים, ולכן דריש דקאי על נדב ואביהוא שנעשו בסיני כהנים. .
(זבחים קט"ו ב')

מאמרים על הפרק

והייתם לי סגולה

שלושת עיקרי ההכנה לקבלת התורה

מה קרה בכל יום בתחילת החודש השלישי

מה משמעות ההתקדשות לפני מעמד הר סיני?

מאמר על הפרק

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק