פסוק א:יתרו פיר״שי ז״ל וישמע וכו׳ מה שמועה וכו׳ הקושיות בדבור זה מבוארות דמה זו שאלה מה שמועה שמע הא קרא צווח וישמע יתרו את כל אשר עשה וכו׳ ועוד יש להבין כוונת מלת ובא דהוה סגי ליה לומר מה שמועה שמע ותו ק׳ במאי דמשני קריעת י״ס ומלחמת עמלק מנ״ל דבהני תרתי דוקא איירי איברא דלאו מדידיה דרש״י הוא אלא ברייתא ערוכה בזבחים ובמכילתא אמנם עליה אני דן מאי שנא הני. ותו איכא למידק דבברייתא איכא תלתא תנאי ר״א אמר קריעת י״ס ור״י אמר מלחמת עמלק ור״א המודעי אמר מתן תורה. ומעתה ק׳ לרש״י אמאי מייתי תרי מינייהו והשמיט השלישי מיהו לזה י״ל דר״שי מלת׳ פסיקתא נקט משום דפלוגתא דתנאי היא אם יתרו קודם מ״ת בא או אחר כך ור״א המודעי הוא דסבר אחר מ״ת ורש״י הכא בפלוגתא לא קא מיירי מ״מ ק׳ למה הרכיב שתי דעות והכי הול״ל קריעת י״ס ד״א מלחמת עמלק שכן דרכו ז״ל בכל כה״ג ונלע״ד דס״ל לרש״י דהני תרי תנאי מר אמר חדא ומא״ח ול״פ ועל הדרך שנבאר. ומעיקרא נימא דקשיא ליה לרש״י על הכתוב למאי נ״מ הוצרך לכתוב וישמע יתרו ומה חדוש הוא זה דשמע יתרו פשיטא ומאן לא שמע הא בהדיא כתיב שמעו עמים ירגזון וכו׳ וכדחזי׳ נמי גבי רחב כי שמענו את אשר הוביש וכולי ובפרט דכתיב ויבקעו המים כל המים שבעולם א״כ כ״ע נמי שמעו ופשו׳ דיתרו ג״כ כאחד מהם והכא לא הוה צריך למימר אלא ויבא יתרו וכולי אבל במה שמספר ששמע אין בזה שום חידוש. ומשני רש״י דשפיר אשמעי׳ קרא טעמא שבא יתרו אצל ישראל לומר שלא תהא סבור דהטעם שבא בשביל שעכשיו כשראה כל הנסים הללו ידע שאינו ממש בע״ז והאמין באלהי השמים שזה כבר היה יודע מאז ומקדם שהקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו ושאין ממש בע״ז ולא היה זה חידוש אצלו וכדפירש״י בפרשת שמות גבי ולכהן מדין שבע בנות דפירש מע״ז ע״ש והלא מיהא דאף על פי כן לא היה בא לדבק עם ישראל דהוה סבר שאין שום יתרון לישראל על שאר האומות אלא כל מי שפורש מע״ז והאמין בהקדוש ברוך הוא הוא חביב אצלו ית׳ שוה בשוה ואין שום יתרון לישראל ולכך הוה סגי ליה היכא דקאי לעבוד את ה׳ ולא היה חפץ לידבק עם ישראל אבל מאחר שידע שני דברים הללו קריעת י״ס ומלחמת עמלק אז חשקה נפשו לבוא ולהדבק עם ישראל. והיינו שדקדק יתרו דמאחר שנעשה לישראל המופת הגדול של קריעת י״ס שהיה נס מפורסם בכל העולם כדלעיל שמכח זה כתיב שמעו עמים ירגזון וכולי אז נבהלו אלופי אדום וכולי ואיך אפ׳ דמיד אחר כך השיאו לבו לעמלק לבוא ולהלחם עמהם ומה גם דחד מאלופי אדום היא עמלק זה דבר שאין השכל סובלו וא״א להיות דרך טבע שהרי עמלק עצמו בכלל הנבהלי׳ כי רעדה אחזתם חיל כיולדה ופתע פתאום בא להלחם עמהם ולא ירא לנפשו אמר יתרו בודאי שאין זה דרך טבע אלא מוכרח שישראל מרדו בהקדוש ברוך הוא וחטאו ולכך מן השמים גירו עליהם את הכלב וכמו שהיה האמת כמ״ש רז״ל על פסוק היש ה׳ בקרבנו וכולי ומעתה מאחר שמוכרח שעמלק בא בשליחות הקדוש ברוך הוא להעניש את ישראל איך אפ׳ שישראל נצחו המלחמה כדכתיב ויחלוש יהושע וכו׳ אין זה אלא מחמת רוב אהבתו ית׳ על ישראל בניו שמוחל וסולח עונותיהם מיד נכספה וגם כלתה נפשו לבא ולהדבק עמהם. ובזה א״ש מאי דאי׳ במד׳ לץ תכה זה עמלק ופתי יערים זה יתרו. ויש להבין אמאי קרי ליה ליתרו פתי ומה זו ערמה ולדרכנו ניחא דקרי ליה פתי דאף על גב דחזא מעלתם של ישראל בנס יצ״מ אפ״ה הוה סבר דליכא שום מעלה לישראל טפי מגוי העובד אלהים ומכות המצריים היו לפי שלא שמעו בקול ה׳ לשלחם אבל כשראה מפלת עמלק אז נתחכם וידע מעלתם של ישראל כדאמרן וכ״ש דא״ש אליביה דר״א המודעי דקאמ׳ מתן תורה דממנה הכיר וידע יתרו חשיבו׳ ישראל שניתן להם כלי חמדה לא עשה כן לכל גוי. וא״ש נמי מאי דכתיב אשר עשה אלהים כדכתיב וידבר אלהים את כל הדברים וכו׳ וגם שכפה עליהם ההר כגיגית וכו׳ אלא דרש״י לא נקטיה כדכתיב לעיל דבפלוגתא לא קא מיירי והיינו דכתיב וישמע יתרו כלומ׳ השכיל בדעתו (ואינו ל׳ שמיעת האוזן) ואליבא דר״מ ור״י נמי א״ש דכתיב את כל אשר עשה אלהים וכולי אשר עשה ה׳ אין כתיב כאן אלא אלהים כלומר אף על גב שהיה יושב עליהם במדת הדין אפ״ה עשה להם נס א״כ ראוי לידבק בהם וז״ש רש״י מה שמוע׳ שמע ובא כלו׳ ובא לידבק עם ישראל ולא הוה סגי ליה עוד לעבוד את ה׳ בארצו ומשני קי״ס וכו׳ כדאמרן וע״ע לק׳ על דיבור למשה ולישראל וכולי:
פסוק א:יתרו ז׳ שמות וכולי דק״ל דבמקומות אחרים מצינו שמזכירו בשמות מחולפים ומ״ש. ומתרץ דז׳ שמות הו״ל. אך ק׳ דממ״ש רש״י לכשנתגייר הוסיפו לו אות ש״מ דר״ל דקודם שנתגייר הוה שמיה יתר ולא יתרו ולבתר הכי יתרו ולא יתר ונמצא א״כ שמעולם לא הו״ל אלא ו׳ שמות ביחד והיכי כתב רש״י ז׳ שמות וקו׳ זו כבר הרגיש בה הרא״ם ז״ל והניחה בצ״ע ע״ק אעיקרא דמלתא דהיכי מצינן למימר שלא נקרא יתרו אלא לכשנתגייר והא בהדיא כתיב בפ׳ שמות ומשה היה רועה את צאן יתרו. תו ק׳ דרש״י מייתי ז׳ שמות והתחיל לבאר טעמם ובתלתא מינייהו פסיק טעמא ומ״ש הני או לימרינהו לכולהו כי היכי דאיתנהו במכילתא או לישתוק מכולהו ונ״ל דחדא מתרצא לחברתה וה״פ דרש״י שבעה שמות נקראו לו אפילו מעיקרא קודם שנתגייר אף על גב דעיקר שם יתרו אינו אלא לצד מה שנתגייר וקיים המצות כדפירשו במכילת׳ מ״מ מוכרח אתה לומר שאפי׳ קודם שנתגייר היה נקרא כן ע״ש העתיד דהא חזי׳ בפרש׳ שמות קודם שנתגייר דכתיב יתרו כדלעיל. וכ״מ דילמא לא היא לעולם שלא נקרא יתרו אלא אחר שנתגייר אלא דבתורה הוא דנכתב הכי לעיל ע״ש העתיד אבל לא שהוא היה נקרא בחייו קודם גרותו דהא לא מסתבר לא סלקא דעתך דהא סוף סוף מוכרח אתה לומר דיתר מיהא היה נקר׳ קודם גירותו דאל״ה לא שייך תוספת האות אחרי הגירות והרי שם יתר נמי ע״ש העתיד הוא כדפירשו במכילתא ע״ש שייתר פרשה אחת ואם כן כי היכי דיתר מודית דנקרא בגיותו והוא ע״ש העתיד יתרו נמי נימא אנן דה״נ נקרא ממש ע״ש העתיד ולכך מייתי רש״י טעמא ופירושא דהנך תרתי להגן מפני הקושיא שלא תבוא וטעם תוספת הוי״ו טפי מאות אחרת נראה דשם יתרו היה עיקר שמו תדע שהוא הרגיל טפי מכולהו וטעמא שבו רמוזים כל שאר שמותיו דר״ל ית״ר ו׳ כלו׳ יתר ועוד ששה אחרים יש לו נמצא דכי קרי ליה איניש בשם יתרו היה מעלה כל שמותיו על שפתו ולבתר הכא קשיא לרש״י מ״ש דבמסע הדגלים תפס משה שם חובב טפי מכולהו כדכתיב ויאמר משה לחובב בן רעואל וכולי שלא נמצא כן בתורה בשאר מקומות רק בנביאים דמכח זה היה נר׳ דחובב שם בנו של יתרו ולעולם דלא הו״ל רק ו׳ שמות ומשני דליתא אלא ע״כ חובב הוא יתרו וכדכתיב מבני חובב חותן משה והא דהתם קרי ליה הכי ה״ט לפי שחובב נקרא ע״ש שחבב את התורה וה״ק ליה מאחר שאתה מחבב את התורה אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת וכו׳ והיית לנו לעינים כדפירש״י שם כל דבר שיתעלם מעינינו תהא מאיר עינינו וה״ט דרש״י לא נקט טעמא דאי׳ הכא במכילתא שממנה העתיק רש״י פירושו דז׳ שמות וכו׳ והיינו חובב שהיה חביב למקום דלפי טעם זה לא מיישב מידי מ״ש דקרייה התם משה בשם חובב טפי מכולהו דה״נ הו״מ למימר חבר שנעש׳ חבר למקום או חד מאינך לכך תפס רש״י הך טעמ׳ דאית׳ בספרי דבהכי מתיישב כדלעיל. ועי״ל דהך טעמא עדיף טפי שהוא קרוב לפשט דאילו לטעמא דמכילתא הול״ל חביב דהוה משמע שפיר חשיב מן שמיא. א״נ חֻבּב בקיבוץ החי״ת והבי״ת דגושה והוה על משקל פִּעל דאילו חובב משמע שם התואר שהוא עצמו חובב כמו וילך שובב דר״ל שהוא מתואר שובב לפי שיש בעצמו המשובה ה״נ חובב ר״ל שהוא בעצמו יש לו חביבות בתורה ולכך מתואר חובב:
פסוק א:חותן משה כאן וכו׳ פירוש דק״ל דאטו עד האידנא לא ידעי׳ שהיה חותן משה ומאי קמ״ל ומשני כאן היה וכו׳ ולשעבר היה משה תולה הגדולה בחמיו כלומר לפי האמת אה״נ דמלפנים נמי הו״ל ליתרו להתחבר במשה דהרי הוא משה מתחלתו ועד סופו גדולתו היתה לו מלידה ומבטן דמשה משה לא פסיק טעמא בגווייהו וכדאי׳ בזוהר ואלא מיהא יתרו לשעבר לא היה מחזיק למשה שיהיה גדול ממנו לפום שיטתיה כדלעיל אבל כאן אחר ששמע והשכיל לדעת מעלתם וחשיבותם של ישראל ואם הצאן כך הרועה עאכו״כ. והשתא ודאי היה מתכבד במשה אבל לשעבר לא אלא אדרבא משה היה תולה הגדולה בחמיו שהלך ליטול רשות ממנו לצאת והיה חושבו לגדול ממנו לפי רוב הענוה. והיינו דמפ׳ רש״י׳ בתר הכי למשה ולישראל שקול משה כנגד כל ישראל כלומר מ״ט כאן היה יתרו מתכבד במשה משום דשקול משה וכו׳ ואם מעלתם של ישראל רבה כ״כ כ״ש דמשה וה״ט שהפך רש״י הסדר ופי׳ למשה ולישראל קודם שיפרש את כל אשר עשה וכולי לפי שזה נמשך עם הדבור דלעיל:
פסוק א:את כל אשר וכו׳ בירידת המן וכו׳ עכשיו מבאר והולך רבינו מ״ש לעיל מה שמועה שמע וכולי כלומר שמע מה שעשה אלהים במדת הדין כלו׳ דאף על גב שהיו חוטאים אפ״ה עשה להם נס ה״ז מופת על רוב אהבתו עמהם והיכן היה זה בעמלק ומדכתיב את כל אשר עשה והוי סגי דלכתוב אשר עשה ומאי את כל לרבות תרתי אחרים ירידת המן והבאר שבהם ג״כ נראה אהבתו ית׳ דבתרוייהו חטאו דבמן כתיב וילונו כל עדת וכולי מי יתן מותנו וכולי כי הוצאתם אותנו וכולי ומה כתיב בתריה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים האי דישנא להאי פרדשנא אתמהא מצינו חוטא נשכר ה״ז מופת חותך על חבה יתירה שנודעה להם ממנו יתברך וה״נ במים כתיב וילן העם וכולי למה העליתנו וכולי וכתיב ויקרא שם המקום מסה ומריבה וכולי ואפ״ה עשה להם נס והיינו דכתב רש״י את כל אשר עשה להם כלו׳ הרבותא היא שלהם עשה אף על פי שהיו חוטאים אות היא על תוקף האהב׳ ולכך בא יתרו לידבק עמהם. א״נ דמאחר שהם היו חוטאים ש״מ שכל אלו הנסים היה בזכות משה חתנו שהיה שקול כנגד כולם ולכך בא יתרו לידבק בו שעכשיו בזה הכיר גדולתו וחשיבותו ולהך טעמא נמי א״ש שהפך רש״י סדרן של כתובי׳ שזה בא לקיים מה שפירש למשה ולישראל שקול משה וכו׳ וא״ת ומנ״ל ליתרו דשקול משה כנגד כל ישראל ומש״ה קאמר את כל אשר עשה להם בירידת המן וכו׳ שבכל אלה חטאו וא״כ מוכרח שכולם הו״ל בזכות משה ש״מ דשקול משה וכולי:
פסוק א:כי הוציא וכולי זו גדולה וכו׳ ק״ל למה פרט נס זה וליכא למימר שזה נדון בכלל ופרט דאין בכלל אלא מה שבפרט ובא לפ׳ דאת כל אשר עשה וכו׳ הוא דוקא ביציאת מצרים דהא מעיקרא כתיב אשר עשה אלהים וכו׳ והכא כתיב כי הוציא ה׳ ש״מ דתרתי מילי נינהו דהנהו עשא׳ במדה״ד והך במד׳ רחמי׳ ותו דבתחילה כתיב למשה ולישראל והכא כי הוציא ה׳ את ישראל ולכך קאמר דאה״נ דמעיקר׳ מילי אחריני נינהו וכדלעיל והכא קמ״ל שזו של יצ״מ גדולה מכולן לכך פירשה בפ״ע והזכירה במדה״ר דהתם לא היו חוטאים אלא אדרבא שבו כולם בתשובה כידוע ולכן לא הזכיר בה למשה דההיא אה״נ שבזכות ישראל הואי ולא היו צריכים לזכות משה וה״ק כיון שראו הנסים הללו הודה על יציאת מצרים דודאי ההיא נמי הוא מרוב חיבתו לישראל:
פסוק ב:אחר שלוחיה וכו׳ על הראשונים וכו׳ דאף על גב דשבט לוי לא היו משועבדים בעבודת פרך הוא דלא .הוו מ״מ עבדים לפרעה מיהא הוו ולא היו יכולים לצאת ממצרים ואף על גב דמשה סיפר לאהרן את כל דברי ה׳ אשר שלחו ואת כל האותות אשר צוהו להוציא את בני ישראל ממצרים ובודאי שאהרן האמין בכל זה אפ״ה אמר לו כן דמ״מ מה צורך להכניסם ושיטעמו טעם מרור הגלות אפילו שעה אחת:
פסוק ד:ויצילני מחרב וכולי נעשה צוארו וכו׳ דאל״כ מאי מחרב הול״ל ויצילני מיד פרעה והרא״ם ז״ל כתב שלא ידע היכן מצא רש״י זה דבמכילתא ליתא אלא שירד מלאך כדמות משה וכו׳ עיין שם ודברי רש״י הנס כתובים באלה הדברים רבה על פ׳ אז יבדיל משה בא הקוסטינאר ליתן החרב על צוארו וקהתה החרב מעל צוארו שנעשה של שיש ושלמה מקלסו צוארך כמגדל השן ע״כ ורש״י תפס זה שהוא קרוב לפשט הכתוב.
פסוק ה:אל המדבר אף אנו וכו׳ ההרג׳ שמבחוץ הוא דהול״ל אל משה במדבר ואמאי כתיב אל המדבר אלא הכתוב הוא כמתמיה עליו היכן בא אל המדבר כדאיתא במכילתא:
פסוק ו:אני חותנך וכו׳ אם אין אתה יוצא וכולי ק׳ דבשלמא בדידיה מפרש קרא מדמפסיק בתיבת בא אליך ולא קאמר אני חותנך יתרו ואשתך וכולי באים אליך אלא ש״מ להפרידו בפ״ע אבל מאי דדריש אח״כ ואם לאו בגין אשתך צא בגין שני בניה הא מנ״ל הרי ליכא שום הפסק ואפ׳ דדרשי׳ הכי מדכתיב ושני בניה וק׳ דנר׳ לכאורה דהוה עדיף טפי לומר ושני בניך אלא ה״ק יתרו ואשתך כלומר צא בגין שהיא אשתך דידך והן אשה על בעלה ואם לאו צא בשביל שני בניה שהיא ילדה וגידלה אותם ואילו אין לך עליה אלא דבר זה די לצאת כנגדה וכההיא דאמרי׳ בגמ׳ די לנו שמגדלות בנינו:
פסוק ז:ויצא וכו׳ דק״ל דהוה סגי למכתב ויצא לקראת חותנו דידוע דבמשה משתעי אלא כמפליא הדבר הביטה וראה מי יצא משה ומסתמא יצאו עמו וכו׳:
פסוק ז:וישתחו וכו׳ אינו יודע וכולי הכי איתא במכילתא ויש להבין היכי קאמר איני יודע דהא בל״ז פשי׳ דקרא הכי משמע ויצא משה וכו׳ וישתחו וכו׳ מוכח דהכל מיירי במשה ונראה דעיקר ספקו הוא מדלא כתיב ויצא משה לקראתו דממילא הוה ידעי׳ דלקראת חותנו קאמר ומזה נולד הספק דדלמא לכך הדר והזכיר חותנו לסמוך חותנו לוישתחו לומר שהוא היה המשתחוה ומשני דלאו הכי׳ אלא מדכתיב בתר הכי בשאלת שלום איש לרעהו מי הקרוי איש זה משה שהוא היה השואל בשלומו תחלה וממילא הוא היה ג״כ המשתחוה ואף על גב דבשאלה כתיב וישאלו דמשמע דאתרוייהו קאי לק״מ דכשמשה שאל בשלומו הוכרח יתרו להשיבו דמסתמא לא היה עובר על גזילת העני ומכח זה כתיב וישאלו אבל לעולם עיקר השואל מתחילה היה משה מדלא כתיב וישאלו זה לזה ומזה למדו במכילתא שיהא האדם מוכן לכבוד חמיו דליכא למימר דשאני משה שהיה ענו מאד דמ״מ מלך היה וק״יל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ולא הו״ל לזלזל במלכותו ולהשתחות לו אלא מוכח דדינא הוא ואף על גב דיתרו נמי נקרא איש כדכתיב ויואל משה לשבת את האיש מ״מ גבי משה היא מיות׳ לגמרי דהא כתיב משה:
פסוק ח:ויספר וכו׳ למשוך וכו׳ דק״ל מהו זה הסיפור מאחר שהוא כבר שמע וידע הכל כנראה מהכתובים דלעיל ומשני שסיפר לו דבר חדש למשוך את לבו טפי לקרבו לתורה ומהו החידוש מבואר בדיבור שא״חז. ודע דאין מזה הכרח לומר דרש״י מפ׳ כמ״ד אחר מ״ת בא דמצי׳ לומר חדא מתרתי או דמיירי בתורת אותן מצות שניתנו להם במרה א״נ רוצה לומר לקרבו לקבל התורה שבקרוב ה״ל לקבל:
פסוק ח:את כל התלאה שעל הים וכו׳ כלו׳ דיתרו כבר היה יודע שהצלתם מעמלק היה בחסד גמור לפי שהיו באותו פעם נלאים מעבירה אבל הצל׳ י״ס היה סבור שהיה בזכותם ומשה סיפר לו כי לא כן הדבר רק שעל הים נמי היה שם תלאה מעבירה דב״פ חטאו על י״ס בירידתן ובעלייתן ואפ״ה הצילם ה׳ באהבתו ובחמלתו על בניו. ורצה להוציא מדעתו שלא היה בזכותו של משה כמו שאמר יתרו למשה ולישראל שקול משה וכו׳ רק מאהבת ה׳ את עמו וזהו ויציל׳ ה׳ וכ״ז לענותנותו וכדי למשוך לבו להתקרב טפי עם ישראל:
פסוק ט:ויחד וכו׳ חדודין חדודין כו׳ ק׳ דאטו יתרו שהיה לבו לשמים ובא להתגייר בלב שלם היה כ״כ מיצר על אבדן מצרים ומאי נפקא ליה מינה תמותת רשע רעה ותו ומנ״ל למילף מהכא הא דעד י׳ דרי וכו׳ הא יתרו דור ראשון הוה. ונר׳ דאי׳ בגמרא על פירוש באבוד רשעים מה ומי חדי קב״ה במפלתן של רשעים והא כתיב וכו׳ ומשני הא קודם שנתמלא סאתם הא לאחר שנתמל׳ סאתם ואף על גב דאין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האומה עד שתתמלא סאתה מ״מ כשמזדווגין על ישראל אינו ממתין כמו שאמרו רבותינו ז״ל וחזי׳ בפ״ה דאבות עשרה דורות מאדם ועד נח להודיע כמה ארך אפים וכו׳ ש״מ דעד י׳ דורות הוא תכלית אריכות אפו ית׳ לרשעים וכ״פ התי״ט שם. והשתא יתרו למד ממדת קונו כסבור שיפה הוא עושה להיות מיצר כשסיפר לו משה את כל אשר עשה ה׳ למצרים על אודות ישראל כלומר דאף על גב שלא נתמלא עדיין סאתם הואיל ושלחו׳ יד על ישראל אבדם נמצא שפורענות שלהם היה עד שלא נתמלא סאתם ואז ליכא חדוה כמו שאמרו רז״ל במצריים גופייהו ולא קרב זה אל זה בקשו מל״הש לומר שירה אמר ליה הקדוש ברוך הוא מעשה ידי טובעים בים וכו׳ ולכך נמי היה מיצר יתרו על איבוד הרשעים והיינו דאמרי אינשי גיורא עד י׳ דרי אף על גב דחזי שאותם הגוים הולכים וחוטאים אם בא עליהם פורענות הוא מיצר דהואיל ולבו עליהם הוא אומר מסתמא אכתי לא נתמלא סאתם אבל כשעברו י׳ דרי לא מצי למשכח צד זכות שזהו תכלית אריכות אפו ית׳ כדאמרן ולפ״ז עד י׳ דרי דקאמר לא קאי לגבי דידיה אלא כלפי האומה:
פסוק ט:על וכו׳ דריש טובה הטובה כל הטובה והם ג׳ מיני טובות לממון ולגוף ולנפש לממון במן שלא היו צריכים להוציא הוצאות במזונות וממונם קיים ועוד שהיה יורד עמו אבנים טובות ומרגליות: לגוף בבאר שכל מי שהיה שותה מאותן המים מתרפא מכל מום כמ״ש ז״ל. ולנפש היא התורה הקדושה:
פסוק יא:מכל האלהים מלמד וכו׳ דאילו מכח החקירה בראיות שכליות מגודל פעולותיו וגבורותיו לא שייך לומר מכירו הייתי לשעבר דאכתי לא שמע ולא ידע כחו וגבורתו אלא מוכח דה״ק שכבר בחן ונסה לכל ע״ז מאחר ששמע מה שעשה למצרים דכתיב ובכל אלהי מצרים וכו׳ וע״ז של מצרים היתה הע״ז היותר גדולה על כלם כנר׳ מהזוהר ויתרו היה יודע כן הואיל ועבד לכולן ידע מה טיבן ודההיא דמצרים גדולה מכלן וז״ש ועכשיו ביותר ואין זה ענין למ״ש דוד כי אני ידעתי כי גדול ה׳ ואדוננו מכל אלהים דהתם ניחא לפרש מכח העיון והחקירה כי מן הפעולות נודעו הכחות:
פסוק יא:כי בדבר וכו׳ ורבותינו דרשוהו וכו׳ איכא למידק מה היתה כוונת רבינו להוסיף בהביאו דרשה זו דרבותינו דלפי הנר׳ הוא עצמו המכוון בפירושו הקודם ע״פ הפשט ואין בזה חידוש אלא לפ׳ תיבת זדו מל׳ נזיד ומי הכריחו לזה. ונר׳ דקשיא ליה לפי׳ קמא דנמצא שלא נפרע מהם הקדוש ברוך הוא במדה כנגד מדה אלא ע״מ שדימו לאבדם במים ועל מה שנשתעבדו בהם בעבודה קשה בחומר וכו׳ לא היה שום פרעון ונמצא חומר במחשבה טפי מהמעשה גופיה שהרי המכות לא היו אלא למרותם את דבר ה׳ לבלתי שלח׳ והיא גופא הרגישו רבותינו ומ״שה ניחא להו לפ׳ כי זדו מל׳ נזיד ואמרו בקדרה וכולי וכוונתם מובנת עם מה שפירשו בפ׳ וישקף ה׳ אל מחנה מצרים וכו׳ ומביאו רש״י שם עמוד ענן יורד ועושהו כמין טיט ועמוד האש מרתיחו וטלפי סוסיהם משתמטות עוד פירשו שם כשעלה אחרון שבישראל וכו׳ התחילו מל״הש לזרוק בהם חצים אש וגפרית וכו׳ ועוד אמרו וינער ה׳ את מצרים כאדם שמנער את הקדרה התחתון למעלה והעליון למטה וכ״ז היה לפרעון מדה כנגד מדה ע״מ שהיו מחממין אותם ומנערים אותם בעבודה קשה בחומר שהוא שורף את הגוף ומקדיחתו ולזה כיונו לפ׳ זדו מל׳ נזיד ואמרו בקדרה וכו׳ ובלשון עצמו שאמרו שם כאדם שמנער את הקדרה וכו׳:
פסוק יב:עולה כמשמעה וכו׳ כלו׳ אה״נ דשם זבחים כולל כל מיני זבח ואפי׳ עולות כדכתיב בסוף הפרשה וזבחת עליו את עולותיך וכו׳ והיינו דאמור רבנן איזהו מקומן של זבחים קדשי קדשים וכו׳ ומיהו היכא דסמיך זבחים לעולה הואיל ועולה כמשמעה כליל ע״כ זבחים דכתיב בתריה היינו שלמים דאין כאן קרבן אחר שקרב נדבה:
פסוק יב:ויבא אהרן וכו׳ ומשה היכן וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דלא הול״ל אלא ויבאו כל זקני ישראל דממילא אהרן נמי בכללם דמי בזקני ישראל גדול ממנו חוץ ממשה אלא מוכח דמ״שה קפיד קרא להזכיר אהרן כי היכא דממילא תיקשי מ״ש שהזכיר אהרן ולא הזכיר משה שהיה בעל הדבר ומשה היכן הלך אלא מוכח שהיה משמש:
פסוק יג:וישב משה וכו׳ ויעמד העם וכו׳ ק״ל דמכדי כתיב וישב משה לשפוט את העם אמאי הדר וכתב ויעמד העם הול״ל ויעמדו דפשי׳ דאעם קאי ולכך מפ׳ דה״ק שכל העם היו עומדים לא בלבד אותם העומדים ונדונים לפניו דהנהו פשו׳ שדינם להיות בעמידה וכמו שטען הרא״בע ז״ל ומיהו מש״ה דייק רש״י וכתב יושב כמלך וכלן עומדים כלו׳ שגם אותם הממתינים עד שיגמר דין הראשונים אינהו נמי בעמידה וזהו שהוקשה ליתרו והוכיחו. א״נ משום שהיה בהם ת״ח רבים וגם הם כשהיו באים לדין היו עומדים וזהו שהוקשה ליתרו דהא לצורבא מרבנן צריך להושיבו וכדאמר׳ בסנהדרין דעשה דכבוד תורה עדיף לכ״ע וזהו שהוכיחו באמרו וכלם עומדין והרי בכולן יש ת״ח הרבה:
פסוק יג:מן הבקר עד הערב א״א לומר כן קשיא ליה מ״ש דהכא כתיב מן הבקר עד הערב בה״א יתירה ולא כתיב מן בקר עד ערב כדכתיב בתר הכי בדברי יתרו אלא ע״כ לומר דה״א זו היתירה אתיא לטפויי דאי כתיב מן בקר וכו׳ הוה משמע מהנץ החמה מש״ה כתיב מן הבקר להקדים מעמוד השחר דומיא למה שפיר״שי גבי והנותר ממנו עד בקר ליתן בקר על בקר ע״ש ומעתה מקשה שפיר דא״א לומר כן דהא ע״כ היה צריך לקרוא ק״ש ובשלמ׳ אילו כתיב מן בקר דהמ״ל מהנץ החמה ניחא דנאמר שכבר קרא ק״ש קודם הנץ דזימניה הוא דהוי שפיר זמן קימה כדאי׳ בברכות אבל השתא דכתיב מן הבקר וכו׳ ק׳ דא״א לומר כן דמעלות השחר נכנס לדין דאימת קרי ק״ש ונראה שזוהי כוונת הש״ס דפ״ק דשבת דקאמר וכי תעלה על דעתך שמשה רבינו עליו השלום היה יושב ודן כל היום כולו תורתו מתי נעשי׳ וכו׳ אלא לומר לך וכו׳ דהיינו דדייק דקאמר כל היום כולו שהוא כפל אלא רוצה לומר כל היום כולו כלומר מעלות השחר עד צה״כ תורתו מתי נעשית שהרי הוא כתב בתורתו ודברת בם וכו׳ ובשכבך ובקומך אימתי היה קורא דבשלמא מהנץ ואילך י״ל דודאי הכי הוה דיניה לישב שם לעולם מהנץ החמה עד שקיעתה שהרי כך הוא הדין של סנהדרי גדולה וכמבואר בסנהד׳ ומשה במקום ע׳ ואחד קאי ודינו כדינם אבל מעלות השחר היכי אפשר ומשני אלא לומר לך וכו׳ והשתא א״ש טפי מאי דכתב הבקר בה״א. ומ״ש רש״י כאילו עוסק וכו׳ וכאילו נעשה שותף וכו׳ אין להק׳ דהיכי דריש תרתי מינה דאי לדרשא קמא לחוד הול״ל כל היום ואי להא דמעשה בראשית לחוד הו״ל להקדים ערב לבקר דומיא דהתם אלא ש״מ תרתי:
פסוק טו:כי יבא כי בא לדרוש וכו׳ למתבע וכו׳ כיון בזה לתרץ ליתרו על מה שרצה להוכיחו כדלעיל דסגי שיעמדו בעת הכנסם לדין מש״ה אמר כי בא לשון הווה דכל א׳ מהם עומד ומצפה השתא אכנס אני לדין ולכך הם עומדים מעצמם להיות מזומנים לדין:
פסוק טז:כי יהיה וכו׳ מי שיהיה לו וכו׳ ק״ל דמתחיל בלשון רבים כי יהיה להם דבר ומסיים בלשון יחיד בא אלי ומשני דה״ק כי יהיה להם כלומר ביניהם דבר דררא דממונ׳ בא אלי מי שיהיה לו הדבר דהיינו התובע ומזמנין לדין לנתבע בעל דינו:
פסוק יח:גם אתה לרבות אהרן וחור וכו׳ מדלא פיר״שי לרבות אהרן וכו׳ הנלוים עתה עמך כמו שפי׳ לקמן על פי׳ וגם כל העם הזה על מקומו וכו׳ ש״מ דהכא ה״ק גם אילו היו עמך אהרן וחור וכו׳ אפ״ה נבול תבול. ומעתה אזדא לה קו׳ המפ׳ ז״ל שהרי חור כבר נהרג במעשה העגל וזה היה אחר כך כדפיר״שי לעיל ויהי ממחרת מוצאי יה״כ היה וטעם שלא פי׳ כאן שהיו ממש נלוים עמו בדין לפי שמפשט הכתוב מורה שהוא לבדו היה דן כדכתיב לא תוכל עשהו לבדך לכך פי׳ דה״ק אפי׳ היו ג״כ עמך אהרן וע׳ זקנים וגם חור עמהם אפ״ה נבול תבול. מיהו לקמן דכתיב כל העם הזה ע״כ א״א לפ׳ אלא אלו הנלוים עמך דהא כתיב הזה ומה גם דכתיב יבא בשלום מכלל דאל״כ לא יבא בשלום מחמת הטורח לכך פי׳ הנלוים וכו׳ והתם דייק ולא הזכיר חור דא״א לומר שהיה נלוה עמו לפי שכבר נהרג וצ״ל דבאותו היום נלוו עמו אהרן וכו׳ אף על גב דבשאר ימים היה דן הוא לבדו:
פסוק כא:אנשי אמת אלו בעלי הבטחה וכו׳ לאפוקי שלא נפרש אנשי אמת כפשוטו לאפוקי שלא ידברו שקר שזה בכלל יראי אלהים הוא דאם הם מדברים שקרים פשיטא שאינם בכלל יראי אלהים אדרבא רשיעי נינהו והם מן הכתות שאינם מקבלות פני שכינה:
פסוק כא:שונאי בצע ששונאים את ממונם וכו׳ אף על גב דבכולהו אידך פירש רבינו כדעת ר׳ יהושע דבמכילתא ברא לא פי׳ כוותיה דקאמר ששונאים לקבל ממון בדין ואף על גב דפשטא דמלתא טפי משמע הכי ומה גם דאנקלוס נמי הכי תרגמו ואפ״ה נייד רש״י מהך פירושא דא״כ ה״ז בכלל יראי אלהים ועל הדרך שכתבתי לעיל לכך פירש בהא כדתני ר״א המודעי. ומה שהק׳ הרא״ם ז״ל על זה דמסיים רש״י כל דיינא וכו׳ דאי בשכפר בממון והוציאוהו ממנו ב״ד מיירי אין זה ממונו אלא של אחרים ומש״ה נדחק ע״ש נלע״ד דקמיירי כגון באותן שהדין בהם להיות נשבעים ונוטלים כגון השכיר והחנוני על פנקסו וכיוצא דתנן בשבועות פ׳ כל הנשבעים וזה הנתבע קים ליה בודאי שאינו חייב לו מידי דכבר פרעיה וכיוצא אלא דידע דאי אזמניה לבי דינא יהא מחוייב לשלם אם הלה נשבע כדינו להיות נשבע ונוטל ואע״פ שיודע בודאי שאינו חייב אפ״ה צריך הוא ליתן לו מיד לפי שכבר יודע שאינו נמלט מידו ואם אינו נותן עד שיזמיננו הלה לדין ונשבע כדינו לאו דיינא הוא:
פסוק כא:שרי אלפים הם היו וכו׳ הכי תנינא במכילתא ומייתי לה בספ״ק דסנהדרין וע״ש בתו׳ דהקשו דהא חסרי להו טובא דכי מפקת ברישא מס׳ רבוא הת״ר דיינים לשרי אלפים נמצא דתו לא הוו ס׳ רבוא ותו לא משכחת ששת אלפים לשרי מאות וכן כלם ותירצו שם בב׳ דרכים והביאם הרא״ם ז״ל ולע״ד לולא דבריהם ז״ל הייתי אומר דהענין כך שאחר שנבחרו הה״ר דיינים לשרי אלפים חוזרים ונכללים גם הם כלו׳ הדיינים עצמם בכלל העם ובמניינם להיות מפריש שוב השרי מאות גם עליהם וכן אחר שנבחרו השרי מאות גם הם חזרו לימנות בתוך העם להפריש השרי חמשים וכן בכלם באופן דלעולם כל המינויים היו לפי מספר הס׳ רבוא והטעם לזה לפי שגם הדיינים עצמם צריכים דיינים עליהם על דברי רבותם:
פסוק כב:והקל מעליך דבר זה וכו׳ מה שמכריח לרש״י לפרשו שהוא מקור ולא ניחא ליה לפרשו בל׳ ציווי שאם הוא צווי למשה לא הול״ל והקל שהוא ציווי מההפעיל שהוא יוצא לזולת והכא לא שייך והכי הול״ל וקול מעליך שהיה מהקל על משקל סוב אבל כשנפרשהו בל׳ מקור ניחא שיבא המקור מההפעיל שהרי קאי על הדבר כלו׳ שהדבר הזה יהיה להקל מעל משה:
