אשר עשה אלהים וגו׳ כי הוציא ה׳. אלו היה זה ענין אחד הכי מיבעי. כי הוציאם ממצרים או אשר עשה ה׳ וגו׳ כי הוציאם ממצרים. אלא שני דברים שמע. א׳ אשר עשה אלהים. זה כח הדין שתובע דקיון של בני אדם. ושמע כמה שפטים נעשה בשביל שנרדפו משה וישראל עמו. שמשה ברח והיה נודד כמה שנים:
כי הוציא ה׳ וגו׳. דאפשר היה לתבוע דקיון שלהם ויהיו נשארים במצרים אבל שמע כי ה׳ הוציא וגו׳ וידע יתרו כי שם ה׳ נקרא ע״ז. כי מעת התחבר יתרו את משה. הודיעו תעודת ישראל בעולם לפרסם הויתו בעולם. וזה לא היה אפשר כ״ז היותם במצרים. ועתה כשיצאו ידע כי הוציא ה׳. היינו לפרסם כבודו והויתו ית׳ בעולם. וע״ע להלן ח׳. ומכ״מ חשב תחלה ענין הראשון אשר עשה אלהים וגו׳ דהכל הבינו שבשביל להוציא את ישראל היה אפשר במכות בכורות לבד כמש״כ לעיל ט׳ י״ד אלא כדי לענוש הרבה:
אחר שלוחיה. באשר לפני מ״ת היה הדת שמשעה שהאיש משלח את אשתו ממנו. נפרדים זמ״ז. ומותרת לינשא לאחר כמש״כ הרמב״ם בהל׳ מלכים וע׳ מש״כ בס׳ בראשית ד׳ כ״ה מש״ה הודיע הכתוב שלא כן היתה צפורה. שהיא היתה אשת משה אחר שלוחיה. שלא הסיחה דעתה ממנו אע״ג ששלחה:
ואת שני בניה. פי׳ המקרא בניה ולא כתיב בניו. ללמד שבניה המה המקשרים אותה למשה גם אחר שלוחיה. באשר היא גידלה אותם:
גר הייתי וגו׳. ע׳ מש״כ לעיל ב׳ כ״ב שאז עדיין לא הודה על הצלה:
ושם האחד אליעזר. השני מיבעי. ללמדנו שהוא המיוחד בבני משה. וממנו נשתלשל זרעו כמבואר בדה״י א׳ כ״ג ובני רחביה בן אליעזר רבו למעלה:
כי אלהי אבי בעזרי ויצלני וגו׳. כי אז אמר לו ה׳ על בואו לפרעה כי אהיה עמך. וא״כ אין לו מורא מחרב פרעה:
אל משה. ע׳ בס׳ בראשית מ״ו ל״א מש״כ שהביאה בשביל אותו אדם נקרא בא אליו. כך אפילו עוד לא באו למשה אלא בשבילו בא אל המדבר נקרא באו אל משה:
הר האלהים. הודיע הכתוב דמש״ה בא יתרו לשם משום שהוא הר האלהים. ידע ממשה סגולת אותו הר להשגת רוה״ק. והוא השתדל להשיג אותה מעלה כאשר יבואר עוד:
לקראת חותנו. לא מחמת אשתו ובניו אלא מחמת חותנו. שכך הדין לכבד חמיו. גם לחבב את הגר ולכבדו בישראל. והודיע והראה לכל שאינו פונה אלא לחותנו ולא לאשתו ובניו:
את כל אשר עשה ה׳ לפרעה ולמצרים על אודת ישראל. אע״ג שכבר שמע את אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו. מכ״מ הודיע לו חדשות מה שלא ידע. היינו אשר עשה ה׳. ולא אלהים שמשמעו כח הדין והעונש על הנגישות. אלא עוד זאת שבמכות היה תכליות לדעת כח ה׳ כמו שאמר ה׳ בכמה מכות למען תדע וגו׳ וכמו שנתבאר שם. והודיע לו עוד שהיה לפרעה ולמצרים. שלא נשתוו העונשין עצמם לפרעה ולמצרים. אלא לפרעה היו גדולים כדי להראות התכלית מזה המכה. מה שלא היה מקום לקוות שידעו מצרים מזה כמש״כ לעיל ז׳ ה׳. ומכ״מ הגיע כ״ז על אודות ישראל. ולא כתיב בגלל ישראל. אלא באמת לתכלית יציאת ישראל לא היה ההכרח לכך אלא בסיבת ישראל נתגלגלו ידיעות הללו. עוד הודיעו את כל התלאה וגו׳. וזה לא שמע עדיין:
על כל הטובה וגו׳. היינו הכבוד והגדולות שעשה לשעה. כמו העננים והמן ובאר:
אשר הצילו מיד מצרים. היא עולה על הכל. באשר היא טובה נצחית ושקולה נגד הכל:
ויאמר יתרו. משה וכל ישראל לא ברכו עד גמר הגאולה והיא קריעת י״ס. ואז אמרו שירה והיא הברכה. אבל יתרו אמר הברכה בלשון הרגיל :
מיד מצרים. מרשות מצרים. שלא היו משה ואהרן משועבדים בחומר ולבנים:
מתחת יד מצרים. משמעו סבלות עבודת מצרים הקשה:
כי בדבר אשר זדו. מזה הבין כח ה׳ שהוא גדול מכל כחות פרטים שמכונים בשם אלהים. מזה שהוא משלם מדה כנגד מדה. הרי דכל אופן שבעולם יש בידו לעשות. וכ״כ הספורנו:
ויקח. קנה והביא בהמות:
לאלהים. לא שהקריב לאלהים. שהרי תניא בת״כ והובא שלהי מס׳ מנחות שלא נאמר בקרבנות שם אחר זולת ה׳ לבדו. והלא כבר ידע יתרו כח השם המיוחד שהרי אמר ברוך ה׳. ולא כהרמב״ן ז״ל. אלא הקנין ותכלית שרצה בקרבנות הללו. היה בשביל זה הענין של אלהים. ומתחלה יש לדעת דעולה ושלמים אע״ג שבאין נדבה מכ״מ הם מרצון. כדתנן בערכין דכ״א חייבי עולות ושלמים כו׳ אע״ג שאין מתכפר כו׳ ובמס׳ ר״ה ד״ה ב׳ מבואר דכל הקדשים בני הרצאה נינהו זולת בכור. והכי מתפרש ג״כ פשטא דגמ׳ קדושין ד״נ וב״ב דמ״ח כי היכי דתהוי ליה כפרה היינו הרצאה וקרי להרצאה בלשון כפרה כלשון התוס׳ בר״ה ד״ה סע״ב. אמנם על מה הם מרצין. ביאר הושע הנביא ו׳ כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות. מבואר דתכלית עולה להשיג דעת אלהים לפי כחו. ומש״ה בא לכפר על עשה שבין אדם לשמים שגורם הסתרת פני ה׳ ממנו. ומשום זה נמנע ממנו דעת אלהים ויבואר עוד ריש ס׳ ויקרא. ושלמים בא לרצות על העדר מדת השלום בינו ובין הבריות שבא על חטא במדת החסד. והיינו דאי׳ בברכות ד״ה צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור. ונתבאר ריש פ׳ נח פירושו שלא נגמר כח צדקתו להתגבר על הטבע שלו ולהיות טוב לאנשים. וע״ז מביאין שלמים להשיג מדת השלום. ואמר הנביא דעיקר רצונו ית׳ אינו הקרבן. אלא תכלית של הקרבן. וזהו אמרו כי חסד חפצתי ולא זבח שהוא שלמים. ודעת אלהים מעולות. ומבקשין מהקב״ה בשעת הקרבה את מבוקשו כמו שאנו עושין בשעת שמ״ע ותפלה קבועה דקאי במקום קרבן:
והנה יתרו לא נצרך להביא שלמים כדי להיות בשלום בקרב ישראל. שהרי דבר אין לו אלא עם משה שנהג בו באהבה יתירה. אלא הביא שלמים לתכלית שם אלהים שהוא הדין שגם הוא מביא שלום. כדתנן באבות על ג״ד העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום. ואי׳ בירושל׳ מגילה פ״ג נעשה דין נעשה אמת. נעשה אמת נעשה שלום. ובגמ׳ ברכות ד״ו א׳ דינא שלמא בעלמא הוא. ועולה הביא כדי להשיג דעת אלהים בכח הדין וכמו שאמר ירמיה כ״א דן דין עני ואביון הלא היא הדעת אותי נאם ה׳. ויבואר בסמוך שנתקיים מבוקשו בשלמות:
ויבא אהרן וגו׳ לפני האלהים. היינו שלמים אכלו דמשלחן גבוה קא זכו וכאלו יושבים לפני ה׳. והודיע הכתוב דאכילת קדשים הוא מעין הקרבת הדם. והיה אכילת אהרן וזקנים תועלת גם להם להשיג כח הדין כאשר יבואר בענין:
ויהי ממחרת. של יום הבאת הקרבנות. השיג התכלית אשר ביקש והגיע ענין אשר נתעורר ברוה״ק לדין. ובמכילתא תניא ממחרת יום הכפורים. וכתב בפי׳ בעה״ט הארוך שטה״ד הוא וצ״ל ממחרת יום הכפרה והיינו הקרבת הקרבנות:
מדוע אתה. שאלו שני דברים. א׳ מדוע אתה יושב לבדך. אין השאלה למה אינו מושיב כל העם. ואיה אפוא כסאות לכולם. אלא מדוע אינו מושיב עוד א׳ או שנים עמו לסייעהו בדברים. ב׳ וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב. דייק כל העם היינו שראה והתבונן שהרבה אנשים יש שם שאין ביניהם טענות והתעצמות כלל. ואם כן מדוע כל העם נצב עליך:
כי יבא וגו׳. יפה פי׳ הרמב״ן בזה שהשיב משה כי שלשה עסקים נוטל עליו. אלא מש״כ הרמב״ן דמשמעות לדרוש אלהים הוא תפלה אינו כן אלא כמש״כ בס׳ בראשית כ״ה כ״ב שאינו אלא שאלה את פי הנביא מה יהיה אחרית זה הדבר. וכלשון המפורש בס׳ מלכים ב׳ דרשו בבעל זבוב אלהי עקרון האחיה מחלי זה וכתיב גם כן ודרשת את ה׳ מאותו לאמר האחיה מחלי זה. וכן הפי׳ דרשו ה׳ בהמצאו. שאלוהו מה רצונו לעשות ואח״כ קראוהו בהיותו קרוב. ובקשו ממנו. וכזה יש לפרש עוד מקראות שהביא הרמב״ן בס׳ בראשית שם. והכא ג״כ הפי׳ שבאים אלי לדרוש על החולה וכדומה איזה מקרה ושואל דברו והולך לו. ע״כ ממתינים עד שאפנה להשיב לו דבר. דבר שני
בא אלי. פי׳ הענין והריב בא אלי:
ושפטתי וגו׳. עלי לכלכל הוכוח שביניהם:
והודעתי וגו׳. דבר שלישי שאני מלמד להם תורה. והיה המנהג בעמידה כדאי׳ במגילה דכ״א דבימות משה היו למדין תורה מעומד:
את חקי האלהים. כלל מצות ה׳ שבתורה נקראו חקים כמש״כ בספר ויקרא כ״ו ג׳:
ואת תורתיו. הלכות השייכים לכל מצוה וחוק. וקרא משה כאן כלל מצות ה׳ חקים. להסביר בזה ליתרו כי אין דעת אנושי אפילו חכם גדול יכול לעמוד עליהן. זולת משה בדבר ה׳. דאפילו המצות שהדעת נותנת מכ״מ יש בהם פרטים שאינן אלא גזרות וחקים. וכמו שיבואר בעשרת הדברות. דמצות כבוד או״א שהיא מצוה שדעת האדם נותנת. מכ״מ הודיע הכתוב בפירוש שאינו אלא חק וגזירה. יע״ש. ומש״ה מוכרח משה בעצמו ללמדם כל חקי האלהים. ואינו יכול לסמוך ע״ד אנושי ואינו כמו מצות של גמ״ח היינו ביקור חולים וקבורת מתים וכדומה. שגם המה מצות. אבל באשר שאינם מפורשים בתורה אלא בדרך כלל ואהבת לרעך כמוך. אפשר לסמוך בזה על חכמי הדור. וכאשר יבואר עוד לפנינו מקרא כ׳. וע׳ מש״כ בס׳ ויקרא י״ח ד׳. כ״ז השיב משה להסביר שבשביל שהיה נצרך לכמה ענינים שא״א בלעדו. ע״כ א״א להושיב אחרים עמו גם בדבר המשפטים:
אשר אתה עושה. דברים שאתה עושה. היינו לדרוש אלהים. והודעתי וגו׳. באלו הדברים לא טוב הוא עושה. הכונה שאינו עושה בשלימות כמו שיבאר עוד האיך ראוי לעשות:
נבול תבול. גם בדבר המשפטים שעצם הענין אתה עושה בשלמות שהרי הדין יוצא ברור. אבל יש חשש אחר. שתבול גם אתה. אע״ג שכל מעשיך בכח אלקי מכ״מ העושק מהולל חכם:
גם כל העם. אפילו כל אחד שאין משאו מרובה. לא יוכל לסבול ההעכבה:
כי כבד ממך הדבר. והייתי חושב שאומר לו שהענין בעצם כבד על משה. ע״כ פירש לו ולא תוכל עשוהו לבדך. בלי הסר ממך ענינים קלים שאפשר באחרים:
שמע בקלי. נתבאר כ״פ דבקלי משמעו הבנה ודיוק בדבר. והודיע יתרו שדבריו בדיוק. כי באמת כח רוה״ק בהם:
ויהי אלהים עמך. הנני מבטיחך שתהי׳ הסכמת אלהים בזה:
היה אתה לעם. העמיס עליו משא בשני דברים יותר מאשר היה עד כה. ואמר בענין הראשון שהוא לדרוש אלהים. דמשמעו לשאול דעת אלהים. ולא לבקש עבורו. לא כן תעשה אלא היה אתה לעם מול האלהים והבאת וגו׳. דיש שני אופני אמצעים בין אדם לשמים. כמו מלכותא דארעא שאין כל אדם מוצא עצמו ראוי לבא אל המלך לדרוש ממנו דעתו או לבקשו איזה דבר. ע״כ יש שני אופני אמצעים בין העם ובין המלך. א׳ האיש שהמלך מנה אותו להנהיג משרה. והוא יודע וחוקר דעת המלך ומודיע לשואליו. ב׳ שהעם יש להם איזה אדם חכם ואהוב למלך וראוי להתיצב לפניו. ומי שיש לו דבר מציע לפני זה האיש. ויש הבדל בין שני אמצעים אלו. דמי שהוא ממונה מן המלך אין לו התרועעות וקשר אהבה לעם. רק עושה דבר המלך להיות אמצעי. וא״כ אינו אלא חוקר דעת המלך ולא מבקש עבורם. משא״כ מי שאינו ממונה ע״ז ה״ז ריע העם ויועצם ומבקש עבורם. כך במלכותא דרקיע שאין כל אדם מישראל מוצא עצמו מוכשר לשפוך שיח לפני אל. ומכש״כ לשאול דעתו ע״פ נבואה. ע״כ או שבאים אל נביא אשר הקים ה׳ אותו בשעתו להיות אמצעי ודורשים ממנו דעת עליון כמו שבא שאול לפני שמואל לשאול בדבר האתונות. ואליהו התקצף על אחזיה שלא בא לדרוש ממנו דעת ה׳. או שבאים לגדול הדור אע״ג שאינו נביא אבל ראוי להתפלל לפני ה׳ וכענין דאי׳ בב״ב דקט״ו מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם וכו׳ ובחגיגה די״ב הלומד תורה בלילה חוט ש״ח משוך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירו עמו תפלה לאל חיי ויבואר להלן כ׳ כ׳ עוד בזה. ואמר יתרו למשה שלא יהא נחשב לעם באופן שאינו אלא כנביא ומגיד דעת ה׳ אלא היה אתה לעם מול האלהים. לכל מה שיהיו נצרכים ממנו ית׳ היה אתה בא בשבילם:
והבאת אתה את הדברים. של כל א׳ וצרת לבבו. אל האלהים. לבקש רחמים:
והזהרתה אתהם. הוסיף עוד משא בענין השלישי שאמר והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו הרי אינו אלא מודיע. ולא מזהיר להקים דבר ה׳ לא כן. אלא והזהרתה אתהם את החקים ואת התורת. להשגיח על קיומם. ואמר והזהרתה בה״א בסוף המורה שאם לא אתה לא תועיל פעולת אחרים כמש״כ לעיל ז׳ י׳ ע״פ הירושל׳ סוכה פ״ד. דבלא כח אלהי של משה לא יהי׳ נעשה כראוי. וגם בזה הוסיף לא כמו שאמרת דרק את החקים ואת התורות יש לך להודיע. משא״כ הליכות ד״א ומנהגים טובים יש בכח חכמי וגדולי ישראל להנהיג בלעדיך לא כן הדבר. אלא והודעת להם את הדרך ילכו בה וגו׳. וכ״ז נתבאר בגמ׳ ב״מ פ״ב. שכ״ז הליכות ד״א. ואע״ג דודאי אפשר ליעשות ע״י אחר. מכ״מ ודאי אינו דומה אם יהיו מוזהרים בידיעה ע״י משה רבן ש״י שראוי לעשות כן. או שיעשו ע״פ דעת עצמם. ובת״י הוסיף לבאר ותהודע להון ית צלותהון דייצלון בבית כנישתהון. היינו לעשות נוסח תפלה קבועה:
אשר יעשון. בנו״ן הנוסף הענין דהכונה הוא לפנים משורת הדין כדאיתא בגמ׳. וזה אינו אלא בעת נחוץ:
ואתה תחזה. תפנה את העת לכל האמור ע״י שתסיר מאתך טורח המשפטים:
מכל העם. לא אמר מכל ישראל. הורה ברוה״ק דאפילו אם אין ת״ח להיות דיינים ע״פ התורה. ראוי לעשות מהמון העם כמו ערכאות שבסוריא שהובא בסנהדרין פ״ג. ובשאילתא הנוספת לפ׳ משפטים למד זה הדין ממקרא בס׳ דברים:
אנשי חיל. אינם יראים מב״א להעמיד על הצדק:
יראי אלהים. אחר שהמה מהמון העם יש לדקדק אם המה יראי אלהים. משא״כ אם המה ת״ח תלמידיו של משה כמו שיבואר לפנינו מקרא כ״ה:
אנשי אמת. עוד יש לבדוק אם שכלם ישר ונוכח עם האמת. דיש אדם ירא אלהים ומבקש את האמת אבל אינו מוצא לכוין דעתו אל האמת. והיינו שהתפלל דוד ע״ה נחני ה׳ באמתך. ולא אמר באמת. אלא התפלל שיכוין דעתו לאמת שהוא אמתך. וזהו משמעות איש אמת. שדעתו אמת. ואין הפי׳ שהוא אינו משקר. דא״כ מיקרי דובר אמת:
שנאי בצע. מלבד ששכלו אמת. יהא טבעו לשנוא עולה. שהטבע מסייע הרבה לעשות מה שהדעת נותנת:
ושמת עלהם וגו׳. לא שמשה בעצמו יבחר עד שרי עשרה שהוא מלאכה רבה לבחור ששים אלף איש להעמידם על המשרה הראוי לכל א׳. אלא ישים בצווי. הוא יבחר שרי אלפים. והמה כל שר האלף יבחרו עשרה באלפיהם לשרי מאות. ושרי מאות יבחרו שנים לשרי חמשים וכן לשרי עשרות. וע׳ מש״כ בס׳ דברים א׳ י״ג י״ד. דמתחלה ביקש משה שהכל יבחרו העם מביניהם ואח״כ בחר בעצמו ראשי העם יע״ש:
בכל עת. לא כמו עתה שבע״כ נפסק המשפט ע״פ ענינים נחוצים בדור. ועתה המה ישבו למשפט תמיד:
כל הדבר הגדול. כמשמעו ענין גדול בכמות. דאחר שאין המשפט נעשה עפ״י התורה לא שייך לומר דין פרוטה כדין מאה ואפשר שכאשר יהיה עסק גדול בכמות יבקשו הבע״ד לבוא למשה ולסדר כל דבריהם לפניו:
והקל מעליך. היינו בדבר הקטן שיובא לפני השופטים. אם גם יש מהם שלא ירצו הדיינים לסמוך על דעתם. וישאלו ממך. מ״מ הרי יקלו ממך לשמוע טענות ומריבות. והדיינים יסדרו לפניך קוטב הדבר:
ונשאו אתך. כמה דברים יוציאו ויחתכו הדין בעצמם. הרי ישאו אתך במשא העם:
אם וגו׳. יהיה מזה ג׳ תועליות. א׳ וצוך אלהים. כבר נתבאר כ״פ דצווי משמעו קבלות בתורה שבע״פ. שמלבד שהיה משה חכם בפלפולה של תורה להעלות ע״פ י״ג מדות הלכות מחודשות עוד היה משה רבינו רגיל ליכנס בא״מ לחזור על לימודו ושם היה מקבל שפע תורה שבע״פ הלכות פסוקות כמש״כ בס׳ במדבר ז׳ פ״ט ובכ״מ. ואמר יתרו שבזה שתהא השעה פנויה תוכל לשמוע יותר קבלות תורה שבע״פ. שאין לזה שיעור. וכן פי׳ בת״י אם ית פתגמא הדין תעבוד דתהי פנוי מן דינאי ויפקדינך ה׳ פקודיא. ב׳ ויכלת עמוד. לסבול טורח העם. ג׳ וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום. לפי הפשט שלא יהיו ניצרכים ללכת למרחוק לבקש משפט. אלא במקומו יבא בשלום :
לקול חותנו. לסדר עתותיו באופן אחר שנהג עד כה:
ויעש כל אשר אמר. לא מיירי במנוי הדיינים שהרי בזה מפרש הכתוב ויבחר משה וגו׳ ולא עוד אלא שלא עשה בזה כאשר אמר כמו שיבואר לפנינו. אלא כל אשר אמר. הוא בענין דרישת אלהים להתפלל עבור כל אחד מישראל. ובהשגחה על קיום התורה והמצוה. ובהודעת עניני ד״א בישראל. וע׳ מש״כ בס׳ דברים א׳ י״ב. כ״ז הוא נכלל בזה המאמר. אבל בעסק הדינין מפרש המקרא שעשה בא״א. היינו.
אנשי חיל מכל ישראל. באשר ידע משה שיש הרבה ת״ח בישראל שאפשר לסמוך עליהם בד״ת ע״כ בחר רק מישראל שהמה ת״ח. ושוב לא נצרך לבדוק אחריהם אם הם יראי אלהים אנשי אמת שנאי בצע. שאחר שהוא ת״ח מתלמידיו של משה. הרי התורה מדרכתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן. אבל מכ״מ נצרך לבדוק שיהיו אנשי חיל. דעתן ויכול להנהיג שררה עה״צ:
את הדבר הקשה. אחר שיהיו דיינים ע״פ ד״ת שוב אין נ״מ בין דבר הגדול לדבר הקטן דדין פרוטה כדין מאה. אבל ודאי איזה ד״ת שהיה קשה על הדיינין וניצרך לילך לגדול ממנו הביאו אל משה. וכתיב את הדבר הקשה ולא כל הדבר משום דאפילו שהיה קשה לדיינים אלו לא הלך מיד למשה אלא לגדול ממנו וכדאי׳ בסנהדרין דפ״ח הוצרך הדבר לשאול שואל מב״ד שבעירו אם שמעו אומרים להם כו׳ ואם לאו באים לזה שעל פתח הר הבית כו׳ וכך היה במדבר שרק הקשה לכולם הביאו למשה. וכתיב יביאון בנו״ן הנוסף להקטין ההבאה. דאפילו הדין הקשה לכולם לא הביאו הבע״ד עם הטו״ת אלא תמצית הדבר הקשה:
וכל הדבר הקטן ישפוטו הם. עוד היה נ״מ דאפילו הדבר הקשה לכולם והיה מגיע למשה מכ״מ כמו שלא היה משה שומע הטו״ת כן לא היה הוא גומר את הפסק אלא מודיע הפסק לדיינים. והמה גומרים את הפסק. נמצא אחר שנעשה הדבר הקשה דבר קטן. נעשים המה השופטים. ומש״ה כתיב ישפוטו. בל׳ עשייה כמ״ש רש״י ז״ל. שנעשים בעצמם שופטים. והמה ישפטוהו. משא״כ לפי מאמר יתרו הלא מתחלה כשהיה עוסק גדול באו לפני משה לפסוק הדין והוא בעצמו היה צריך לחתוך הדין:
וישלח משה. לוה אותו בכבוד. ולמדנו בזה שמה שחלק לו כבוד בבואו לא היה בשביל שהביא אשתו ובניו. שהרי גם בצאתו ואשתו ובניו נשארו עמו. מכ״מ חלק לו כבוד. וכתיב וילך לו. ומשמעות לו בשני אופנים שכתבנו ר״ש לך לך. א׳ להנאתו. ב׳ בפני עצמו. וכאן אם הכונה להנאתו. היינו לעשות צרכיו למכור נכסיו כמש״כ בס׳ במדבר י׳ ל׳. ואם הכונה בפ״ע. היינו עזב בניו ומשרתיו שמה והוא הלך לבדו אל ארצו:
