פסוק י:זהו פשוטו ש״ד. אבל בסנהדרין דצ״ד וכן במכילתא אי׳ גנאי הוא למשה וששים רבוא שלא אמרו ברוך ה׳ עד שבא יתרו. וטעם הדבר שלא למדו מאליעזר עבד אברהם שאמר ג״כ ברוך ה׳. כבר נתבאר שם דעיקר משמעות ברוך הוא תוספת השפעה דהקדש טעון ברכה כדאיתא בב״מ דקט״ו מדכתיב ואכלת ושבעת וברכת וגו׳. וזה אינו אלא בענין המתנהג בתמידות עפ״י חקי הטבע והשגחתו ית׳ משא״כ בנס נגלה לא שייך תוספת השפעה. וכמש״כ לעיל י״ד ט״ו. מש״ה לא אמרו ברוך. ובא יתרו ואמר ברוך. במשמעות שבח להקב״ה. והיינו שפרש״י ר״פ הרואה מנלן דמברכין אניסא. דייקא הגמ׳ לשאול ע״ז הפרט ולא על כלל הפרק שהוא ברכת הודי׳ דזה למדו מאליעזר:
פסוק כג:ובסנהדרין ד״ו אי׳ דמשה היה אומר יקוב הדין את ההר ולא עשה פשרה. ולא נודע מאין למדו חז״ל בפשיטות דכך היה מדתו של משה. [ואולי ע״פ המכילתא פ׳ בשלח וש״ר פ׳ ל׳ ג׳ דברים נתן משה נפשו עליהם. התורה וישראל והדינין ע״ש]. ותו הרי קיי״ל כריב״ק דא׳ מצוה לבצוע עד שיגמר הדין. וא״כ האיך היה משה נוהג בהיפך. אבל הענין מתבאר ע״פ לשון השאלתות הנוספת לפ׳ משפטים בזה״ל. גדול מכולם מי שמטיל שלום על ישראל שנאמר וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום. ומיירי שם הגאון בדיין שאינו בקי כ״כ בד״ת ואומר שם שילך וישאל לאחר ע״ש. וע״ז מסיק דגדול מזה העצה מי שמטיל שלום היינו שעושה פשרות. ואמר יתרו שבזה שיעשה משה רבוי דיינים תהיה עוד תועלת שבזה יתרבו פשרות. מה שלא היה כן לפני משה שהיה אומר יקוב הדין את ההר. והטעם בזה משום שמשה היה מהיר משפט. ע״כ מיד כששמע טו״ת הבע״ד היה יודע היכן הדין נוטה ולא היה מצוה שוב לעשות פשרה. דאע״ג דקי״ל כריב״ק דרק משנגמר הדין א״א רשאי לפשר. וקיי״ל בח״מ כפרש״י דנגמר הדין היינו שכבר אמרו איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב. מכ״מ הא ודאי דמצוה לבצוע אינו אלא כ״ז שאינו יודע תמצית הפסק. ולא כהש״ך ח״מ סי״ב סק״ד. ומש״ה היה משה אומר יקוב הדין את ההר. אבל כשיתרבו דיינים שלא ידעו הדין כ״כ מהר בשמיעת הטו״ת הלא יעשו פשרות כמצוה. וא״כ כל העם הזה על מקומו יבא בשלום. בפשרה:
