ובניו. תיב"ע ובנוי דמשה, אבל במכדרשב"י איתא ובניו בניו דיתרו, דלבתר דאתא משה לגביה הוי' לי' בנין וכל ביתי' אייתי יתרו עמו למיעל לון תחות גדפי דשכינת', כי בני משה לא קראן הכתוב אחריו רק אחרי האם אשתך ושני בני', ולזה הקדים כאן הבנים לאשתו:
ברוך ה'. רגילים לתרגמו לשון שבח והלול (געלאָבט), וי"מ שהוא תואר אליו ית', להיותו כולל כל הברכות ומשפיע שפעת טובה לזולתו, והוא ממשקל הכבד כמו תרוץ שהקמ"ץ תמורת הפת"ח בעבור שאין דין דגש ברי"ש, והם ע"מ חנון רחום דוב שכול (משלי י"ז), וכל המשקלי' הכבדים נופלים על העניני' שהתאר בהם בדרך קבע לא בדרך עובר, ותרגומו (זעגענסשפענדער), עמ"ש בעקב בואכלת ושבעת וברכת:
כי גדול ה'. א"ת רב ה' ולית אלה בר מניה; ואין זה לפי המלות, ובתנחומא אלו אדם אחר אמרו היו שוחקין עליו מי הודיעו זה וכו', אלא לפי שלא הניח ע"א שלא עבדה לכן אמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים (עי' ילקוט), כוונתם שלא נפרוש חלילה שהאחרים המה ג"כ אלהים רק שהש"י גדול מהם, אבל המכוון במאמר זה הוא, הגעתי להשגת גדלות ה' מסבת כל אלהי האחרים, כי השכלתי ובחנתי ללכת אחרי עבודותם ובאתי לידי ההכרה האמתית כי אין בהם תועלת מאומה ורק לה' לבדו הגדולה האמתית, ומ"ם מכל איננו מ"ם היתרון רק מ"ם המן והסבה; ועדיין יקשה מאמר המשורר (תהלים קל"ה) אני ידעתי כי גדול ה"א מכל אלהים; ואפשר לפרש מלת מכל מלשון כליון והשחתה (כמ"ש בבראשית בהיא היתה אם כל חי, ובנח במיד כל חי'), וטעמו כאן ממה שעשה ה' שפטים באלהי מצרים כי כולם כלו ונאבדו מזה נודעתי כי גדול ה': כי בדבר אשר זדו עליהם. ת"א בפתגמא דחשיבו מצראי למידן ית ישראל בי' דנינון: נ"ל שאין דעת אונקלס להוסיף על לשון המקרא שמה שתרגם בי' דנינון כי יפרש מלת עליהם מענין עולל למו, כאשר עוללת לי, שהוא לשון גמול ועונש, ועד"ז י"ל (יואל א') עלי' לבניכם ספרו, כלומר ענשה וגמולה ספרו (ודברי המפרשים שם דחוקים) וקרוב לזה לשון הרשב"ם שכ' כי בדבר, כלומר כי על עליהם נתעולל בהם, ע"כ. או יהיה מלת עליהם מלשון אל תעלני בחצי ימי, וכן שדד מואב וערי' עלי'. שהוא לשון הסתלקות וכליון מן העולם. ולולי דמסתפינא הייתי מפרש מלת כי לשון כוי' (כבישעי' ג') כי תחת יופי שפי' לרשב"מ לשון כוי' בפלס רי מן רוה, וראייתו מרבותינו שאמרו עפ"ז (שבת ס"ב) חלופי שופרא כוואה (ורש"י ל"ג שם הכי). והיא מליצה לדמות רשעת מצרים כאלו היתה גחלת ושלהבת, שכל האוחז בה ידיו נכוו ונשרפו, ע"ד ובערה כאש רשעה (ישעיה ט') כלומר הרשעה עצמה היא כאש בוערת לכלות ולבער את עושה הרשעה, וטעם: כי בדבר וגו', כוי' היתה בכל דבר אשר בו הזידו המצרים על ישראל. ואפשר שלכוונה זו אמרו (סוטה י"א) עפ"ז, בקדרה שבשלו בה נתבשלו. וטעם הז"ק שבמלות כי בדבר מתנגד לכל הפירושים ומסכים לפירוש זה: עולה וזבחים לאלהים. לא ידעתי למה לא הזכיר השם הוי' ב"ה, דהא אמרי' סוף מנחות בוא וראה בפרשת הקרבנות שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהים אלא להשם, שלא ליתן פתחון פה לחלוק, כי לשון זה כתיב גם בע"א כמו לא תשתחוה לאל אחר ואלהים אחרים, שלא יאמרו שהקב"ה שהוא אלהי אלהים נתן לאלהים אחרים כח וממשלה בשפלים וצוה לעבדם, לכן כתב שם הוי' שאין לעבוד רק להשם המיוחד (ע"ש במהרש"א ח"א), ואם בישראל נזהר קרא כ"כ כש"כ ביתרו שכעת נכנס תחת כנפי השכינה להתגייר היה מן הראוי לפרש שהקריב להשם הוי' ב"ה להורות שפירש ממה שהיה רגיל עד הנה בעבודת אלילים ממש או בעבודת השתוף, ועתה פירש מזה לגמרי. וקחזינן דגם קודם מ"ת נזהר קרא מזה, ויזבחו זבחים שלמים לה' (משפטים כ"ד) זבחים ועולות ועשינו להשם אלהינו (בא י') ויבן נח מזבח לה' (נח ח' כ') וביעקב אמר ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק (ויגש מ"ו א') הוסיף אביו יצחק להורות שמאדון אדוני' ית' מדבר והמשורר שאמר זבח לאלהים תודה נזהר להזכיר אחריו מיד ושלם לעליון נדריך להורות שמאלהי האלהים שהוא העליון ית' קמשתעי (ועי' ברמב"ן ר"פ ויקרא בפ' עולה אשה ריח ניחח לה' מה שכתב בענין זה ע"ד האמת), והנה במכילתא אמרו כאן ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהים, הכתוב מתמי' עליו, אדם שהיה עובד כו"מ ומנסך ומשתחוה לאלילים שלו עכשיו הוא מביא עולה וזבחים לאלהים, (ונ"ל מדלא כתיב ויזבח רק ויקח למדו כן, ופירשוהו כמו ויקח קרח דתרגומו ואתפלג וכפירש"י שם לקח א"ע לצד אחר ונחלק משאר העדה, אף כאן ויקח יתרו, אתפלג ונחלק ממה שהיה עד הנה ולקח א"ע לצד אחר להיות נחלק משאר עמים. ומפרשי המכילתא לא פי' כן), ולפי"ז התמי' יותר גדולה אם הקרא מהדר לאשמעי' ממעלת יתרו, הו"ל לבאר היטב מעלתו שהיו עולה וזבחים להוי' ב"ה. עיין מכדרשב"י (ויקרא ה' א') קרבן לה' ולא לאלהים וכו' אבל הא כתיב זבחי אלהים רוח נשברה ולא זבחי ה' וגו' קרבן אלהים לא כתיב אלא זבחי אלהים וגו':
לפני אלהי'. ערש"י, והרע"ס אמר לפני המזבח אשר עליו הקריבו אותן הזבחים, אם שהיה אותו המזבח שבנה משה באבדן עמלק, אם שהיה זולתו ולא נזכר בנינו, והיתה אכילת הזבחים לפני המזבח כענין הנאכלים לפנים מן הקלעים; ול"נ כי מלת לפני אלהי' טעמו לכוונה ודעת אלקית (צור גאֶטטליכען אבזיכט), ולא אכילה ההמונית חלילה האוכלים למלא בטנם או לתענוג, אבל אחרי שהיתה סעודה זו זבחי אלהי' לאות על קבלתו עול מלכות שמים עליו וליכנס תחת כנפי השכינה לכן נהנו כל הגדולים מסעודתו. (ובנח במלאה הארץ חמס מפניהם מבואר כי מלת פנים טעמו הכוונה והדעת. ע"ש):
נצב עליך. אמר לשון נציבה ולא לשון עמידה וכלשון הכתוב ויעמד העם על משה, כי יש הבדל לרש"פ בין לשונות אלה, לשון נציבה הונח על עמידה שהיא לצורך, שיעמוד במקום מיוחד להיות מוכשר עי"כ לפעול או להתפעל וכוונתו לאיזה תכלית שבעבורו נפעל אל העמידה, כמו שלשה אנשים נצבים עליו כאילו היה להם עסק עם אברהם, נצב על עין המים מוכן לעשות מעשה הנחוש, סולם מוצב ארצה לעלות ולרדת עליו, קמה אלמתי וגם נצבה שנשארה במצב מוכנת לקבל השתחואת האלומות, ותתצב אחותו מרחוק לדעת מקרה הילד, ויתיצבו בתחתיב ההר, אתם נצבים היום לעברך בברית, כלם הוראת העמידה לתכלית דבר מה; אמנם פעל עמד יורה על מעמד העמידה עצמה, ומהוראתו ג"כ העמידה שהיא לחשיבות הנושא המקביל אל העומד, כמו שמתחייב מצד המוסר שיעמוד הפחות במעלה לפני החשוב והנכבד, שלא יתטלטל הנה והנה או שישב עצמו לפניו בלתי רשותו, ומזה ואברהם עודנו עומד, ויעמידהו לפני פרעה, ועמדו שני האנשים אשר להם הריב, כדי לחלוק כבוד לדיינים, ולסבה זו לא שאל יתרו בלשון עמידה מדוע העם עומד, כי האמת כן הוא דרך בני אדם שהחשוב יושב והפחות ממנו עומד לפניו אף שאין בעמידתו שום תכלית, אבל שאל בלשון נציבה כלומר מה היא תכלית עמידתם לפניך:
כי יבא אלי. השיבו משה שלשה דברים, כי דרכי ה' נחלקים לשלשה, א' התורה והמצוה, ב' בין אדם לחברו, ג' דרכי עבודת ה' והמוסר שהם שלמות העבודה, והוא לעשות אותם מאהבה ומיראה, כי אעפ"י שהתורה והמצות עצמם אהובים וטובים לפני ה' מאד כמ"ש לעולם יעסוק אדם וכו' מ"מ שלמות העבודה היא כשהם מאהבה ומיראה, ופרטיהן רבים מאד, וע"ז נאמר קדושים תהיו כמ"ש רמב"ן שם, וגם צריך לכל אחד ואחד פרטים רבים, וז"ש משה על הג' כי יבא אלי העם לדרוש אלהים, שידע כל אחד הכללים והפרטים ופרטי פרטיהם של כל אחד ואחד. ועל הב' שבין אדם לחברו אמר כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו. ועל הא' אמר והודעתי את חוקי וגו'. והנה דרכי העבודה והמוסר של כל אחד ואחד לא נגלה רק למשה מפי הש"י, כי זה תלוי בלב וה' יראה ללבב, וז"ש לדרוש אלהים, שהוא חושב את האלהי' בדברו עם כל אחד ואחד לתקן דרכיו. ולהשגת שלמות העבודה, שהיא עשיית המצות מצד היראה והאהבה, כמה מן הדרישה והשתדלות צריכה, כמ"ש במשלי, אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה', לכן אמר כאן ע"ז לדרוש אלהי'. ולפי שהתורה היא יתד שהכל תלוי בה, לכן אמר משה והודעתי באחרונה. ועל ג' דברים אלה השיבו יתרו, על המשפטים אמר, (יח) נבל תבל גם אתה שלא תוכל לשפוט לכל אחד, גם העם, שלא יוכל להמתין אחד על משפט חברו, ואמר גם כמ"ש במכילתא אע"פ שתטול עמך אהרן וחור וכו'. ועל מה שאמר שצריך לדרוש אלהים, אמר כי כבד ממך הדבר, פי' כי לדרוש אלהים אי אפשר זולתך, וזהו כי כבד ממך לדרוש מהש"י על כל אחד ואחד, לכן תראה שיהיו שופטים בלתך, כי כבר יש לך דבר כבד מאד שאי אפשר בלעדך, ועל והודעתי את חוקי אמר, לא תוכל עשהו לבדך אלא תקח לך מסייעים, כמ"ש (עירובין נ"ד) נכנס אהרן ושנה לו משה פרקו ואמר לו עוד (יט) היה אתה לעם מול האלהים, פי' מה שהם צריכים לאלהים שאי אפשר זולתך היה אתה בעצמך. ועל התורה אמר (כ) והזהרת אתהם את החקים. ועל המשפטים אמר (כ"א) ואתה תחזה ושפטו בכל עת; וחשב ד' אנשי מעלה, כי המעשה כולל ד' דברים, תורה עבודה אהבה ויראה; אנשי חיל הם בעלי אהבה. (כי איש חיל הוא תאר למי ששוקד על מעשיו בזריזות בכח וגבורה ובמדות היושר, ואין לך שקידה לעשות מעשיו בזריזות כ"א העושה מאהבת הדבר). יראי אלהים הם בעלי יראה, אנשי אמת הם בעלי תורה כמ"ש אמת קנה, תורת אמת היתה בפיהו. שונאי בצע הם בעלי עבודה, כי אין מקום לעבודה רק אחר שהמית תאות העולם והנאתו, ובצע הוא הנאה כמו מה בצע. ואמר שרי אלפים וגו', כי ד' מנהיגים היו לישראל, שופטים ושוטרים, שופטים הם הדיינים, ושוטרים הם הרודים בעם לקיים פסקי הדיינים. ועוד היה עליהם ראשים שהיו מנהיגים את העם בכל דבר לצאת ולבוא. ועוד היו זקנים והם המלמדים תורה ברבים. וזה סידרן, שרי האלפים היו מנהיגים את העם והיו ראשים ממש. שרי המאות היו השופטים ממש, שרי עשרות היו השוטרים הרודים לקיים פסקי הדיינים. ושרי חמשים הם הזקנים המלמדים תורה ברבים. ואף שכתוב על כלם, ושפטו בכל עת, שהיו כלם דיינים, מכל מקום היה לכל אחד עיקר התמנות לבדו, כל ג' ראשונים היו מנהיגים את העם, וכן במלחמה היו הם המנהיגים כמ"ש ויקצף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי מאות. ויקרבו אל משה הפקדים אשר לאלפי הצבא שרי אלפים ושרי מאות, הנה אמר ושפטו, זהו פעולתם לענין המשפטים, ולהודיעם את התורות אמר והקל מעליך שטורח מרובה הוא ללמוד עם כל העם. ועל הג' שהוא צריך להביא את הדברים לאלהים אמר ונשאו אתך (מדברי הגר"א), ובדבריו מתיישבים תמיהות גדולות ועוררתי עליהם בפרשת דברים. ודע שהראב"ע פי' שרי אלפים, שרים שהיו להם בבתיהם אלף משרתים. וכן שרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות, כלם הם מנין המשרתים שהיה להם. ואלה דברי רוח, ובצדק אמר עליו הרא"ש (בעל מעשה ה') שהיה לו להראב"ע לשום בסתר פניו מלומר פירוש כזה. ורי"א פי' שרי אלפים, שר הממונה לשפוט סך ממון אלף וכן שרי מאות הוא על סך ממון הנשפט, וכן כולם עד"ז, וגם ע"ז שפיר השיב הרא"ש. והוא פי' (במעשה תורה ספ"ה) שרי מאות היינו מאות אלפים, שרי חמשים היינו חמשים אלפים, שרי עשרות היינו עשרות אלפים, כי אלפים הראשון חוזר על כל השרים הנאמרים אחריו. הנה הרא"ש ראה מומי ראב"ע ורי"א ומום עצמו לא ראה, כי מה יענה על מ"ש ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות, וכי גם שם פי' שרי מאות, מאות אלפים, הלא כל המחנה שהלכו למלחמת מדין לא היתה כ"א י"ב אלף (מטות ל"א ה'), ולפי' היה ראוי לשלוח עם מחנה כזה שרי עשרות אלפים. גם דרכי הלשון לא יסכימו להסב מלת אלפים על שרי המאות והחמשים, כי לעולם לא תמצא במקרא חמשים אלפים מאות אלפים, כ"א חמשים אלף מאות אלף בלשון יחיד. גם לפירושו אין השרים מסודרים על נכון לפי כמותם, שבשרי המאות מתמעט הכמות נגד שרי האלפים, וממנו ואילך מתרבים כמות השרים. הנך רואה כי כל רודפי הפשט שרצו למעט כמות השרים הפך דעת רבותינו נפלו במהמורות השבושים, והאמת בפי רבותינו, ויבואר יותר בפ' דברים:
מול האלהים. שליח ומליץ בינותם למקום ושואל משפטים מאתו (רש"י). נראה דעתו כי מול הוא שם תאר למליץ ומדבר (רעדנער) משרש מלל, כמו חוג (בחקו חוג) מן חגג:
אשר יעשון. לרבותינו (ב"ק ד' ק') אשר יעשון זו לפנים משורת הדין; להבין דעתם לדרוש מאות נו"ן התוספת ענין לפנים משורת הדין, נ"ל כי התורה היא כמראה מלוטשת ובהירה, יראה בה כל אחד צורתו, איש ההמוני יסתכל במצותי' כפי כח דעתו החלושה, והגדול ממנו יסתכל באותה המצוה עצמה כפי דרך תבונתו, וכן כל בעלי הנפשות המתחלפות במדרגותיהם כולם עושים מעשה מצוה אחת ונזהרים מאזהרה אחת אבל כל אחד כפי דרכו ותבונתו, וע"ז שב המאמר. תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם, כי החסיד שבחסידי ישראל והנביא אשר בתוכם שוה במעשה התורה והמשפט לא לבד עם האזרח בישראל מדלת עם הארץ אבל גם עם הגר הנלוה אל ה' מעמי הארצות, כי כל הקהל שוים במצות התורה ואזהרותי', אולם הקטן שבהם יעשה המצוה כפשוטה והוא דין תורה, אמנם הגדול כפי גדלו כי יותר שיכיר את בוראו ומתבונן בדרכיו ובמעשיו עפ"י התורה יעשה חסד לנפשו ויעלנה ממדרגה למדרגה, יפליג ביראה ובחכמה ולא יספיק לעמוד על דין תורה המסור לכל אדם, אבל יתחסד בעצמו להעתיק נפשו מעלה מעלה, ירבה בעבודת ה' ויעשה מצותיו בדרך ישר והפלגה גדולה, מדקדק בהן ורודף אחריהן בזריזות גדולה לעשותן יותר ממדת הדין המפורש בתורה, הן בעניני קום ועשה הן להשתמר מעבור על ל"ת, בכולם יקדש עצמו גם בדבר המותר לו בד"ת כדי שלא יבא לכלל עברה, ויותר שהוא מופלא בחכמה ותבונה לא תסתפק נפשו לעמוד על שורת הדין אבל יאמץ עצמו לאהוב את המישרים ללכת בדרכי האנשים אנשי חסד המפליאים לעשות להתנהג בדרך לפנים משורת הדין, הנה אנשי המעלה כאלו כבר נעתק טבע נפשותם מטבע הראשונה ואינם דומים עוד להעובדים מצד כבישת יצרם אשר מעשה צדקותם אינם אצלם רק בדרך מקרה לבד, כי אמנם כבר נעשה אצלם כטבע שני' לשמוע אל נפשם המשכלת, וכל מעשה צדקותי' אשר יעשו הם אצלם בדרך עצם, כי שלימות נפשותם עשה רושם גדול בהם עד שנעשה להם לקנין גמור, לכן איש מעלה כזה יקרא בשם ישר (כאמרם והישר זה לפנים משורת הדין), כי כחות נפשותיו הולכות במישור עד נקודת האמת, לא יטו ימין ושמאל כמו באיש העומד עודנו בטבע הראשון שיצר לבו רע עליו; וכבר ידענו כי הנוני"ן הנתלות בסוף הפעלים הם כעין נו"ן התאר (כמ"ש בלא יאכלון בואתחנן, יעו"ש. ובעקב תשמעון). וכן כאן אמר אשר יעשון יורה אות נו"ן על התאר והתכונה שבנפש העושה, ואין זה רק באיש חסיד וישר ההולך בדרכיו לפנים משורת הדין, שנתהפך לטבע שניה עד שמתכונת נפשו עובד הש"י. פקח עיניך וראה כי דרשת חכמינו תגיע לעומק ויסוד דרכי הלשון:
