פסוק א:"יתרו כהן מדין חתן משה". משנפרד משה מעליו, נעשה יותר "כהן מדין" מ"חתן משה", אבל כשישב משה אצלו, נאמר "חתנו כהן מדין" (למעלה ג, א), בהקדמת "חתן משה" ל"כהן מדין". ומשנתגייר, נאמר כבר בתורה רק "חתן משה", שנפתרו אצלו כל הספקות. כך העיר בעל "אזניים לתורה".
פסוק א:ראב"ע: ...ועתה אפרש למה נכנסה פרשת יתרו במקום הזה - בעבור שהזכיר למעלה הרעה שעשה עמלק לישראל, הזכיר כנגדו הטובה שעשה יתרו לישראל... ושאול אמר, "ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל" (שמואל א' טו, א) וכו'. וראה רמב"ן על אתר המקבל דברי ראב"ע ואף מרחיב אותם. דומה שזה עולה בקנה אחד עם מה שכתבתי למעלה (ז, יט) בדבר הכרת טובה. (פ' יתרו תשנ"ז)
פסוק א:רש"י ד"ה וישמע יתרו, מה שמועה שמע וכו'. סיפר הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, כי סמוך לפני מותו של ר' אריה לוין זצ"ל ביקר אצלו אלוף פיקוד הדרום אריאל שרון, ובתמורה ביקש ר' אריה לומר לו לשרון דבר תורה - כיצד זה שיתרו לא בא מיד אחר קריעת ים־סוף? כלום אין די בנס זה? ומה היה צריך להמתין עד אחר מלחמת עמלק? אלא שאמונה בעושה נסים אחרי חוויה נסית דבר שכיח הוא, מה שאינו כן בכך שעם עבדים ששועבד במשך עשרות שנים ומשתחרר ואוחז בנשק כדי להילחם על קיומו, זה דבר נדיר ואל עם כזה ראוי להסתפח. ע"כ. ולעניות דעתי השאלה יפה, אך התשובה פשוטה יותר - אמונה בה' אינה מן העניינים שגוי מתעניין בהם, מה שאינו כן ענייני מלחמה, ולוא התנפלות מוגת לב מאחור, על דבר כזה הוא רוצה לשמוע מיד ראשונה. (פ' יתרו תשס"ה, שבת חזנות של "בשבע")
פסוק א:רש"י ד"ה וישמע יתרו, מה שמועה שמע ובא? קריעת ים־סוף ומלחמת עמלק. ע"כ. ובזבחים (קטז ע"א) מחלוקת משולשת בענין זה - רבי אלעזר המודעי - מתן תורה שמע, רבי יהושע - מלחמת עמלק שמע, רבי אליעזר - קריעת ים־סוף שמע. המחלוקת המשולשת בגמרא אינה בתוכן השמועות ששמע, כי אם בסיבה שגרמה לו לבוא ולהתגייר. וזה סביר הרבה יותר כי בזה - ולא במציאות - שייך לחלוק. כך דברי שלום שי' בבר־מצוה של זאב שי'. (פ' יתרו תשנ"ד) וכן ברא"ם וב"גור אריה" על אתר.
פסוק א:וזה שרש"י אינו מזכיר את דעת רבי אלעזר המודעי, אולי זה משום שאינו רוצה לקבוע עמדה במחלוקת אחרת בגמרא (שם ע"ב) - "בני רבי חייא ורבי יהושע בן לוי, חד אמר יתרו קודם מתן תורה היה, וחד אמר יתרו אחרי מתן תורה היה". או שמא סובר שקודם מתן תורה היה. (פ' יתרו תשמ"ז)
פסוק א:לא כן, כי להלן (ט, ד"ה על כל הטובה) כשמתאר הכתוב את שמחת יתרו על כל הטובה, מבאר רש"י על־פי המכילתא - "טובת המן, הבאר והתורה", וזאת, אף שבמכילתא שם אין כתובה תיבת "התורה" כלל. הרי שמפורש ברש"י שיתרו בא לאחר מתן תורה. (פ' יתרו תשנ"ב) וראה "תורה שלמה" שהביא בשם ילקוט כתב יד תימני שגורס "והתורה".
פסוק א:ועוד קשה לי: בגמרא שם, הלשון הוא - "כתנאי, ...מה שמועה שמע ובא ונתגייר", ואילו רש"י השמיט את תיבת "ונתגייר". ואין לומר שהשמטה זו בגלל הצנזורה נעשתה, שהרי בדיבור הבא רש"י מזכיר את התגיירותו של יתרו. (פ' יתרו תשמ"ח) וראה דברי הרבי מלובביץ' ב"ביאורים" על אתר שכתב: רש"י בוחר בלשון המכילתא, "שמע ובא", ולא בלשון הבבלי (זבחים קטז ע"א) "ובא ונתגייר", או הירושלמי (מגילה פ"א הי"א) "מה שמועה שמע" (ותו לא). וטעמו ונימוקו עמו: הכתוב מדבר על אודות הסיבות שהביאו לידי כך שיתרו יתגייר, ולכן נאמר "את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו". ואילו שאלתו של רש"י היא: "מה שמועה שמע ובא": יתרו הרי שמע שמועות אלו במדין, ואם כן היה יכול להשאר במדין ולהתגייר שם, ומה גרם לו אפוא לבוא? ועל זה מתרץ: "קריעת ים־סוף ומלחמת עמלק".
פסוק א:וצריך לשאול, מדוע בגמרא בזבחים אין מזכירים את המן ואת השׂלָיו כשמועה ששמע ובא. (פ' יתרו תשנ"ח)
פסוק א:רמב"ן ענה על השאלה, למה לא סיפר לו (משה ליתרו) על מתן תורה על־פי הדעה שיתרו בא אחרי מתן תורה. ואולם העולם אומר בפשטות - מתן תורה, דבר שברוח, איננו בשביל גוי, ואילו קריעת ים־סוף ומלחמת עמלק, זה בשבילו. וראה הערתו הנפלאה של הרב זלמן סורוצקין בספרו "אזניים לתורה" שכתב: שלושה שמעו שמועה אחת ובאו לידי מסקנות שונות: עמי קדם שמעו, כי הוביש ה' את מי ים־סוף לפני בני ישראל, וחלו ורגזו, נבהלו ונמוגו; עמלק שמע זאת ובא להלחם בישראל; יתרו שמע ובא... להתגייר. אין זאת כי לא רק ה"נס" הוא הקובע את ההגבה עליו, אלא גם ההכנה של האדם לקליטתו, ורק יתרו, שהיה ממחפשי אלהי אמת ודורשי ה' מפי משה - רק הוא הוציא מניסי יציאת מצרים את המסקנה הראויה. ומכאן תשובה להאומרים, שלו הראנו ה' נסים גלויים, כיום צאתנו ממצרים, היה כל העולם מתהפך בין לילה למאמינים במאה אחוז. (פ' יתרו תשנ"ז)
פסוק א:רש"י ד"ה יתרו, שבע שמות נקראו לו... יתר - על שם שיתר וכו', יתרו - לכשנתגייר וכו', חובב - שחיבב את התורה... ויש אומרים: רעואל אביו של יתרו היה וכו'. רש"י דן רק בארבעה מתוך שבעה השמות, וצ"ע, שהרי גם האחרים טעונים הוכחה כלשהי. (פ' יתרו תשמ"ט)
פסוק א:ובמכילתא על אתר אמנם מוזכרים כולם. (פ' יתרו תשנ"ב) וראה "לפשוטו של רש"י" שבאר כי בתורה נקרא חותן משה רק בארבעת השמות הראשונים המנויים במכילתא. השמות "חבר" ו"קיני" אינם מוזכרים בתורה כשמו של חותן משה (ראה שופטים ד, יא ושם א, טז), ואף פוטיאל הנזכר לעיל (ו, כה), נאמר בו שהיה חותנו של אלעזר בן אהרן, ולא של משה.
פסוק א:אך, עתה קצת קשה הוא לי - כיצד נקרא בראשונה, לפני שנתקרא יתר על שם הפרשה שהוסיף? ולפי האמור למעלה (ב, יח) נקרא רעואל, וזה שם תמוה בשביל גוי עובד עבודה־זרה. ועל כל פנים קשה, למה לא בא בשם זה, שכן בא לפני שהוסיף פרשה ובודאי לפני שנתגייר. והנה למעלה (ד, יח) הוא נקרא - בפסוק אחד - גם יתר וגם יתרו! (פ' יתרו תשנ"ח)
פסוק א:רש"י ד"ה את כל אשר עשה להם, בירידת המן ובבאר ובעמלק. ע"כ. אין בדברי רש"י כאן סתירה למה שכתב בתחילת הפסוק (קריעת ים־סוף ומלחמת עמלק), ששם מדובר בדברים שבגללם יתרו בא, ולא רק שמע. וכיון שלא נאמר "וישמע יתרו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים", פירשו חז"ל "את כל אשר עשה", לא ליציאת מצרים אלא למאורעות שקרו אחריה - המן, הבאר ומלחמת עמלק - ולא הזכיר קריעת ים־סוף שהיא בכלל היציאה ("גור אריה"). (פ' יתרו תשמ"ו)
פסוק א:ולהלן אומר רש"י (ט, ד"ה על כל הטובה) על הפסוק "ויחד יתרו על כל הטובה" - "טובת המן והבאר והתורה", והרי על המן והבאר כבר ידע, למה אפוא "ויחד" רק אז! (פ' יתרו תשמ"ז)
פסוק א:ושמא "ויחד" רק אז משום שקודם לא היתה הזדמנות לציינו (שמחה אמיתית או שמחה מהולה בצער, כל אחד ודעתו). ומכל מקום ראויה לציון מהירות בואו של יתרו, שהרי מעשה עמלק התרחש בכ"ח אייר, והידיעה עליו לא נתפרסמה בכלי־התקשורת, והוא הספיק לבוא לדעה אחת לפני מתן תורה (שבועות). (פ' יתרו תשנ"ג)
פסוק א:אך צריך לזכור שמגורי יתרו לא היו רחוקים ממקום ההתרחשויות המנויות, שהנה משה רבנו ע"ה רעה את צאן יתרו "בהר הזה". (פ' יתרו תשנ"ח)
פסוק א:וזה שאין השׂלָיו מוזכר בין כל הדברים שיתרו היה עשוי לשמוע, אולי משום שירידתו היא התופעה הטבעית ביותר מבין כל ההתרחשויות הללו. ושמא כבר פסק נס השׂלָיו, שהרי לכאורה לא נמשך זמן רב. (פ' יתרו תש"ס, תשס"ב) וראה מש"כ למעלה (טז, יג).
פסוק א:"אשר עשה אלהים למשה ולישראל". ואילו להלן (פסוק ח) "...ה' לפרעה ולמצרים". לפי שעה לא ידעתי, מה טעם השינוי הכפול - הן בשם ית' והן במושא מעשיו. ולכאורה צ"ע. (פ' יתרו תשס"ח) וראה דברי "העמק דבר" על אתר שכתב: אף־על־גב שכבר שמע "את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו", מכל מקום הודיע לו חדשות מה שלא ידע. היינו - "אשר עשה ה'", ולא "אלהים" שמשמעו כח הדין והעונש על הנגישות, אלא עוד זאת שבמכות היו תכליות לדעת כח ה', כמו שאמר ה' בכמה מכות "למען תדעו" וגו'... והודיע לו עוד, שהיה "לפרעה ולמצרים" - שלא נשתוו העונשין עצמם לפרעה ולמצרים, אלא לפרעה היו גדולים כדי להראות התכלית מזה המכה. ע"כ. וראה גם דברי ר' זלמן סורוצקין בפירושו "אזניים לתורה" שכתב: בנוהג שבעולם, אדם, שנתעסק בצרכי צבור, והצליח, כשהוא מספר את הפרטים למישהו, משתדל להבליט את אישיותו, שהוא בכשרונותיו וחריצותו או בצדקתו פעל כל אלה, ובפרט רגיל אדם להתפאר לפני חמיו...; לעומת זאת אחרים, המספרים את אותו המעשה, תולים את ההצלחה בגורמים אחרים, ולשתדלן נותנים רק מעט, ויש שמטילים בו דופי... ומה "מוזרה" היא הנהגתו של הענו מכל אדם! וכשהתורה העידה, שיתרו שמע אפילו מפי אחרים: "את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל", שעיקר ההצלחה היתה בזכות משה ואחר כך - ישראל, בא משה בעצמו ו"מתפאר" לפני חותנו, שכל מה שעשה ה' לפרעה ולמצרים, היה "על אודות ישראל", ואת עצמו לא הזכיר כלל...! ומי יתן, והיה הדבר הזה למופת לעסקני דורנו. ע"כ.
פסוק ב:רש"י ד"ה אחר שלוחיה, ...אמר לו, מי הם הללו וכו'. התמונה המתוארת כאן באשר לפגישת האחים אחרי שנים רבות תמוהה. הם נפגשים במדבר כשאחד מהם מלווה אשה ושני ילדים קטנים. והנה משה אינו מספר לאחיו הגדול, שזוהי אשתו ואלה שני בניו, כפי שהיינו עושים אנחנו מיד אחר החיבוק הראשון, אבל הוא ממתין עד שאהרן ישאל אותו על אודות מלוויו. האם זה ענין של דרך־ארץ כלפי האח הגדול? של אי־החשבת ענייני משפחה בשעה היסטורית? ועדיין לא ראיתי מי שיעמוד על זה. (פ' יתרו תשמ"ט)
פסוק ב:ולכאורה קשה עוד יותר מה שמסופר כאן על פגישת משה עם יתרו חותנו ומה שלא מסופר על פגישתו עם אשתו ובניו. (פ' יתרו תש"ן) וראה "דעת מקרא" על אתר שכתב: התורה מקצרת בעניינים שבין משה לבני משפחתו (אשתו ובניו), שלא כמו במעשי האבות, אברהם יצחק ויעקב, שהיא מאריכה בעניינים אלה, ונתכוונה התורה לרמוז בכך, שעיקר התעסקותו של משה הוא בהנהגת עם ישראל ובמתן התורה והמצוות, ולא בחיי משפחתו.
פסוק ב:דומה שאי־החשבתם של ענייני משפחה אצל משה מתחילה כאן, אך ראה גם להלן (פסוק ז) ועוד, והשווה לעומת זאת הדברים המיוחסים ליתרו (פסוק ו, ד"ה אני חתנך יתרו וגו'). (פ' יתרו תשס"א, אצל יחיאל ותמר שי' ברמת אביב) וראה תנא דבי אליהו (ה, יג) שהיה יתרו אומר למשה "משביע אני עליך באל אביך, שתצא לקראתי ותקבלני בסבר פנים יפות".
פסוק ג:"אשר שם האחד גרשם... ושם האחד אליעזר" וגו'. בשלמא שהכתוב מספר על סיבת מתן השם אליעזר שאותה לא הזכיר סמוך למילתו, לא לפניה ולא אחריה (ד, כב), אך למה הוא חוזר על סיבת מתן השם גרשום שכבר נמסרה לנו למעלה (ב, כב)? ולומר שהכתוב חוזר על זה אגב איזכור טעם שמו של אליעזר נראה קצת קשה. (פ' יתרו תשנ"ד) וראה דברי "אור החיים" הק' על אתר.
פסוק ג:ורמב"ן על אתר כתב: ובכאן רצה להזכיר החסד שעשה הקב"ה למשה, שהיה גר בארץ נכריה, ונותן שַם הודאה לשם שהצילו מחרב פרעה בברחו, ועתה הוא מלך על ישראל והטביע פרעה ועמו בים. ע"כ. (פ' יתרו תשנ"ז)
פסוק ג:ראויה לציון העובדה שקיום אליעזר מוזכר שם רק דרך אגב (ד, כ) "ויקח משה את אשתו ואת בניו", בלא ציון לידתו וטעם שמו, וראה שם ראב"ע ורמב"ן. (פ' יתרו תשס"א, אצל יחיאל ותמר שי' ברמת אביב)
פסוק ה:רש"י ד"ה אל המדבר, ...שהיה יושב בכבודו של עולם, ונדבו לבו לצאת אל המדבר, מקום תוהו, לשמוע דברי תורה. ע"כ. למה ובמה "כבודו של עולם"? והרי הרועים גירשו משם את בנותיו, כלומר לא רק שלא היו לו עבדים כי אם גם היה מזולזל כמי שירד מגדולתו (ראה רש"י למעלה ב, טז ד"ה ולכהן מדין). (פ' יתרו תשנ"ד)
פסוק ה:ואין בשאלה זו מן ההשבה על הדרוש, אלא קושיה - למה רש"י מביא דעות סותרות של דרשנים? (פ' יתרו תשנ"ו)
פסוק ו:רש"י ד"ה אני חתנך יתרו וגו', אם אין אתה יוצא בגיני וכו'. מכילתא. דומה שחז"ל העריכו אל נכון את חוסר עניינו של משה בעסקי משפחה. וראה מה שכתבתי למעלה (פסוק ב). (פ' יתרו תשנ"ו)
פסוק ז:רש"י ד"ה וישתחו וישק לו, איני יודע מי השתחוה למי וכו'. ואיני יודע מה קושייתו של רש"י, שהרי נושא המשפט הוא משה - "ויצא משה", ומה אפוא מונע מלהסב את הנשואים "וישתחו וישק" על הנושא, כמקובל בכל משפט? (פ' יתרו תשמ"ג) וראה "משכיל לדוד" שעיקר הספק הוא מזה שלא כתוב "ויצא משה לקראתו", אלא כתוב "לקראת חתנו". לשון זו הביאה את רש"י להסתפק שמא חזר הכתוב והזכיר "חתנו" כדי לסמוך חתנו ל"וישתחו" לומר שיתרו היה משתחוה. וראה רא"ם.
פסוק ז:ועוד, מהי הראיה לענין זה מן ההמשך: "וישאלו איש לרעהו לשלום", והרי זה ענין חדש עם נושא חדש - "איש לרעהו". ועוד: גם יתרו נקרא "איש" - "ויואל משה לשבת את האיש" (למעלה ב, כא)? (פ' יתרו תשס"ג) וראה "משכיל לדוד" שמשה שאל בשלום יתרו תחילה וממילא הוא גם היה המשתחוה. ואף־על־פי שבשאילת השלום כתוב "וישאלו", שמשמעו מוסב על שניהם, אין זו קושיה, כיון שכשמשה שאל בשלומו היה יתרו מוכרח להשיבו, ולכן כתוב "וישאלו", אבל עיקר השואל מתחילה היה משה. וראה "לפשוטו של רש"י" המבאר כי אצל יתרו נאמר "איש" במקום שמו, אבל אצל משה נאמר "איש" בתוספת לשמו - "והאיש משה" וכן "כי זה משה האיש" (לב, א).
פסוק ח:"ויספר משה לחתנו את כל אשר עשה ה'" וגו'. משום מה העדיף אדון כל הנביאים לספר גדולת הבורא ליתרו - "למשוך את לבו לקרבו לתורה" (רש"י־מכילתא), לנכרי זה, ולא לאשתו ולבניו. מסתבר שזה משום שעדיין צעירים ביותר היו, ובאשר לאשתו - מסתבר שהעדיף לכגון דא את אביה עליה, לפי רוח הזמן. (פ' יתרו תשמ"ג, תשס"ו) וראה מש"כ למעלה (פסוק ב). וראב"ע למעלה (פסוק ז) כתב: ויצא, לקראת חתנו - בעבור כבוד יתרו וחכמתו, ולא לאשתו ובניו, כי אין מנהג לאדם נכבד לצאת לקראת אשתו או בניו.
פסוק ח:רש"י ד"ה את כל התלאה, שעל הים ושל עמלק (מכילתא). ומסתבר שב"על הים" הכוונה למצב שקדם לקריעת הים, שהרי בתלאה מדובר כאן.
פסוק ח:רשב"ם ד"ה התלאה אשר מצאתם בדרך, רדיפת פרעה, מים ומן ובשר שנתן להם הקב"ה. ע"כ. ותמוה שהוא מזכיר את שלושת האחרונים תחת הכותרת "התלאה". (פ' יתרו תשמ"ז) וראה הערה טו בפירוש רשב"ם (הוצאת חורב), שהערת רשב"ם כאן מפרשת, לא רק את "התלאה" אלא גם את ההצלה שמוזכרת בסוף הפסוק.
פסוק ט:"ויחד יתרו". ראה תנחומא: "אל תקרי ויחד אלא ויהד - שנעשה יהודי". וראה סנהדרין (צד ע"א), שלפי רב אכן העביר חרב חדה על בשרו (רש"י - ומל עצמו ונתגייר), אך לפי שמואל נעשה בשרו חידודין חידודין והיה מיצר על מפלת מצרים.
פסוק ט:והרב רפאל אוסטרוף, ממִנהל הגיור, כתב ב"שבת בשבתו" פרשת יתרו תשנ"ח, שלדעת שמואל התעצב יתרו על זה שהמצרים לא זכו למה שהוא זכה, דהיינו להתגייר כמוהו. ויפים הדברים. (פ' יתרו תשנ"ח)
פסוק ט:רש"י ד"ה ויחד יתרו, ...ומדרש אגדה, נעשה בשרו חידודין חידודין, מיצר על איבוד מצרים וכו'. וצריך לומר שמדרש זה אינו סובר כרבי אליעזר (זבחים קטז ע"א) שקריעת ים־סוף שמע ובא, שאם כן, אין סיבה שבשרו ייעשה חידודין חידודין עתה, כשהוא שומע פעם נוספת מה שכבר שמע, או שמא תיאורו של עד ראיה גרם לו? (פ' יתרו תשמ"ז) וראה מש"כ למעלה (פסוק א) בד"ה את כל אשר עשה.
פסוק ט:תמהתי מה רמז מצא הדרשן לדרשתו־דעתו זו, ואמר לי ר' אברהם רון שי' שרק בפסוק זה ובסמוך לו בא השם יתרו, בלא התוספת "חותן משה", כפי שבא בכל הפרשה, כלומר רק כאשר יתרו חש כיתרו בלבד, ולא כחותן משה, פרצו בו ההרגשות הקמאיות, אלה שמן עברו הנכרי. (פ' יתרו תשמ"ח)
פסוק ט:היום שאלתי את ר' אברהם רון שי' על תשובתו היפה, מהנאמר בפסוק י - "ויאמר יתרו ברוך ה'" וגו', שגם בו אין התוספת "חותן משה", למרות שמתואר בו כיצד מברך יתרו את ה' - ושם ודאי אין לומר כי "יתרו חש כיתרו בלבד". ר' אברהם רון טען שאין כאן משום ברכה על טובתם של ישראל, הברכה היא על איבוד מצרים כפי שמוכח מן הסיפא - "כי בדבר אשר זדו עליהם". (פ' משפטים תשנ"ח)
פסוק ט:לפי דברי ר' אברהם רון קשים דברי אגדה זו, לפיה היצר יתרו על איבוד מצרים. ועוד: פסוקנו עוסק בטובת ישראל ("על כל הטובה" וגו') והיא המן, הבאר והתורה, כדברי המכילתא, ולא באיבוד מצרים. (פ' יתרו תשמ"ז)
פסוק ט:רש"י ד"ה על כל הטובה, טובת המן והבאר והתורה (מכילתא). ושוב קשה: (א) הרי כבר שמע יתרו על אלה, ראה דברי רש"י למעלה (א), בד"ה את כל אשר עשה, להם בירידת המן ובבאר ובעמלק. (ב) מדוע אין מזכירים כאן את השׂלָיו. (ג) כאן מזכיר רש"י את התורה, כלומר הוא סבור שיתרו אחר מתן תורה בא, ואם כן, למה לא הזכיר "תורה" כבר בריש הפרשה (פסוק א)? (פ' יתרו תשמ"ג, תשמ"ז) וראה מש"כ למעלה (פסוק א) בד"ה וישמע יתרו, ובסוף ד"ה את כל אשר עשה.
פסוק י:"ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם" וגו'. תנא משום רבי פפייס, גנאי הוא למשה וששים ריבוא שלא אמרו ברוך, עד שבא יתרו ואמר ברוך ה' (סנהדרין צד ע"א), ומשום מה אין מאמר זה מובא ב"תורה שלמה". וראה "תורה תמימה" על אתר (אות יג): דמה ששרו בני ישראל את השירה, אין זה בכלל ברכה והודאה, אלא רק שבח ותהלה, וגם זה היה רק לנס קריעת ים־סוף ולא ליציאת מצרים. ע"כ. ומעין דברי הגמרא בסנהדרין שואל בעל "תפארת שלמה" (רבי שלמה הכהן רבינוביץ') - בלי להזכיר את דבריה - והוא מבחין בין ראית טובת עצמו לראית טובו של הזולת, וכי זו היתה גדולתו של יתרו. מכאן לומדים חז"ל (ברכות נד ע"א), שהרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, מברך "שעשה נסים לאבותינו במקום הזה". (פ' יתרו תשס"א)
פסוק יב:"ויקח יתרו... עלה וזבחים לאלהים" וגו'. הווה אומר שיתרו בא אל משה והביא גם בהמות עמו! שהרי מן הסתם משלו לקח. (פ' יתרו תש"ס) וראה מסכת עבודה־זרה (כד ע"ב) שם מסיקה הגמרא שיתרו קנה בהמות אלו מישראל. (הראני ר' גרשון באס שי')
פסוק יב:"לאכל לחם". ראה מה שכתבתי למעלה (טז, ח). וברור שגם כאן אין הכוונה ללחם במובנו הצר. (פ' יתרו תשס"ו) וב"דעת מקרא" כתב: לחם האמור בזבחים משמעו בשר, ואפשר שהיה גם לחם ממש, שאין דרך לאכול בשר בלא לחם. ובקרבנות תודה מביאים גם לחם. ועוד: כל הסעודה כולה קרויה "לחם".
פסוק יב:רש"י ד"ה לפני האלהים, מכאן שהנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה, כאילו נהנה מזיו השכינה (ברכות ס"ד ע"א). מסתבר שבעל דרשה זו סובר שיתרו אחרי מתן תורה בא, שהרי בלא תורה אין תלמידי חכמים! (פ' יתרו תשנ"ד)
פסוק יג:רש"י ד"ה ויהי ממחרת, מוצאי יום הכפורים היה, כך שנינו בספרי. ומהו ממחרת? למחרת רדתו מן ההר. ועל כרחך אי־אפשר לומר אלא ממחרת יום הכפורים, שהרי קודם מתן תורה אי־אפשר לומר "והודעתי את חקי האלהים" (פסוק טז). רש"י מפרש פסוק זה כמאן דאמר "יתרו קודם מתן תורה הוה", מכל מקום למאן דאמר "יתרו אחר מתן תורה הוה" - כל הפרשה אינה במקומה, ולא רק מפסוקנו ואילך. ואם כן ניתן לפרש "ממחרת" כפשוטו - למחרת בוא יתרו. (פ' יתרו תשנ"ב)
פסוק יג:וראה "העמק דבר" המצטט מ"בעל הטורים הארוך" שטעות סופר יש כאן וצריך לומר: ממחרת יום הכפרה, כלומר ממחרת הבאת הקרבנות שבה מסופר בפסוק הקודם. ואם כן, צריך לומר שיתרו אחר מתן תורה בא, וממילא היה זה אי שם אחרי יום הכיפורים הראשון, שהרי ק"כ יום היה משה על ההר.
פסוק יג:וראה דברי "שפתי חכמים" (אות ג) המנמק את צדקת דברי רש"י. (פ' יתרו תשנ"ט)
פסוק יג:רש"י ד"ה מן הבקר עד הערב, אפשר לומר כן? אלא כל דיין שדן וכו'. וראה דברי "שפתי חכמים" (אות ח). אם אמנם כדבריו, על מה התרגש יתרו ומה ראה (פסוק יד), והרי השפיטה היתה קצרה? (פ' יתרו תשנ"ד)
פסוק יד:"מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך". מלשון הפסוק קשה להכריע מה היתה שאלת יתרו, ושתי הבנות אפשריות: (א) מדוע רק אתה יושב, ואילו הם עומדים? (ב) מדוע רק אתה יושב, ואין שופטים נוספים יושבים?
פסוק יד:מפסוק יג משתמע שיתרו דואג כאן לעם העומד לפני משה "מן הבקר עד הערב" (וכך פירשו רשב"ם, ראב"ע ורמב"ן). ומפסוק יח משמע שיתרו גם דואג לחתנו - "נבל תבל גם אתה" וכך נשמע גם מלשון "והקל מעליך" שבפסוק כב. ואילו לפי רש"י (יג ד"ה וישב משה וגו' ויעמד העם) - יושב כמלך וכולם עומדים... שהיה מזלזל בכבודם של ישראל - לא הטורח אלא הזלזול הזה הדאיג את יתרו, ולפי זה קשה, מה שייך לומר "נבל תבל גם אתה"? (פ' יתרו תשמ"ז) וראה הערה ל ב"לפשוטו של רש"י" שכתב: אפשר ורש"י לא פירש כשאר המפרשים משום שלהלן פירש "מן הבקר עד הערב" לא כמשמעו, אלא שהתורה החשיבה דינו כאילו עוסק בתורה כל היום.
פסוק יד:להבדיל אלף אלפי הבדלות, דומה שהמאורעות בחודשים האחרונים הוכיחו, שאמנם אי־אפשר לגרום לתורים ולהמשיך לשלוט לנצח, שאין שנואים לעם כתורים הללו. (בעקבות תוצאות נפילת חומת ברלין - איחוד הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית עם הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, פ' יתרו תש"ן)
פסוק יד:מערכת שיפוט זו, מסתבר שככל שהיתה מעשית בימי המדבר, בוטלה אחר כיבוש הארץ ויישובה, אבל לא ראיתי שמישהו יציין את זמניותה. (פ' ראה תשס"ד)
פסוק טו:"...כי יבא אלי העם לדרש אלהים...". יותר מאשר מסתבר, שבאו אל משה בעניינים שבין אדם לחבירו, שהרי שאלות הלכה עדיין לא היו יכולות להיות להם, מכיון שזה היה ממחרת יום הכיפורים, כלומר כאשר משה רבנו ע"ה חזר עם הלוחות השניים. (פ' יתרו תשס"ו) ולפי רמב"ן על אתר באו אל משה כדי שיתפלל על חוליהם (ראה בראשית כה, כב ומלכים ב' ח, ח), כדי להודיעו מה שאבד להם (ראה שמואל א' ט, ט), כדי לשפוט אותם וכן כדי להודיע להם את חוקי ה' ואת תורותיו. וראה "העמק דבר" על אתר. (הערת ר' זאב נוימן שי')
פסוק טו:רש"י ד"ה כי יבא, ...לשון הווה. ע"כ. והרי רש"י טוען שאין הווה (בראשית כט, ג)? צריך לרכז את כל התבטאויותיו של רש"י בנדון ולהגיע לסיכום דעתו! (פ' יתרו תשנ"ח) וראה גם להלן (פסוק כב ד"ה והקל מעליך), ועוד הרבה. (פ' יתרו תשנ"ח)
פסוק יז:רש"י ד"ה ויאמר חתן משה, דרך כבוד קוראו הכתוב חותנו של מלך. ע"כ. וראה "שפתי חכמים" (אות ל) השואל, למה אין רש"י מפרש כך למעלה (יד), ומשיב שהדיוק הוא בפסוקנו כי צריך היה לומר כאן "חותנו", כפי שנאמר בפסוק טו "ויאמר משה לחתנו", אלא שכאן לפני דברי יתרו, המוכיחים והיועצים למשה רבנו, הכתוב מדגיש את חשיבותו של יתרו, שהיה חותנו של מלך. וראה מה שכתבתי למעלה (פסוק ט) בשם ר' אברהם רון. (פ' יתרו תשנ"ט) וראה דברי "אזניים לתורה" המובאים למעלה (פסוק א).
פסוק יח:רש"י ד"ה גם אתה, לרבות אהרן וחור ושבעים הזקנים. ע"כ. ובאשר לחור, ראה "דעת זקנים מבעלי התוספות" שכתב: תימה, שהרי חור נהרג במעשה העגל כדפירש רש"י בפרשת כי תשא גבי "ויבן מזבח לפניו", קרי ביה מזבוח לפניו. ויש לומר דהך דרשא אתיא כמאן דאמר "יתרו קודם מתן תורה היה", דאכתי לא נהרג חור. וראה גם "שפתי חכמים" (אות מ), ותשובותיהם יפות, אך שאלתי היא, למה רש"י מביא דעות נוגדות בלא להעיר. ואין זה המקרה היחיד. (פ' יתרו תשנ"ו)
פסוק יח:"לא תוכל עשהו לבדך". וקשה לי שבאותו הפסוק, ברישא, אומר רש"י (ד"ה גם אתה), לרבות אהרן וחור ושבעים זקנים, ואם כן אין זה "לבדך". ועל דברי רש"י עצמם קשה מדבריו להלן (כג) ד"ה וגם כל העם הזה, אהרן נדב ואביהוא ושבעים זקנים. למה החליף את חור בשני בני אהרן? (פ' יתרו תשמ"ז)
פסוק יט:רש"י ד"ה את הדברים, דברי ריבותם. ע"כ. על החוקים והתורות, הדרך שילכו והמעשה שיעשו, מדובר בפסוק הסמוך, לכן מבאר רש"י ש"הדברים" שבפסוקנו אלו דברי ריבותם - המריבות הבינאישיות או הממוניות. (פ' יתרו תשנ"ד, תשנ"ט)
פסוק כג:רש"י ד"ה וצוך אלהים ויכלת עמד, הִמלך בגבורה, אם מצוה אותך וכו'. והנה במקום אחר (דברים א, טו) נדרש רש"י (ספרי) לשאלה, למה חוזר הכתוב בפרשתנו על הדברים בשעת ביצוע עצת יתרו, ואינו חוזר על התכונות שעל פיהן יש לבחור בשופטים לדעת יתרו, אבל אין הכתוב מזכיר, לא כאן ולא בפרשת דברים, שאכן משה רבנו ע"ה נמלך בגבורה, דבר שנראה לרש"י חיוני כל כך, עד שהוא מזכירו פעמיים, כאן וכבר קודם לכן (פסוק יט ד"ה איעצך ויהי אלהים עמך). ואמנם נראה שהסכמתו יתברך לדבר עקרוני כל כך שצריך להסדיר את דרכי השיפוט לפחות לימי מסעי המדבר באמת חיונית היא.
פסוק כג:ולא רק ענין זה - הסכמת הקב"ה - אינו מתואר בשעת ביצוע העצה, אלא גם לא מתואר כאן כלל תפקיד העם במינוי השופטים כפי שמובן מן הפרשה המקבילה (דברים א, יב-טו). אלא שעל זה אפשר לומר, דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר (ירושלמי ראש השנה פ"ג ה"ה). (פ' יתרו תשמ"ז, תשנ"ג, תשנ"ד, תשנ"ו, תשנ"ט)
פסוק כג:רש"י ד"ה וגם כל העם הזה, אהרן, נדב ואביהוא ושבעים זקנים וכו'. ולא ידעתי, מה דוחק את רש"י לפרש כך, והרי פשוט יותר הוא לומר "כל העם" - עם בני ישראל, שכן לא רק שאהרן ובניו והזקנים כלל לא הוזכרו בהקשר זה, אלא פסוקים מפורשים יש כאן. למעלה (יד) נאמר "אתה יושב לבדך", ולעומת זאת "כל העם נצב עליך" - כך בפי יתרו, ובפי משה (טו) - "כי יבא אלי". ודברי רא"ם ומהרש"ל המובאים ב"שפתי חכמים" (אות ק) קשים לי.
פסוק כג:ועוד: לפי רש"י יש להסביר, מדוע מתעלם מאלעזר ואיתמר. ושמא זה משום שעדיין קטנים היו. (פ' יתרו תשנ"א, תשנ"ב, תשנ"ג, תשנ"ח)
פסוק כג:והנה רש"י למעלה (יח) ד"ה גם אתה כתב: לרבות אהרן וחור ושבעים זקנים. ע"כ. ומה לי הכא ומה לי התם? ובשני המקומות מציינים למכילתא, והנה לפסוק יח נאמר שם: "אתה", זה משה. "גם", זה אהרן. "העם הזה אשר עמך", אלו שבעים זקנים, דברי רבי יהושע, רבי אלעזר המודעי אומר: "אתה", זה משה. "גם", זה אהרן. "גם", זה נדב ואביהוא. "העם הזה אשר עמך", אלו שבעים זקנים. ואילו לפסוקנו נאמר שם: "וגם כל העם הזה" וגו'. אהרן נדב ואביהוא ושבעים איש מזקני ישראל. ולפי זה קשה ממכילתא למכילתא, ובוודאי קשה על רש"י, למה אין עקביות בדרשות חז"ל שמביא. (פ' יתרו תש"ס) וראה "רש"י השלם" לפסוק יח (הערה 51).
פסוק כו:"ושפטו את העם בכל עת". וקשה לי, והרי יש זמנים שאין שופטים בהם - לא בלילה ולא בשבת ובמועד, ומה בא אפוא "בכל עת" לומר? ושמא בא "בכל עת" בניגוד אל "מן בקר עד ערב" המודגש על ידי חזרה (יג; טו), כלומר על פי עצת יתרו נתאפשר לזקוקים לשופט להיענות בלא העמידה בתור האין־סופי? (פ' יתרו תשמ"ז) ורמב"ן כתב: בכל עת - שדיני ממונות גומרין אפילו בלילה.
פסוק כו:רש"י ד"ה יביאון, מייתין (תרגום אונקלוס). ולא ידעתי למה רש"י צריך להביא לשון אונקלוס, והרי זה ברור גם בלי זה, ולא די בזה, אלא גם להלן (יט, ד ד"ה ואבִא אתכם אלי) מבאר רש"י - "כתרגומו" (דהיינו "וקריבית יתכון"). ואולי זקוקה צורה זו - "ואביא" - יותר להסבר. אף יתכן שרש"י מבקש להבחין בין "יביאון" שכאן ל"ואבִא" דלהלן, שהרי כאן מדובר "בהבאת" דבר רוחני ושם "בקירוב" דבר גשמי, ושניהם אינם מלשון ה"הבאה" הרגילה - לקחת דבר בידיים ולהביאו אל... כגון "והבל הביא גם הוא" (בראשית ד, ד), "והבאת לאביך ואכל" (שם כז, י) ועוד הרבה. ולכאורה אין אונקלוס מבחין בין הבאת דבר גשמי להבאת דבר רוחני, אך צריך לבדוק ביסודיות. (פ' יתרו תשנ"ו)
פסוק כו:ואולי מבקש רש"י להימנע מלשון הווה, כהמשך לטענתו בספר בראשית (כט, ג) שאין הווה, ולכן הוא מביא לשון אונקלוס, וכן גם בדיבור הבא, מהאי טעמא. (פ' יתרו תש"ס) וכן בד"ה הקודם (ושפטו).
פסוק כז:"...וילך לו (יתרו) אל ארצו". ראה אצל ר"ע ספורנו, ומדבריו ברור ששילוח זה לא היה עכשו, כי אם מאוחר יותר ("לא אלך" וגו' - במדבר י, ל), וכשיטת רבי אלעזר המודעי, שיתרו אחר מתן תורה בא. (פ' יתרו התש"ן)
פסוק כז:ולפי רש"י - "לגייר בני משפחתו" - אפשר לכאורה לומר שיתרו בא אל בני ישראל פעמיים, פעם אחת כאן ופעם נוספת (במדבר י, ל) כשהביא את בני משפחתו המגויירים אל בני ישראל, ובפעם השניה חזר לביתו כדברי ר"ע ספורנו. (פ' יתרו תש"ס)