א וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹהִים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי־הוֹצִ֧יא יְהוָ֛ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃ ב וַיִּקַּ֗ח יִתְרוֹ֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֶת־צִפֹּרָ֖ה אֵ֣שֶׁת מֹשֶׁ֑ה אַחַ֖ר שִׁלּוּחֶֽיהָ׃ ג וְאֵ֖ת שְׁנֵ֣י בָנֶ֑יהָ אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאֶחָד֙ גֵּֽרְשֹׁ֔ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה׃ ד וְשֵׁ֥ם הָאֶחָ֖ד אֱלִיעֶ֑זֶר כִּֽי־אֱלֹהֵ֤י אָבִי֙ בְּעֶזְרִ֔י וַיַּצִּלֵ֖נִי מֵחֶ֥רֶב פַּרְעֹֽה׃ ה וַיָּבֹ֞א יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה וּבָנָ֥יו וְאִשְׁתּ֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה אֶל־הַמִּדְבָּ֗ר אֲשֶׁר־ה֛וּא חֹנֶ֥ה שָׁ֖ם הַ֥ר הָאֱלֹהִֽים׃ ו וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֲנִ֛י חֹתֶנְךָ֥ יִתְר֖וֹ בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וְאִ֨שְׁתְּךָ֔ וּשְׁנֵ֥י בָנֶ֖יהָ עִמָּֽהּ׃ ז וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה לִקְרַ֣את חֹֽתְנ֗וֹ וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיִּשְׁאֲל֥וּ אִישׁ־לְרֵעֵ֖הוּ לְשָׁל֑וֹם וַיָּבֹ֖אוּ הָאֹֽהֱלָה׃ ח וַיְסַפֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ לְחֹ֣תְנ֔וֹ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ לְפַרְעֹ֣ה וּלְמִצְרַ֔יִם עַ֖ל אוֹדֹ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֤ת כָּל־הַתְּלָאָה֙ אֲשֶׁ֣ר מְצָאָ֣תַם בַּדֶּ֔רֶךְ וַיַּצִּלֵ֖ם יְהוָֽה׃ ט וַיִּ֣חַדְּ יִתְר֔וֹ עַ֚ל כָּל־הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יְהוָ֖ה לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֥ר הִצִּיל֖וֹ מִיַּ֥ד מִצְרָֽיִם׃ י וַיֹּאמֶר֮ יִתְרוֹ֒ בָּר֣וּךְ יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֥יל אֶתְכֶ֛ם מִיַּ֥ד מִצְרַ֖יִם וּמִיַּ֣ד פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֤ר הִצִּיל֙ אֶת־הָעָ֔ם מִתַּ֖חַת יַד־מִצְרָֽיִם׃ יא עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־גָד֥וֹל יְהוָ֖ה מִכָּל־הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י בַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם׃ יב וַיִּקַּ֞ח יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה עֹלָ֥ה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים וַיָּבֹ֨א אַהֲרֹ֜ן וְכֹ֣ל ׀ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֶאֱכָל־לֶ֛חֶם עִם־חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֥י הָאֱלֹהִֽים׃ יג וַיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֵּ֥שֶׁב מֹשֶׁ֖ה לִשְׁפֹּ֣ט אֶת־הָעָ֑ם וַיַּעֲמֹ֤ד הָעָם֙ עַל־מֹשֶׁ֔ה מִן־הַבֹּ֖קֶר עַד־הָעָֽרֶב׃ יד וַיַּרְא֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה לָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר מָֽה־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה עֹשֶׂה֙ לָעָ֔ם מַדּ֗וּעַ אַתָּ֤ה יוֹשֵׁב֙ לְבַדֶּ֔ךָ וְכָל־הָעָ֛ם נִצָּ֥ב עָלֶ֖יךָ מִן־בֹּ֥קֶר עַד־עָֽרֶב׃ טו וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לְחֹתְנ֑וֹ כִּֽי־יָבֹ֥א אֵלַ֛י הָעָ֖ם לִדְרֹ֥שׁ אֱלֹהִֽים׃ טז כִּֽי־יִהְיֶ֨ה לָהֶ֤ם דָּבָר֙ בָּ֣א אֵלַ֔י וְשָׁ֣פַטְתִּ֔י בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֣ין רֵעֵ֑הוּ וְהוֹדַעְתִּ֛י אֶת־חֻקֵּ֥י הָאֱלֹהִ֖ים וְאֶת־תּוֹרֹתָֽיו׃ יז וַיֹּ֛אמֶר חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה אֵלָ֑יו לֹא־טוֹב֙ הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה׃ יח נָבֹ֣ל תִּבֹּ֔ל גַּם־אַתָּ֕ה גַּם־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עִמָּ֑ךְ כִּֽי־כָבֵ֤ד מִמְּךָ֙ הַדָּבָ֔ר לֹא־תוּכַ֥ל עֲשֹׂ֖הוּ לְבַדֶּֽךָ׃ יט עַתָּ֞ה שְׁמַ֤ע בְּקֹלִי֙ אִיעָ֣צְךָ֔ וִיהִ֥י אֱלֹהִ֖ים עִמָּ֑ךְ הֱיֵ֧ה אַתָּ֣ה לָעָ֗ם מ֚וּל הָֽאֱלֹהִ֔ים וְהֵבֵאתָ֥ אַתָּ֛ה אֶת־הַדְּבָרִ֖ים אֶל־הָאֱלֹהִֽים׃ כ וְהִזְהַרְתָּ֣ה אֶתְהֶ֔ם אֶת־הַחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַתּוֹרֹ֑ת וְהוֹדַעְתָּ֣ לָהֶ֗ם אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔הּ וְאֶת־הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֽׂוּן׃ כא וְאַתָּ֣ה תֶחֱזֶ֣ה מִכָּל־הָ֠עָם אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת׃ כב וְשָׁפְט֣וּ אֶת־הָעָם֮ בְּכָל־עֵת֒ וְהָיָ֞ה כָּל־הַדָּבָ֤ר הַגָּדֹל֙ יָבִ֣יאוּ אֵלֶ֔יךָ וְכָל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפְּטוּ־הֵ֑ם וְהָקֵל֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְנָשְׂא֖וּ אִתָּֽךְ׃ כג אִ֣ם אֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְצִוְּךָ֣ אֱלֹהִ֔ים וְיָֽכָלְתָּ֖ עֲמֹ֑ד וְגַם֙ כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה עַל־מְקֹמ֖וֹ יָבֹ֥א בְשָׁלֽוֹם׃ כד וַיִּשְׁמַ֥ע מֹשֶׁ֖ה לְק֣וֹל חֹתְנ֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר אָמָֽר׃ כה וַיִּבְחַ֨ר מֹשֶׁ֤ה אַנְשֵׁי־חַ֙יִל֙ מִכָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עַל־הָעָ֑ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת׃ כו וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם בְּכָל־עֵ֑ת אֶת־הַדָּבָ֤ר הַקָּשֶׁה֙ יְבִיא֣וּן אֶל־מֹשֶׁ֔ה וְכָל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפּוּט֥וּ הֵֽם׃ כז וַיְשַׁלַּ֥ח מֹשֶׁ֖ה אֶת־חֹתְנ֑וֹ וַיֵּ֥לֶךְ ל֖וֹ אֶל־אַרְצֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פירושי רד"צ הופמן

דוד צבי הופמן

פסוק א:
(ה) ביקורו של יתרו ומינוים של שופטים (יח, א־כז)
פסוק א:
השבט הקיני, אליו השתייך יתרו, אמנם התגורר מאוחר יותר בין העמלקי (שמואל א' טו, ו), אך לא היה דומה כלל ועיקר לעם זה של שודדים וכופרים. בעוד שעמלק התנפל על ישראל - כשכוונתו לאייב אותו ית' - כדי להשמידם, בא יתרו כדי ליתן שבח לאלוהי ישראל וכדי להביא בעצתו החכמה תועלת לעמו. הוא בא למחנה ישראל שבהר ה' יחד עם בתו, היא אשת משה, ושני בניהם (הפסוקים א־ה). משהודיע למשה על בואו, יצא הלה לקראת חותנו ושניהם בירכו זה את זה לשלום. משה סיפר ליתרו את הנפלאות שעשה ה' עם ישראל, ויתרו שמח עליהן, נתן שבח לאל והכיר בו כאל עליון (הפסוקים ו־יא). אחרי כן הקריב זבחים לה', ואהרן וכל זקני העם השתתפו בסעודתם (פסוק יב). כאשר משה ישב, למחרת היום, מבוקר עד ערב כדי לשפוט את העם שעמד סביבו, שאל יתרו על פשר מעשה זה, ומשהסבירו לו משה, הביע את דעתו שמלאכת שפיטה שכזו אי־אפשר לה להיעשות על ידי אדם אחד, ועל כן יעץ למשה להעמיד מתוך העם אנשים אנשי חיל אשר יעסקו בשיפוט בנושאים השונים, ואלו הוא - משה - ישפוט רק במקרים הקשים באמת (הפסוקים יג־כג). ואכן עשה משה כעצת חותנו, וזה חזר אל מולדתו (הפסוקים כד־כה).
פסוק א:
במכילתא ע"א וגם בתלמודים (זבחים קטז ע"א, ירושלמי מגילה פרק א, הל' יג) מובאות שתי דעות באשד למועד בוא יתרו אל ישראל במדבר. לפי דעה אחת היה זה קודם מתן תורה בסיני, ולפי האחרת היה זה אחרי נתינתה. ראב"ע57לפסוק א (המ'). מכריע כדעה השניה ומבאר, שהתורה הקדימה תיאור ביקורו של יתרו לכאן, כדי להזהיר את ישראל שלא להילחם בקיני שגרו עם עמלק, משום שאביהם, הוא יתרו, היטיב עם ישראל. והשוה שמואל א' טו, ו. ראיותיו של ראב"ע הן מן הפסוקים יב ו־טז, מפסוק ה - "הר האלהים" - ולבסוף מדברים א, ו ואילך. גם רשב"ם58לפסוק יג. מכריע כדעה זו ומסביר את הקדמתה של פרשה זו ברצון "שלא להפסיק פרשות של מצוות". לפי רש"י59פסוק יג ד"ה ממחרת (המ'). ניתנה עצת יתרו - גם לפי הדעה שיתרו בא לפני מתן תורה - רק אחרי מתן תורה, "מוצאי יום הכיפורים היה". רמב"ן מקשה על הדעה שיתרו בא רק אחרי מתן תורה, כיצד זה שמשה לא סיפר לו על אירוע מופלא זה (ולכאורה גם קשה שמשה השאיר את אשתו ואת שני בניו אצל חותנו בשעת מתן תורה), והוא מכריע, שיתרו אמנם קודם מתן תורה בא, והוא גם מפרש את כל הפסוקים על־פי דעה זו, אלא שאין הוא פותר את הקשיים העולים על פיה בדברים א, י ואילך. אפשר אפוא להסכים עם דבריו, אך יש להסביר את הפסוקים כד־כו העוסקים במימוש עצתו של יתרו ופסוק כז המתאר את שובו אל ארצו כ"מוקדמים", משום שדברים אלה התרחשו למעשה רק אחרי מתן תורה, וכפי שמשתמע מדברים י, ו. ואכן, בזמן הקצר שבין מלחמת עמלק ומתן תורה (היו אלה רק ימים אחדים; השוה טז, א,כז; יז, ט; יח, יג) לא היה אפשר לממש את עצת יתרו; וראה גם מלבי"ם60לפסוק כד (המ')..
פסוק א:
יתרו, השוה דברינו למעלה ב, יח.
פסוק א:
את כל־אשר עשה, כל הנפלאות שעשה ה' למשה ולישראל.
פסוק א:
כי־הוציא ה', ובמיוחד שגאל ה' את ישראל מעבדות מצרים, וכדברי רש"י על־פי המכילתא. "זו גדולה על כולם". ומכיוון שזה היה הנס הגדול ביותר, הוא מוזכר בנפרד ועל כן בא כאן השם ה', משום שעל ידי נס זה, הגדול ביותר, נתפרסם שמו של ה' בעולם כולו; והשוה למעלה ז, ה; ט, טז61במובן שהמבקרים, אשר אינם יודעים לבאר את השינוי מן השם אלוהים לשם ה' אלא על ידי שיוך למקורות שונים, חייבים לעשות כן גם כאן, דהיינו לייחס את הרישא למקור B בעוד שהם מייחסים את הסיפא למקור C. אך קשה להבין, מה ביקש "העורך" להשיג בהוסיפו דווקא שם ממקור אחר. לנו מוכיח גם פסוק זה, כמו רבים אחרים, שאותו המקור משתמש בשני השמות הקדושים, וכי השינוי משם אחד לחברו אינו אבן־בוחן להפרדה למקורות שונים..
פסוק ב:
את־צפרה. לפי המסופר למעלה (ד, כ) לקח משה את אשתו ואת שני בניו עמו למצרים. אך כבר רמב"ן העיר שם, שאחרי שנמול אליעזר, במלון, החזיר משה את אשתו ואת שני בניו למדין, לבית חותנו. אולם יותר נראה לנו שמשה אמנם לקחם למצרים, והחזירם משם רק מאוחר יותר, אחרי הכישלון הראשון של שליחותו, מפני חשש לחייהם.
פסוק ב:
אחר שלוחיה. ייתכן שאז התיר את קשר הנישואין על ידי גט־כריתות גם מן הבחינה הפורמלית, כמובע? באחת הדעות שבמכילתא למלים "אחר שלוחיה"62רבי יהושע (המ').. הן היה לפי מסורת חכמינו ז"ל מנהג, גם בתקופה מאוחרת יותר, להתיר את קשר הנישואין של היוצא למלחמה, כדי שאשתו לא תהא עגונה, כאשר לא תקבל ידיעות ברורות על אודות גורל בעלה 63שבת נו ע"א (המ').. ייתכן גם ייתכן שזמן ניכר עבר בין שליחותו הראשונה של משה64ד, יט (המ'). לשליחותו השניה65ו, י־יג (המ')., הוא הזמן שבו היו נישואי משה הרמוזים בס' במדבר יב, א). אך מכיוון שכל הענין הזה אינו שייך לדברים שנמסרו לנו כדי ללמוד מהם, אין התורה מוסרת אותו כאן בפרוטרוט ורק רומזת להם. אם נבין את הביטוי "שלוחיה" במשמע של התרה פורמלית של קשר הנישואין, אם על ידי גט־כריתות ואם בכל צורה אחרת שהיתה נהוגה אז, כי אז פירושו של "אשת משה אחר שלוחיה" הוא - אשתו לשעבר של משה, והיא נקראת עדיין "אשת־משה" משום שהגירושין היו פורמליים בלבד, תוך ההנחה השקטה שהאשה תחזור אליו, אם וכאשר יסיים את שליחותו בהצלחה66לדעת המבקרים המלים "אחר שלוחיה" הן תוספת "העורך" אשר מבקש ליישב בדרך זו את הסתירה בין פסוקנו לבין האמור למעלה ד, כ. ברם, לא רק שבמקרה זה היה "העורך" מיטיב לעשות, אלו העיר למעלה הערה כלשהי ביחס להחזרתם של האשה והבנים, אלא שגם בפסוקנו היה - אחר אזכור שני הבנים - מתאים יותר לומר "אחר שילוחיהם". ואמנם הביטוי "שילוחים" אין משמעו פשוט החזרה אלא דווקא גירושין. השוה מיכה א, יד, ולפיכך נכון להסב את הביטוי על אשת משה דווקא.. ראב"ע ורמב"ן מפרשים "אחר שלוחיה" - אחר ששלחה לו למשה מתנות, וכמו "ויתנה שילוחים לבתו" (מלכים א' ט, טז).
פסוק ג:
ואת שני בניה. למעלה (ב, כב) מוזכר רק בן אחד. השני נולד רק סמוך ליציאה למצרים ועל כן נמול בהיותו במלון (ד, כד ואילך).
פסוק ד:
בעזרי, כלומר היה לי לעזר; והשוה תהלים קמו, ה.
פסוק ה:
הר האלהים. לפי רמב"ן67לפסוק א (המ'). נסע יתרו ממקומו שבמדין לרפידים, ובדרכו חנה בהר האלהים כדי להודיע משם על בואו למשה, שחנה ברפידים הקרובה; ראה יז, א־ו. לפי תרגום יונתן בן עוזיאל פירוש "הר האלהים" הוא - בקרבת ההר. ויש שרוצים לראות ב"הר האלהים" לא את סיני כי אם הר מקודש אחר שבקרבת רפידים, כגון הצור שבחורב המוזכר למעלה יז, ו, ואשר בו התגלה ה' ונתן להם מים-68לא מצאתי מי שיאמר כן (המ')..
פסוק ו:
ויאמר. לפי ראב"ע הרי זו לשון עבר רחוק - "וכבר אמר למשה" - שהרי כבר בפסוק הקודם מסופר על בואו של יתרון. וראה רמב"ן, שלדעתו שלח לו יתרו למשה כן באגרת כתובה.
פסוק ז:
ויצא משה וגו'. בהתייחסותו הנלבבת אל חותנו מפגין משה, שיחסו אליו לא נפגם בעקבות שילוחי אשתו.
פסוק ז:
וישתחו מוסב על משה המעניק מחוות כבוד לחותנו. תמוה הדבר, שבהמשך אין מזכירים עוד לא את האשה ולא את הבנים, וקרוב לוודאי שזה משום שכל תכליתו של תיאור זה הוא להראות את התייחסותו הידידותית של יתרו לישראל, וכי הביא בעצתו החכמה לידי ארגון נאות של השפיטה בישראל.
פסוק ח:
את כל־אשר עשה, דהיינו המכות וטביעת המצרים בים־סוף.
פסוק ח:
התלאה, קשיי המסע במדבר תוך רעב וצמא, והתנפלותו של עמלק.
פסוק ט:
על כל־הטובה, יתרו אינו שמח על טביעתם של המצרים כי אם על הצלתם של בני ישראל, ובאורח כללי - "על כל הטובה", ובמיוחד על "אשר הצילו" וגו'. והשוה דברינו לפסוק א.
פסוק י:
הציל אתכם וגו', כאן הכוונה למנהיגי העם שחייהם היו נתונים בסכנה מיוחדת.
פסוק י:
אשר הציל את־העם שהיה משועבד תחת יד־מצרים ושיחרר אותם ממנה.
פסוק יא:
מכל־האלהים. אונקלוס מתרגם "ולית אלה בר מיניה", כדי למנוע את המחשבה, שיש כוח כלשהו אצל אלהים אחרים, וראה דברינו לעיל טו, יא.
פסוק יא:
כי בדבר אשר זדו עליהם. הרי זה פסוק קשה. לא קל לקבל, שהכוונה היא לומר, שבדבר שבו הם (המצרים) זדו, בו בא (הקב"ה) עליהם (על המצרים להענישם)69"בקדירה שבישלו - בה נתבשלו" - סוטה יא ע"א, תרגום אונקלוס ובעקבותיהם רש"י (המ')., ומה גם שהכתוב בנחמיה ט, י נוגד פירוש זה. נראה שצריך להשלים, יחד עם התרגומים, מעין... בו הענישם.
פסוק יב:
עולה וזבחים לאלהים. רמב"ן70לפסוק יג, בסופו (המ'). תמיה על השימוש בשם "אלהים" ביחס לקרבנות - "וככה לא יימצא בכל הקרבנות שבתורת כהנים" וכו', והוא משיב שיתרו עדיין לא הכיר את שם ה'. ברם, פירוש זה קשה להולמו אפילו אם נקבל את דבריו של רמבמ"ן ב"ביאור" שלו - "אלא שכיוון הרב ז"ל (רמב"ן) למה שכתב בפרשת וארא בפסוק ושמי ה' לא נודעתי להם (ו, ג), שגם לאבות הקדושים לא נודעה מעלת השם הנכבד ההוא, כאשר נתפרסמה על ידי משה עבד ה'. ויתרו, אף שהתחיל להכיר את ה', עדיין לא התחזקה האמונה ההיא בלבו עד שיהיה ראוי לומר עליו שהקריב להשם הנכבד". שכן נאמר בפסוק י "ברוך ה' אשר הציל" וגו'. ועוד, הרי כבר נח ואברהם הקריבו קרבנות לשם ה'; השוה בראשית ח, כ; כב, יג ואילך. אלא שלכאורה צריך להבחין בין הקרבנות שנצטוו עליהם ישראל, ובין הזבחים שהקריבו לפני מתן תורה, ואשר בעצם לא היו אלא ארוחות קדושות שכלל לא הקריבו לו ית', אבל יש לראותן כאלו הן נעשות לכבודו או שנאכלות לכבוד ה'. על כן גם לא נאמר בזבחי יעקב אלא "לאלהי אביו יצחק"71בראשית מו, א (המ').. לפיכך מוסבת המלה "לאלהים" רק על זבחים שנאכלו לפניו ית'. היתה כאן מעין סעודת־ברית, כאשר יתרו, שאמנם כבר קשור היה אל משה בקשרי־משפחה וקשרי־ידידות, כורת ברית עם ישראל בשביל עצמו ובשביל זרעו אחריו, ואוכל סעודת־ברית זו עם אהרן וזקני ישראל, שהם נציגי העם, כסעודת־הברית שהיתה בין יעקב ולבן ואחיו72שם לא, נד (המ').. ובזה גם מתפרש, מדוע אין משה מוזכר בהקשר זה, שאלה שאין המפרשים משיבים עליה במידה מספקת. יש מבארים73רש"י ד"ה ויבא אהרן, וכאברהם אבינו בשעתו (בראשית יח, ח) (המ')., שכמארח שירת משה את אורחיו "ומשמש לפניהם", ויש מבארים74רשב"ם ע"א (המ')., שאין צריך להזכירו, משום שהסעודה התקיימה באהלו של משה.
פסוק יג:
ויהי ממחרת. כבר הזכרנו בתחילת הפרק את הדעה שבמכילתא, שיתרו בא אחרי מתן תורה, כלומר שפרשה זו בעצם התרחשה מאוחר יותר.
פסוק יג:
על־משה, במקום. לפני משה; והשוה בראשית יח, ב,ח.
פסוק יד:
אשר אתה עשה לעם. יתרו סבר, שנעשה לעם עוול בכך, שמשה שופט את כל העם לבדו, והכל חייבים אפוא להמתין עד שיכריע בדינם.
פסוק יד:
מדוע אתה יושב לבדך, ועל כן הוא שואל על פשרה של עובדה זו.
פסוק טו:
דומה שמשה פועל כאן לא רק כשופט, כי אם גם כנביא וגם כמורה.
פסוק טו:
כי יבא. מלת "כי" יכולה לבוא גם לפני דיבור ישיר; השוה בראשית כו, ט; למעלה ג, יב75וגם למעלה יז, טז, ראה שם (המ')..
פסוק טו:
לדרש אלהים, זוהי הפעילות הנבואית, כאשר אנשים הנתונים במצוקה פונים אל ה' ואל נביאו; השוה בראשית כה, כב; שמואל א' ט, ט; מלכים ב' ח, ח76אך ראה אונקלוס "למתבע אולפן מן קדם ה'"; וראה להלן לפסוקים יט־כ (המ')..
פסוק טז:
בא מוסב על "דבר" והוא יכול להיות לשון עבר או בינוני פועל. במקרה האחרון מתחיל הסיפא של הפסוק רק עם "ושפטתי". ואולם לפי רש"י שיעורו של הכתוב הוא - מי שיש לו דבר משפט, בא אלי וגו'.
פסוק טז:
והודעתי וגו', זוהי פעילותו ההוראתית של משה. אם התיאור שלפנינו מתאר תמונה שאחר מתן־תורה, הרי הכוונה להוראת התורה שניתנה מסיני, אבל גם לפני מתן־תורה היו חוק ומשפט שצריך היה להורותם; השוה בראשית יח, יט; שמות יב, א ואילך; טו, כה; טז, כג. וראה ראב"ע, שלפיו היו כאן שני סוגי פעילות בלבד.
פסוק יח:
נבל, כלומר לקמול, לשקוע.
פסוק יח:
כבד ממך, כבד משאתה יכול לשאת.
פסוק יח:
עשהו, בדרך כלל - עשותו77Ewald) 256c)..
פסוק יט:
יתרו מייעץ לו למשה לעסוק הוא עצמו רק בפעילות הנבואית ובפעילות ההוראתית ולמסור את המשפט וענייני המינהל לידי אחרים, לידי אנשים מוכשרים אשר יביאו להכרעתו רק דברים קשים במיוחד.
פסוק יט:
ויהי אלהים עמך, לפי רש"י ורמב"ן. עמך בעצה זו, וכמפורט להלן פסוק כג.
פסוק יט:
היה אתה לעם מול האלהים, יפה מתרגם אונקלוס "תבע אולפן מן קדם ה"', דהיינו תהיה אתה זה העומד לפניו ית' ודורש הוראה ממנו, ובדומה גם תרגם למעלה בפסוק טו, כלומר עליו, על משה, לשרת את העם אשר בא "לדרוש ה"'. אך לא כן פירש ראב"ע, הרואה בכאן כבר את הפעילות המוזכרת בפסוק כב - "את הדבר הגדול" וגו', דהיינו שמשה יביא את מקרי המשפט הקשים לפני ה'78Knobel מבאר: היה אתה לעם מול האלהים - כלומר כלפי העם תהיה אתה במקומו של האל, כדי שיביאו את הדברים אליך כמו אל האל, דהיינו לא במישרין אלא באמצעות שופטי הדרג הנמוך. לפי זה כמו לפי פירושו של ראב"ע, היה צריך פסוק זה להיאמר אחרי פסוק כב, שכן כאן אין להבינו כראוי..
פסוק יט:
והבאת אתה, בא להסביר את הפסוק הקודם.
פסוק יט:
את־הדברים, אותם הדברים שצריכים להיות מושמים לפני ה', מפני שרק הוא יכול להשיב עליהם.
פסוק כ:
והזהרתה וגו'. גם בפעילות הוראתית זו על משה עצמו לעסוק, משום שחוקי ה' ותורותיו הם אשר צריכים להימסר לעם.
פסוק כ:
את־החוקים ואת־התורת. חכמינו ז"ל מוצאים במלים אלה רמז למצוות שונות; השוה מכילתא79הדרך' - זה תלמוד תורה, 'ואת המעשה אשר יעשון' - זה מעשה טוב, דברי רבי יהושע. רבי אליעזר המודעי אומר: 'והודעת להם' - בית חייהם; 'את הדרך' - זה ביקור חולים, 'ילכו - זה קבורת המתים, 'בה' - זו גמילות חסדים, 'ואת המעשה' - זו שורת הדין, 'אשר יעשון' - זה לפנם משורת הדין., תרגום יונתן בו עוזיאל80"ותהודע להון ית צלותא דייצלון בבית כנישתהון וית אורחא דיבקרון למריעין ודיהכון למקבר מתיא ולמיגמול בה חיסדא וית עובדא דשורת דינא ודיעבדון מלגו לשורתא לרשיעין"., תלמוד בבלי81בבא מציעא ל ע"ב דתני רב יוסף " 'והודעת להם' - זה בית חייהם, 'את הדרך' - זו גמילות חסדים, 'ילכו' - זה ביקור חולים, 'בה' - זה קבורה, 'ואת המעשה' - זה הדין, 'אשר יעשון' - זו לפנים משורת הדין". ורש"ר הירש ע"א.
פסוק כ:
והזהרתה, לשון להאיר, ללמד.
פסוק כ:
את־החוקים ואת־התורת, כמו למעלה בפסוק טז, והשוה בראשית כו, ה.
פסוק כ:
את־הדרך, השוה בראשית יח, יט.
פסוק כ:
ילכו בה, יש להקדים־להשלים: אשר.
פסוק כ:
המעשה, השוה בראשית יח, יט.
פסוק כא:
תחזה. יונתן בן עוזיאל תרגם. ברור, והשוה בראשית כב, ח. לפי המתואר בדברים א, יג היה זה העם שבחר לו בשופטיו, אך מכיוון שלמשה היתה שמורה זכות האישור, כאמור שם פסוק טו, הרי שגם "ואתה תחזה" האמור כאן נכון הוא.
פסוק כא:
אנשי־חיל וגו'. בדברים א, יג מזכיר הכתוב תכונות אחרות, אך הן הולמות את האמורות כאן, וראה ראב"ע.
פסוק כא:
שרי אלפים וגו'. ראה להלן בסוף הפרק.
פסוק כב:
בכל־עת, שהרי זמנם בידיהם, והם פנויים מעיסוקים אחרים.
פסוק כב:
והקל, לפי רש"י הרי זה שם־הפועל, כמו למעלה ח, יא, אך גם אפשר להבין צורה זו כלשון ציווי.
פסוק כג:
וצוך אלהים, לפי השבעים. אלהים יחזק אותך82וכן גם Knobel, ברם, אין להוכיח משמע זה..
פסוק כג:
יבא בשלום, הם לא ישובו עוד אל אהליהם, כמו עתה, תוך מריבה, בלא שמשפטם הוכרע. או פירושו - הם יבואו בשלום לארץ־ישראל. וראה ראב"ע.
פסוק כד:
וישמע משה לקול, אין פירושו שמימש את עצת חותנו בו במקום, אבל רוצה לומר, ששמע את דבריו ולקח עצתו לתשומת־לב כדי לממשה בבוא העת. ואכן מימוש העצה התבצע רק בתחנה הבאה, שבה שהו ישראל זמן ניכר, השוה דברים א, ט ואילך.
פסוק כה:
אצל יונתן בן עוזיאל, במכילתא ובתלמוד הבבלי (סנהדרין יח ע"א) מחשבים את מספרם של השרים שנתמנו על שישים ריבוא יוצאי מצרים. שרי האלפים היו 600, שרי מאה - 6000, שרי החמישים - 12,000, ושרי העשרות - 60,000, כך שסך כל השרים הגיע לידי 78,600. והנה מעיר ראב"ע כשהוא מסתייע בפסוק מספר משלי83כה, כ (המ'). "בְּפֶשַׁע אֶרֶץ רַבִּים שָׂרֶיהָ", שאין זה מסתבר שמשה ימנה שרים רבים כל כך. אמנם מצינו שרי אלפים ושרי מאות בצבא ישראל - במדבר לא, יד, מח; שמואל א' ח, יב, ואפילו שרי חמישים - שם; מלכים ב' א, ט ואילך ; ישעיה ג, ג - אך קשה להניח שהונהגה הירארכיה כזאת גם במערכת המשפט. ומה גם אם נניח, שהשופטים מן הדרג הנמוך היו נתונים למרותם של בעלי הדרג הגבוה מהם84על כן סובר Hengstenberg III 415 Beitraege, שבכל זה אין הכוונה אלא לחזור ולחזק את המבנה הארגוני־שבטי שהתרופף במצרים. לפיכך אין "אלף" כאן אלא דור מרובה נפשות, ומעין תארם של נשיאי י"ב השבטים "ראשי אלפי ישראל" (במדבר א, טז). והשוה גם במדבר י, ד; יהושע ככ, כא, ל; שמואל א' י, יט. כשם שהמספר אלף משמש לציונו של דור, כך מציינים המספרים מאה, חמישים, עשרה משפחות גדולות או קטנות יותר. ברם, אין לכל זה רמז בכתוב.. על כן נראית לנו דעתו של הגר"א85לפי שעה לא מצאתי (המ')., שלפיה היו מוטלים על הדרגים השונים תפקידים שונים. שרי האלף היו הראשים והמנהיגים, שרי המאות - השופטים את העם, ושרי העשרות היו השוטרים שסייעו לבצע את גזרי־הדין. שרי החמישים היו מורי העם; ראה ישעיה ג, ג ומסכת חגיגה יד ע"א. ואכן, מכיוון שהפועל שפ"ט כולל, מלבד מעשה המשפט, גם עשייה מינהלית, אפשר לראות בשרים אלה לדרגותיהם השונות ממונים על הגופים השונים של מערכת המשפט, גם אם אין אנו יכולים כיום לקבוע את פרטיהם של הללו86והשוה עוד "מעשי ה'" ו"אדרת אליהו"..
פסוק כו:
ישפוטו, כמו משלי יד, ג; רות ב, ח87193a) Ewald).. ובאשר להטעמתה של צורה זו, ראה "מאור עיניים" לר"ו הידנהיים.
פסוק כז:
לפי דעתנו, שהארגון מחדש של מערכת־השפיטה ומערכת המינהל הונהג רק בסיני88ראה לפסוק כד (המ')., אפשר ששילוחו של יתרו זהה עם המסופר בבמדבר (י, כט־לב). אך השוה הערתנו למעלה ב, יח. לפי רמב"ן89לפסוק א (המ'). חזר יתרו אל ישראל פעם נוספת, בשנה השניה ליציאת מצרים, ואז נענה בחיוב לבקשת משה להישאר עם ישראל, וכפי שגם משתמע מן הספרי90י, לב (המ').. והשוה גם דברי רמב"ן בתחילת פרקנו, שם הוא מדבר על ישיבת הקיני בין העמלקי. עם זאת יש לזכור, שיש דעה 91ראב"ע במדבר י, כט (המ')., שאין חובב המוזכר בפרשת בהעלותך זהה עם יתרו חותן משה, אלא זה בנו של יתרו, כלומר גיסו של משה.