פסוק א:משכיל לאסף. כוונת המזמור להודיע מעלת מלכות בית דוד ושמלכותו הגיעו מאת האל יתעלה בנבואה הקדומה ר״ל לא יסור שבט מיהודה (ברא׳ מט) ודרך הערה ספר הקדומות להודיע איך באו המדריגות מיום ברא אלהים אדם עד הגיע לזמן שהוקם המלכות לדוד ולזרעו. ואמ׳ האזינה עמי תורתי ר״ל מה שאני מורה לכם בספור הדברים הקדומים עד שתבינו מהם דברים נכבדים
פסוק ב:ורמז באמרו אפתחה במשל פי אביעה חידות מני קדם על בריאת העולם והתחדשו אחר ההעדר המוחלט
פסוק ג:ומפני שעניינים ההם לא התבארו במופת אבל דרך קבלה אמר אשר שמענו ונדעם כלומ׳ שידענום דרך קבלה מאבותינו וכן אנחנו לא נעלימם
פסוק ד:מבניהם שהם אחינו בית ישר׳ וכן בכל דור ודור אבות לבנים יודיעו עד הגיע הדבר לדור אחרון שיהיו ג״כ מספרים כבוד האל ועזוזו ר״ל גבורתו אשר עשה.
פסוק ה:ואמר ויקם עדות ביעקב כלומ׳ שהחלק הזה מן האמונה נקרא עדות כמו שביארנו באמרו עדות ה׳ נאמנה (לעיל יט יט) ואמ׳ שתשקע האמונה הזאת בלבם והוא ג״כ ענין ותורה שם בישר׳ עד שיספרו נפלאות באל אבות לבנים דור אחר דור
פסוק ז:וישימו בא׳ כסלם ר״ל מבטחם ותקותם
פסוק ח:ולא יהיו כאבותם כלומ׳ דור המדבר שהיו דור סורר ומורה ולא הכינו לבם לישרו בעבודת האל וכן לא נאמנה אל רוחם להאמין כל הראוי להאמין.
פסוק ט:ואמ׳ בני אפרים נושקי רומי קשת פירשו כמה מפרשים שרמז על מה שנאמ׳ בדברי הימים (א ז כא) ובני אפרים שותלח וברד בנו וגו׳ והרגום אנשי גת הנולדים בארץ כי ירדו לקחת מקניהם ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים. ופירשו על זה שמלחמה גדולה היתה ושהיתה במדבר שהלכו בגת בלא מצות האל ונגפו במלחמה. ומלת נושקי ר״ל מזיינים ורומי מענין רמה בים (שמות טו) כלומ׳ ולא יהיו כאבותם להתיאש מעשרת הדברים כנגד רצון האל כבני אפרים שהיו נשענים על גבורתם והיו מזיינים עצמם ויורים קשתותיהם והפכו עורף ואע״פ שלא נזכר זה בתורה הם פירשו שזה שנא׳ בדה״י הוא זה הענין ונושקי רומי קשת הוא בא סמוך על סמוך כמו חכמי יועצי פרעה (ישע׳ יט יא) כלומ׳ כאותם המזיינים שביורי קשתות. ובדרש פי׳ ענין זה וענין דה״י בגלות מצרים שיצאו בני אפרים קודם הקץ בבטחם על גבורתם וקרה להם זה. ולי נראה לפרש שבני אפרים נאמ׳ על כל ישראל על שם מלכות ישר׳ שהיה משבט אפרים כמו שביארנו בספרי הנבואה ואמ׳ עליהם דרך כלל שהיו בוטחים בגבורתם ועושים מלחמותיהם כנגד רצון האל
פסוק י:וחזר ואמ׳ עליהם שלא שמרו ברית אלהים וששכחו עלילותיו ר״ל פעולותיו והנפלאות אשר עשה נגד אבותם ר״ל לעיניהם וספר בגנות מלכי ישר׳ להודיע מעלת מלכי יהודה. ושדה צוען כמו ארץ צוען כמו שדה מואב שדה ארם והוא ג״כ מצרים וכפל הענין במלות שונות
פסוק יג:והזכיר מן נפלאות בקיעת הים וענין עמוד הענן ועמוד האש והתבקע הצורים והסלעים להוציא מהם המים להשקותם כאלו היו שם תהומות רבה ובאה מלת רבה לשון יחיד כדרך בנות צעדה (ברא׳ מט כד)
פסוק יז:ושהם הוסיפו לחטוא להמרותו ר״ל להכעיסו בציה ר״ל במדבר וכן נסוהו בלבבם לשאול בשר כמי שחשבו עליו שתקצר ידו מזה ומלת לנפשם כמו לתאותם ואלו היו חושבים עליו שיוכל לעשות לא היו מתלוננים על זה אבל מתפללים אליו אבל שפקפקו בזה והוא אמרו היוכל אל לערוך שלחן במדבר
פסוק כ:ואמ׳ הנביא איך היו הנבלים מפקפקים בזה הן הכה צור ויזובו מים הגם לחם ר״ל בשר יוכל תת ולחם מענין קרבני לחמי וכן היוכל להכין שאר לעמו ושאר ג״כ ר״ל בשר והוא כפל ענין במלות שונות וה״א התמה שבמלת הגם היא ה״א הקיום כמו הנגלה נגליתי (ש״א ב כז).
פסוק כא:לכן שמע ה׳ ויתעבר ר״ל שכעס עליהם ואש נשקה ביעקב ר״ל חמתו על העונש וכפל הענין ואמ׳ וגם אף עלה בישר׳.
פסוק כד:וספר מנפלאותיו להם עוד ענין המן שפתח דלתי שמים והמטיר עליהם מן והוא שקרא דגן שמים וכן הוא לחם אבירים ודרשו בו שנבלע באיברים. וי״מ כאלו אמר לחם השמים והשחקים וקרא השמים אבירים כענין שנקראו חזקים כראי מוצק (איוב לז יח) ועל שהלחם יוצא מן האדמה קרא את זה לחם השחקים. וענין צידה שלח להם ר״ל שבכל מקום שהיו הולכים צידתם מוכנת להם לשובע
פסוק כו:ורמז אחר כן על שהסיע רוח קדים ר״ל מזרחי להביא להם שלו וכן ענין וינהג בעוזו תימן ר״ל רוח דרום נראה שהרוח היה דרומי מזרחי.
פסוק כז:ועל הבשר שירד להם אמ׳ וימטר עליהם ר״ל שבאו לרוב כמו מטר ועפר וחול ימים והפילם בתוך המחנה
פסוק ל:ואמ׳ אח״כ לא זרו מתאותם כלומ׳ עדיין לא היה המאכל להם לזרה ר״ל שעדיין לא קצו ממנו כאדם הקץ בכל מאכל כשאכל ממנו אכילה גסה והוא ענין עוד אכלם בפיהם וכן כתו׳ בתורה הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת ואף ה׳ חרה בעם (במדבר יא לג).
פסוק לא:ויהרוג במשמניהם בבריאיהם ובחזקים שלהם והוא תואר לדעת קצת המדקדקים והוא ענין ובחורי ישראל הכריע כענין תכריע קמי תחתי (לעיל יח מ).
פסוק לב:ובכל זאת חזרו וחטאו לו כמו שאירע מענין המרגלים ועדת קרח ודברים אחרים ולא האמינו בנפלאותיו כלומ׳ עם כל נפלאותיו אשר עשה בהבטחותיו או איפשר שכפרו בנפלאותיו ליחסם לתחבולה
פסוק לג:והשם הענישם וכלה בהבל ימיהם במדבר ושנותם בבהלה ר״ל בבהלה הידועה ר״ל במגפה.
פסוק לד:ואמ׳ אח״כ אם הרגם ודרשוהו ואמ׳ זה במקום כאשר כמו ואם יהיה היובל (במדבר לו ד) כלומ׳ כאשר הרגם ר״ל שגזר להרגם וישובו אליו וידרשוהו או איפשר לפרש הרגם ממש כלומ׳ שהרג את רובם כי הרוב יזכר במקום הכל והנשארים ייראו וידרשוהו ושבו ושחרו אל
פסוק לה:ויזכרו כי הוא צורם וגואלם.
פסוק לו:ויפתוהו בפיהם כלומ׳ שדימו שהאל יכפר להם בתפלת פיהם בדברי רצויים ופתויים כאדם המפתה לחבירו כאלו לא ידע האלהים את לבבם הערל
פסוק לח:ואע״פ כן מצד מה שהוא רחום היה מכפר להם מקצת עד שלא ישחיתם מהכל וירבה כחו ביותר ממה שאין חק עליו להשיב אפו מהם ואף כשיכעס עליהם לא יעיר כל חמתו ר״ל ככל הראוי מצד עונם כי זכר
פסוק לט:כי בשר המה וטבע הגוף יחטיאם וכן שהם רוח הולך ר״ל קצרי החיים וצריכים כפרה ואמרו ולא ישוב מצד הטבע ולא יכפור בתחית המתים חלילה.
פסוק מ:ואמ׳ כמה ימרוהו במדבר ר״ל כמה פעמים וימרוהו ויעציבוהו לשון הכעסה ומדבר וישימון ענין אחד.
פסוק מא:וישובו וינסו אל ר״ל אחר שאלתם הבשר שבו ונסו האל במי מריבה ובהרבה דברים שלא נזכרו בתורה וקדוש ישראל התוו ר״ל הגבילוהו וסמנוהו כאדם שמסמן את חבירו ומגביל מקום שלא יעברהו כן הגבילו יכולת האל וכפרו מליחס אליו יכולת מוחלט והכוונה שכפרו באמונת שנוי הטבעים
פסוק מג:והוא הענין שזכר להם יציאת מצרים כמו שפירש אחר כן אשר שם במצרים אותותיו ומופתיו בשדה צוען והוא כפל לשון כי שדה צוען פי׳ ארץ צוען כמו שדה ארם.
פסוק מד:והזכיר קצת פרטי המכות ולא כולם וגם אותם שהזכיר לא הזכירם על הסדר שארעו רק כפי שנזדמן בשפע לשונו כי אין הכוונה לספר רק להתגברותם על כפירתם באמונת שנוי הטבעים
פסוק מו:חסיל וארבה הוא ענין אחד.
פסוק מז:וייחס ההריגה לגפן דרך השאלה כמו וכל חלקה טובה תכאיבו באבנים (מ״ב ג יט) או שמא מצד נפשם הצומחת יסבול לשון הריגה כמו שיסבול לשון מיתה ובעפר ימות גזעם (איוב יד ח). ושקמותם הם מיני תאנה בעובי הקורה וגסות ענפיה וחנמל הוא קרח נורא משבר האילנות.
פסוק מח:ויסגר לברד בעירם ר״ל שמסרו לברד מלשון לא תסגיר עבד אל אדוניו (דברים כג טז) ורשפים ר״ל רשפי אש כאמרו ואש מתלקחת בתוך הברד (שמות ט כד).
פסוק מט:והנה שהזכיר חמש מן המכות והם דם וערוב וצפרדע וארבה וברד והחמש הנשארות שלא הזכירם כללם באלו החמש התיבות ר״ל חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים הרי ה׳ ומלאכי רעים פי׳ מלאכים רעים כמו חלוני שקופים (מ״א ו ד)
פסוק נ:ואע״פ שקיצר בספור המכות כללם בפסוקים ישלח בם כמו שכתבנו וחזר להזכיר שתים מהם לרוב מעלתם והם הדבר שנאמ׳ בו וממקנה בני ישר׳ לא מת אחד (שמות ט ו) וחיתם מענין בהמה וחיה ומכת בכורים שהיתה מכה גדולה ואחרונה שבכלם וי״מ שלא חזר להזכיר אלא מכת בכורים ופי׳ וחיתם כמו ונפשם וענין יפלס נתיב לאפו פי׳ שהישיר דרך לחרון אפו ללכת מהרה בלא עכוב ולא שימנע מהם המכה מצד העכוב
פסוק נא:וראשית אונים באהליהם הוא ג״כ רמז למכת בכורים והוא כפל ענין.
פסוק נב:ויסע כצאן עמו רמז על היותם נוסעים וחונים בהשגחה פרטית כהנהגת הצאן על פי הרועה.
פסוק נג:וינחם לבטח כאמרו ובני ישר׳ יוצאים ביד רמה (שמות יד ח) ואע״פ שנ׳ אח״כ וישאו ב״י את עיניהם וגו׳ וייראו מאד וגו׳ הרי לשעתם נאמ׳ להם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה׳ וגו׳ (שם יג) והוא ענין ואת אויביהם כסה הים.
פסוק נד:ואמ׳ אח״כ ויביאם אל גבול קדשו ר״ל בגבול ארץ ישר׳ הר זה קנתה ימינו ר״ל על בית המקדש.
פסוק נה:וגירש גויים עצומים והפילם בחבל נחלה ר״ל שהפילם בחבל נחלתם והשכין באהליהם שבטי ישר׳.
פסוק נו:ואח״כ כאשר מת יהושע והזקנים אשר האריכו ימים אחריו שבו וינסו והרגיזו אל ולא שמרו עדותיו
פסוק נז:ונסוגו אחור ובגדו כאבותם ונהפכו כקשת רמיה ומלת רמיה תואר וענין קשת רמיה הוא שהמורה בקשת הוא מכוון לצד אחד מצד שאין מיתריו מכוונים כהוגן וי״מ קשת רמיה שם כלומ׳ שהמורה בקשת מראה עצמו כמכוון לצד אחר כדי שלא יירא ממנו אותו שהוא רוצה להכותו וכאשר ירצה להשליך החץ יהפוך עצמו לאותו צד שהוא מכוין וכן היה שכל ימי חיי השופטים היו עובדים ובמותם נהפכים לעבוד ע״ז כדכתי׳ והיה במות השופטים וגו׳ (שופטי׳ ב יט)
פסוק ס:ולרוב מרים התעבר השם ומאס בהם ומאס משכן שילה ר״ל הארן שהיה בשילה והוא ענין אהל שכן באדם כלומ׳ שנטש האהל ששכן בו ביד האדם ונתן הארון לשבי במלחמה ביד פלשתים והארון הוא הנקרא עוזו כדכתי׳ וארון עזך (תה׳ קלב)
פסוק סב:והסגירם לחרב ר״ל מסרם לחרב במלחמה.
פסוק סג:וענין ובתולותיו לא הוללו כלומ׳ מאחר שמתו הבחורים לא הוללו הבחורות לפניהם כדרך שהסרסורים משבחים את הבתולות ובחורים לפתותם לתת לב עליהם לנשאם ויש לפרש לא הוללו שלא באו לכלל חופה מלשון הלולא.
פסוק סד:וכהניו בחרב נפלו. רמז על חפני ופנחס שמתו במלחמה ואלמנותיו לא תבכינה רמז על אשת פנחס שמתה מיד ולא הספיקה לבכותו כדכתי׳ נהפכו עליה ציריה (ש״א ד יט).
פסוק סה:ויקץ כישן ה׳ ר״ל כאיש אשר יעור משנתו ודמה הסתלקות השגחתו מהם לשינה וכן כגבור מתרונן מיין פי׳ כשהגבור עומד זמן נרדם בשכרות היין ירגיש בהעדרו ויעורר עצמו בצעקות להעיר עצמו וגבורתו כן היתה תרדמת השם ר״ל העדר השגחתו בסבת היין והוא משל לסבלו עון הדור הרע ההוא
פסוק סו:אלא שהתעוררו רחמיו עליו והכה צריו אחור ר״ל באחוריהם ורמז לענין הטחורים ועליו אמ׳ חרפת עולם נתן למו.
פסוק סז:ואמ׳ וימאס באהל יוסף רמז על שילה שהיתה בחלקו של יוסף שאע״פ שחזר הארון לידיהם לא השיבוהו לשילה אלא נעתק ממקום עד שהביאוהו לציון שהוא חלק יהודה
פסוק סח:והוא אמרו ויבחר את שבט יהודה את הר ציון אשר אהב.
פסוק סט:ויבן כמו רמים ר״ל שבנה שם היכלות כארמונים רמים והוא חסר וכמוהו כעדר הקצובות (שה״ש ד ב) שפירושו שורות העזים הקצובות ר״ל ההולכות בסדר נאות. ואמרו כארץ יסדה לעולם כלומ׳ שעד עתה לא היה קבוע בשום מקום לא בשילה ולא בנוב ולא בגבעון אבל הר ציון היה קבוע שם לעולם עד שיגרום החטא וגם אם ישוב ישר׳ אליו ישוב כאמרו מכון לשבתך עולמים (מ״א ח יג).
פסוק ע:ויבחר בדוד עבדו הוא שכתבנו בתחלת המזמור שכוונתו להודיע מלכותו ושהוא מצד האל ית׳ בנבואה קדומה ומכלאות צאן פי׳ גדרות צאן
פסוק עא:ועלות כנוי לצאן המעיקות ונקראו כן על שם הולד שנקרא עול ומצד שהעלות צריכות הנהגה לאט והרועה צריך לילך אחריהם אמ׳ מאחר עלות הביאו.
פסוק עב:וירעם ר״ל דוד כתום לבבו ר״ל בתמימות ויושר ובתבונות כפיו ינחם ייחס תבונה לכפים להמשיל משל הרועה שלא יזוז מקל מידו ומנחה בהם הצאן ופעם ישליכהו לקצתם וצריך שיישיר בה את כפיו בדרך שלא יזיקם. ובדרש אמרו כשהיה דוד רועה היה מוציא את הגדיים ומאכילן ראשי העשבים שהם רפין ואח״כ מוציא את התישים שהם בעלי כח ומאכילן השרשים אמ׳ הב״ה ראוי שיהיה זה רועה של ישראל. המשל בזה שהיה מנהיג העם כל אחד כפי עניינו.