א מַשְׂכִּ֗יל לְאָ֫סָ֥ף הַאֲזִ֣ינָה עַ֭מִּי תּוֹרָתִ֑י הַטּ֥וּ אָ֝זְנְכֶ֗ם לְאִמְרֵי־פִֽי׃ ב אֶפְתְּחָ֣ה בְמָשָׁ֣ל פִּ֑י אַבִּ֥יעָה חִ֝יד֗וֹת מִנִּי־קֶֽדֶם׃ ג אֲשֶׁ֣ר שָׁ֭מַעְנוּ וַנֵּדָעֵ֑ם וַ֝אֲבוֹתֵ֗ינוּ סִפְּרוּ־לָֽנוּ׃ ד לֹ֤א נְכַחֵ֨ד ׀ מִבְּנֵיהֶ֗ם לְד֥וֹר אַחֲר֗וֹן מְֽ֭סַפְּרִים תְּהִלּ֣וֹת יְהוָ֑ה וֶעֱזוּז֥וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו אֲשֶׁ֣ר עָשָֽׂה׃ ה וַיָּ֤קֶם עֵד֨וּת ׀ בְּֽיַעֲקֹ֗ב וְתוֹרָה֮ שָׂ֤ם בְּיִשְׂרָ֫אֵ֥ל אֲשֶׁ֣ר צִ֭וָּה אֶת־אֲבוֹתֵ֑ינוּ לְ֝הוֹדִיעָ֗ם לִבְנֵיהֶֽם׃ ו לְמַ֤עַן יֵדְע֨וּ ׀ דּ֣וֹר אַ֭חֲרוֹן בָּנִ֣ים יִוָּלֵ֑דוּ יָ֝קֻ֗מוּ וִֽיסַפְּר֥וּ לִבְנֵיהֶֽם׃ ז וְיָשִׂ֥ימוּ בֵֽאלֹהִ֗ים כִּ֫סְלָ֥ם וְלֹ֣א יִ֭שְׁכְּחוּ מַֽעַלְלֵי־אֵ֑ל וּמִצְוֺתָ֥יו יִנְצֹֽרוּ׃ ח וְלֹ֤א יִהְי֨וּ ׀ כַּאֲבוֹתָ֗ם דּוֹר֮ סוֹרֵ֪ר וּמֹ֫רֶ֥ה דּ֭וֹר לֹא־הֵכִ֣ין לִבּ֑וֹ וְלֹא־נֶאֶמְנָ֖ה אֶת־אֵ֣ל רוּחֽוֹ׃ ט בְּֽנֵי־אֶפְרַ֗יִם נוֹשְׁקֵ֥י רוֹמֵי־קָ֑שֶׁת הָ֝פְכ֗וּ בְּי֣וֹם קְרָֽב׃ י לֹ֣א שָׁ֭מְרוּ בְּרִ֣ית אֱלֹהִ֑ים וּ֝בְתוֹרָת֗וֹ מֵאֲנ֥וּ לָלֶֽכֶת׃ יא וַיִּשְׁכְּח֥וּ עֲלִילוֹתָ֑יו וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו אֲשֶׁ֣ר הֶרְאָֽם׃ יב נֶ֣גֶד אֲ֭בוֹתָם עָ֣שָׂה פֶ֑לֶא בְּאֶ֖רֶץ מִצְרַ֣יִם שְׂדֵה־צֹֽעַן׃ יג בָּ֣קַע יָ֭ם וַיַּֽעֲבִירֵ֑ם וַֽיַּצֶּב־מַ֥יִם כְּמוֹ־נֵֽד׃ יד וַיַּנְחֵ֣ם בֶּעָנָ֣ן יוֹמָ֑ם וְכָל־הַ֝לַּ֗יְלָה בְּא֣וֹר אֵֽשׁ׃ טו יְבַקַּ֣ע צֻ֭רִים בַּמִּדְבָּ֑ר וַ֝יַּ֗שְׁקְ כִּתְהֹמ֥וֹת רַבָּֽה׃ טז וַיּוֹצִ֣א נוֹזְלִ֣ים מִסָּ֑לַע וַיּ֖וֹרֶד כַּנְּהָר֣וֹת מָֽיִם׃ יז וַיּוֹסִ֣יפוּ ע֭וֹד לַחֲטֹא־ל֑וֹ לַֽמְר֥וֹת עֶ֝לְי֗וֹן בַּצִּיָּֽה׃ יח וַיְנַסּוּ־אֵ֥ל בִּלְבָבָ֑ם לִֽשְׁאָל־אֹ֥כֶל לְנַפְשָֽׁם׃ יט וַֽיְדַבְּר֗וּ בֵּֽאלֹ֫הִ֥ים אָ֭מְרוּ הֲי֣וּכַל אֵ֑ל לַעֲרֹ֥ךְ שֻׁ֝לְחָ֗ן בַּמִּדְבָּֽר׃ כ הֵ֤ן הִכָּה־צ֨וּר ׀ וַיָּז֣וּבוּ מַיִם֮ וּנְחָלִ֪ים יִ֫שְׁטֹ֥פוּ הֲגַם־לֶ֭חֶם י֣וּכַל תֵּ֑ת אִם־יָכִ֖ין שְׁאֵ֣ר לְעַמּֽוֹ׃ כא לָכֵ֤ן ׀ שָׁמַ֥ע יְהוָ֗ה וַֽיִּתְעַבָּ֥ר וְ֭אֵשׁ נִשְּׂקָ֣ה בְיַעֲקֹ֑ב וְגַם־אַ֝֗ף עָלָ֥ה בְיִשְׂרָאֵֽל׃ כב כִּ֤י לֹ֣א הֶ֭אֱמִינוּ בֵּאלֹהִ֑ים וְלֹ֥א בָ֝טְח֗וּ בִּֽישׁוּעָתֽוֹ׃ כג וַיְצַ֣ו שְׁחָקִ֣ים מִמָּ֑עַל וְדַלְתֵ֖י שָׁמַ֣יִם פָּתָֽח׃ כד וַיַּמְטֵ֬ר עֲלֵיהֶ֣ם מָ֣ן לֶאֱכֹ֑ל וּדְגַן־שָׁ֝מַ֗יִם נָ֣תַן לָֽמוֹ׃ כה לֶ֣חֶם אַ֭בִּירִים אָ֣כַל אִ֑ישׁ צֵידָ֬ה שָׁלַ֖ח לָהֶ֣ם לָשֹֽׂבַע׃ כו יַסַּ֣ע קָ֭דִים בַּשָּׁמָ֑יִם וַיְנַהֵ֖ג בְּעֻזּ֣וֹ תֵימָֽן׃ כז וַיַּמְטֵ֬ר עֲלֵיהֶ֣ם כֶּעָפָ֣ר שְׁאֵ֑ר וּֽכְח֥וֹל יַ֝מִּ֗ים ע֣וֹף כָּנָֽף׃ כח וַ֭יַּפֵּל בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֵ֑הוּ סָ֝בִ֗יב לְמִשְׁכְּנֹתָֽיו׃ כט וַיֹּאכְל֣וּ וַיִּשְׂבְּע֣וּ מְאֹ֑ד וְ֝תַֽאֲוָתָ֗ם יָבִ֥א לָהֶֽם׃ ל לֹא־זָר֥וּ מִתַּאֲוָתָ֑ם ע֝֗וֹד אָכְלָ֥ם בְּפִיהֶֽם׃ לא וְאַ֤ף אֱלֹהִ֨ים ׀ עָ֘לָ֤ה בָהֶ֗ם וַֽ֭יַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶ֑ם וּבַחוּרֵ֖י יִשְׂרָאֵ֣ל הִכְרִֽיעַ׃ לב בְּכָל־זֹ֭את חָֽטְאוּ־ע֑וֹד וְלֹֽא־הֶ֝אֱמִ֗ינוּ בְּנִפְלְאוֹתָֽיו׃ לג וַיְכַל־בַּהֶ֥בֶל יְמֵיהֶ֑ם וּ֝שְׁנוֹתָ֗ם בַּבֶּהָלָֽה׃ לד אִם־הֲרָגָ֥ם וּדְרָשׁ֑וּהוּ וְ֝שָׁ֗בוּ וְשִֽׁחֲרוּ־אֵֽל׃ לה וַֽ֭יִּזְכְּרוּ כִּֽי־אֱלֹהִ֣ים צוּרָ֑ם וְאֵ֥ל עֶ֝לְיוֹן גֹּאֲלָֽם׃ לו וַיְפַתּ֥וּהוּ בְּפִיהֶ֑ם וּ֝בִלְשׁוֹנָ֗ם יְכַזְּבוּ־לֽוֹ׃ לז וְ֭לִבָּם לֹא־נָכ֣וֹן עִמּ֑וֹ וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ בִּבְרִיתֽוֹ׃ לח וְה֤וּא רַח֨וּם ׀ יְכַפֵּ֥ר עָוֺן֮ וְֽלֹא־יַ֫שְׁחִ֥ית וְ֭הִרְבָּה לְהָשִׁ֣יב אַפּ֑וֹ וְלֹֽא־יָ֝עִיר כָּל־חֲמָתֽוֹ׃ לט וַ֭יִּזְכֹּר כִּי־בָשָׂ֣ר הֵ֑מָּה ר֥וּחַ ה֝וֹלֵ֗ךְ וְלֹ֣א יָשֽׁוּב׃ מ כַּ֭מָּה יַמְר֣וּהוּ בַמִּדְבָּ֑ר יַ֝עֲצִיב֗וּהוּ בִּֽישִׁימֽוֹן׃ מא וַיָּשׁ֣וּבוּ וַיְנַסּ֣וּ אֵ֑ל וּקְד֖וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֣ל הִתְווּ׃ מב לֹא־זָכְר֥וּ אֶת־יָד֑וֹ י֝֗וֹם אֲ‍ֽשֶׁר־פָּדָ֥ם מִנִּי־צָֽר׃ מג אֲשֶׁר־שָׂ֣ם בְּ֭מִצְרַיִם אֹֽתוֹתָ֑יו וּ֝מוֹפְתָ֗יו בִּשְׂדֵה־צֹֽעַן׃ מד וַיַּהֲפֹ֣ךְ לְ֭דָם יְאֹרֵיהֶ֑ם וְ֝נֹזְלֵיהֶ֗ם בַּל־יִשְׁתָּיֽוּן׃ מה יְשַׁלַּ֬ח בָּהֶ֣ם עָ֭רֹב וַיֹּאכְלֵ֑ם וּ֝צְפַרְדֵּ֗עַ וַתַּשְׁחִיתֵֽם׃ מו וַיִּתֵּ֣ן לֶחָסִ֣יל יְבוּלָ֑ם וִֽ֝יגִיעָ֗ם לָאַרְבֶּֽה׃ מז יַהֲרֹ֣ג בַּבָּרָ֣ד גַּפְנָ֑ם וְ֝שִׁקְמוֹתָ֗ם בַּֽחֲנָמַֽל׃ מח וַיַּסְגֵּ֣ר לַבָּרָ֣ד בְּעִירָ֑ם וּ֝מִקְנֵיהֶ֗ם לָרְשָׁפִֽים׃ מט יְשַׁלַּח־בָּ֨ם ׀ חֲר֬וֹן אַפּ֗וֹ עֶבְרָ֣ה וָזַ֣עַם וְצָרָ֑ה מִ֝שְׁלַ֗חַת מַלְאֲכֵ֥י רָעִֽים׃ נ יְפַלֵּ֥ס נָתִ֗יב לְאַ֫פּ֥וֹ לֹא־חָשַׂ֣ךְ מִמָּ֣וֶת נַפְשָׁ֑ם וְ֝חַיָּתָ֗ם לַדֶּ֥בֶר הִסְגִּֽיר׃ נא וַיַּ֣ךְ כָּל־בְּכ֣וֹר בְּמִצְרָ֑יִם רֵאשִׁ֥ית א֝וֹנִ֗ים בְּאָהֳלֵי־חָֽם׃ נב וַיַּסַּ֣ע כַּצֹּ֣אן עַמּ֑וֹ וַֽיְנַהֲגֵ֥ם כַּ֝עֵ֗דֶר בַּמִּדְבָּֽר׃ נג וַיַּנְחֵ֣ם לָ֭בֶטַח וְלֹ֣א פָחָ֑דוּ וְאֶת־א֝וֹיְבֵיהֶ֗ם כִּסָּ֥ה הַיָּֽם׃ נד וַ֭יְבִיאֵם אֶל־גְּב֣וּל קָדְשׁ֑וֹ הַר־זֶ֝֗ה קָנְתָ֥ה יְמִינֽוֹ׃ נה וַיְגָ֤רֶשׁ מִפְּנֵיהֶ֨ם ׀ גּוֹיִ֗ם וַֽ֭יַּפִּילֵם בְּחֶ֣בֶל נַחֲלָ֑ה וַיַּשְׁכֵּ֥ן בְּ֝אָהֳלֵיהֶ֗ם שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ נו וַיְנַסּ֣וּ וַ֭יַּמְרוּ אֶת־אֱלֹהִ֣ים עֶלְי֑וֹן וְ֝עֵדוֹתָ֗יו לֹ֣א שָׁמָֽרוּ׃ נז וַיִּסֹּ֣גוּ וַֽ֭יִּבְגְּדוּ כַּאֲבוֹתָ֑ם נֶ֝הְפְּכ֗וּ כְּקֶ֣שֶׁת רְמִיָּֽה׃ נח וַיַּכְעִיס֥וּהוּ בְּבָמוֹתָ֑ם וּ֝בִפְסִילֵיהֶ֗ם יַקְנִיאֽוּהוּ׃ נט שָׁמַ֣ע אֱ֭לֹהִים וַֽיִּתְעַבָּ֑ר וַיִּמְאַ֥ס מְ֝אֹ֗ד בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ ס וַ֭יִּטֹּשׁ מִשְׁכַּ֣ן שִׁל֑וֹ אֹ֝֗הֶל שִׁכֵּ֥ן בָּאָדָֽם׃ סא וַיִּתֵּ֣ן לַשְּׁבִ֣י עֻזּ֑וֹ וְֽתִפְאַרְתּ֥וֹ בְיַד־צָֽר׃ סב וַיַּסְגֵּ֣ר לַחֶ֣רֶב עַמּ֑וֹ וּ֝בְנַחֲלָת֗וֹ הִתְעַבָּֽר׃ סג בַּחוּרָ֥יו אָֽכְלָה־אֵ֑שׁ וּ֝בְתוּלֹתָ֗יו לֹ֣א הוּלָּֽלוּ׃ סד כֹּ֭הֲנָיו בַּחֶ֣רֶב נָפָ֑לוּ וְ֝אַלְמְנֹתָ֗יו לֹ֣א תִבְכֶּֽינָה׃ סה וַיִּקַ֖ץ כְּיָשֵׁ֥ן ׀ אֲדֹנָ֑י כְּ֝גִבּ֗וֹר מִתְרוֹנֵ֥ן מִיָּֽיִן׃ סו וַיַּךְ־צָרָ֥יו אָח֑וֹר חֶרְפַּ֥ת ע֝וֹלָ֗ם נָ֣תַן לָֽמוֹ׃ סז וַ֭יִּמְאַס בְּאֹ֣הֶל יוֹסֵ֑ף וּֽבְשֵׁ֥בֶט אֶ֝פְרַ֗יִם לֹ֣א בָחָֽר׃ סח וַ֭יִּבְחַר אֶת־שֵׁ֣בֶט יְהוּדָ֑ה אֶֽת־הַ֥ר צִ֝יּ֗וֹן אֲשֶׁ֣ר אָהֵֽב׃ סט וַיִּ֣בֶן כְּמוֹ־רָ֭מִים מִקְדָּשׁ֑וֹ כְּ֝אֶ֗רֶץ יְסָדָ֥הּ לְעוֹלָֽם׃ ע וַ֭יִּבְחַר בְּדָוִ֣ד עַבְדּ֑וֹ וַ֝יִּקָּחֵ֗הוּ מִֽמִּכְלְאֹ֥ת צֹֽאן׃ עא מֵאַחַ֥ר עָל֗וֹת הֱ֫בִיא֥וֹ לִ֭רְעוֹת בְּיַעֲקֹ֣ב עַמּ֑וֹ וּ֝בְיִשְׂרָאֵ֗ל נַחֲלָתֽוֹ׃ עב וַ֭יִּרְעֵם כְּתֹ֣ם לְבָב֑וֹ וּבִתְבוּנ֖וֹת כַּפָּ֣יו יַנְחֵֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
מַשְׂכִּיל, מזמור שעיקרו לימוד והוראה, לְאָסָף. פתיחתו של המזמור מכילה דברי מוסר: הַאֲזִינָה, עַמִּי, תּוֹרָתִי; הַטּוּ אָזְנְכֶם לְאִמְרֵי פִי.
פסוק ב:
אֶפְתְּחָה בְמָשָׁל, דיבור פיוטי שיש בו לקח, את פִּי; אַבִּיעָה חִידוֹת, דברי חכמה שיריים על מאורעות מִנִּי קֶדֶם, מזמן קדום.
פסוק ג:
אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ במסורת וַנֵּדָעֵם מתוך כך, וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ. השיר הזה בא להמשיך את המסורת –
פסוק ד:
לֹא נְכַחֵד, נסתיר את הדברים מִבְּנֵיהֶם לְדוֹר אַחֲרוֹן, דורות מאוחרים כדי שגם הם יהיו מְסַפְּרִים תְּהִלּוֹת ה' וֶעֱזוּזוֹ, עצמתו וְנִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה.
פסוק ה:
וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב, וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל, ובכלל הדברים הכתובים בתורה גם אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם. זכירת מאורעות מסוימים ומסירת הסיפור עליהם לבנים הן ממצוות התורה ודבריה.
פסוק ו:
לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן, מאוחר את הדברים שדורות ראשונים יודעים אותם, ובָנִים אשר יִוָּלֵדוּ להם בעתיד, גם הם יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם. מעבר לידע ההיסטורי, יש תועלת מוסרית בדבר –
פסוק ז:
וְיָשִׂימוּ בֵאלֹהִים כִּסְלָם, מבטחם, מקור כוחם ותקוותם, וְלֹא יִשְׁכְּחוּ מַעַלְלֵי אֵל, וּמִצְוֹתָיו יִנְצֹרוּ. ישמרו.
פסוק ח:
וְלֹא יִהְיוּ כַּאֲבוֹתָם, שבהם עוד ידובר, שהיו דּוֹר סוֹרֵר וּמֹרֶה, דּוֹר לֹא הֵכִין, תיקן, כיוון את לִבּוֹ וְלֹא הייתה נֶאֶמְנָה, מהימנה, חזקה ויציבה אֶת, עם אֵל רוּחוֹ.
פסוק ט:
בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי, מחזיקי הנשק, רוֹמֵי, היורים בקָשֶׁת הָפְכוּ, ברחו משדה המערכה בְּיוֹם קְרָב. לא ברור למה רומזים הדברים, ייתכן שמדובר בניסיון עצמאי של שבט אפרים לצאת ממצרים קודם הזמן הראוי, ואפשר שמדובר בבני ממלכת ישראל שפרשו מדרך התורה.
פסוק י:
הם לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹהִים, וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת.
פסוק יא:
וַיִּשְׁכְּחוּ עֲלִילוֹתָיו וְנִפְלְאוֹתָיו של אלוקים אֲשֶׁר הֶרְאָם.
פסוק יב:
נֶגֶד, לנוכח אֲבוֹתָם עָשָׂה פֶלֶא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׂדֵה צֹעַן, כינוי מליצי למצרים על שם העיר החשובה צען שבזמן מסוים הייתה בירת מצרים. ועתה נמנים הנסים הבולטים ביותר:
פסוק יג:
בָּקַע יָם סוף, וַיַּעֲבִירֵם – את ישראל בתוכו, וַיַּצֶּב, העמיד את המַיִם שבים כְּמוֹ נֵד, קיר, תל.
פסוק יד:
ובהליכתם במדבר – וַיַּנְחֵם בֶּעָנָן יוֹמָם, וְכָל הַלַּיְלָה בְּאוֹר אֵשׁ.
פסוק טו:
יְבַקַּע צֻרִים, סלעים בַּמִּדְבָּר וַיַּשְׁקְ, השקה מהם מים רבים כִּתְהֹמוֹת רַבָּה, מאגרי התהום הגדולים.
פסוק טז:
וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע, וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת מָיִם בתוך המדבר.
פסוק יז:
וַיּוֹסִיפוּ עוֹד לַחֲטֹא לוֹ, לַמְרוֹת, להמרות פי עֶלְיוֹן בַּצִּיָּה, במדבר.
פסוק יח:
וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם.
פסוק יט:
וַיְדַבְּרוּ בֵּאלֹהִים משום שרצו לנסותו, ואָמְרוּ: "הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר?!
פסוק כ:
הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם, וּנְחָלִים יִשְׁטֹפוּ. הֲגַם לֶחֶם יוּכַל תֵּת, אִם יָכִין שְׁאֵר, בשר לְעַמּוֹ? ".
פסוק כא:
לָכֵן שָׁמַע ה' את דבריהם וַיִּתְעַבָּר, כעס, וְאֵשׁ נִשְֹּקָה, הובערה בְיַעֲקֹב, וְגַם חרון אַף עָלָה בְיִשְׂרָאֵל,
פסוק כב:
כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹהִים, וְלֹא בָטְחוּ בִּישׁוּעָתוֹ. אלו היו ניסיונות שבהם נוסו בני ישראל.
פסוק כג:
למרות המרי שלהם ודיבוריהם הקשים – וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל, וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח,
פסוק כד:
וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל, ובביטוי נרדף – וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ, להם.
פסוק כה:
לֶחֶם של אַבִּירִים, מלאכים אָכַל אִישׁ, אכלו אנשים, צֵידָה שָׁלַח לָהֶם לָשׂבַע.
פסוק כו:
לאחר מכן – יַסַּע, העביר רוח קָדִים בַּשָּׁמָיִם, וַיְנַהֵג בְּעֻזּוֹ רוח תֵימָן, דרומית,
פסוק כז:
וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר, בשר, ורבים כְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף, מתנת השְׂלָו.
פסוק כח:
וַיַּפֵּל, הנחית ושטח את העופות האלה בְּקֶרֶב מַחֲנֵהוּ, סָבִיב לְמִשְׁכְּנֹתָיו.
פסוק כט:
וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד, וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם, שהרי זה היה הדבר שביקשו.
פסוק ל:
לֹא זָרוּ, סרו מִתַּאֲוָתָם, עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם,
פסוק לא:
וְאַף, כעסו של אֱלֹהִים עָלָה בָהֶם, וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם, באנשים החשובים שבהם, וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ, הביס.
פסוק לב:
בְּכָל זֹאת חָטְאוּ עוֹד, וְלֹא הֶאֱמִינוּ בְּנִפְלְאוֹתָיו, שהרי המשיכו לבקש ולהתלונן גם אחרי מעשה זה.
פסוק לג:
וַיְכַל, סיים בַּהֶבֶל יְמֵיהֶם, וּשְׁנוֹתָם בַּבֶּהָלָה, לא במיתה טבעית. הדברים רומזים לגזרה שנגזרה על הדור ההוא למות בנדודים במדבר, ולא להיכנס לארץ ישראל.
פסוק לד:
ובכל המסעות הללו הדפוס חזר על עצמו: אִם הֲרָגָםוּדְרָשׁוּהוּ, הם ביקשו את סליחתו ועזרתו, וְשָׁבוּ וְשִׁחֲרוּ, חיפשו, קידמו את אֵל.
פסוק לה:
וַיִּזְכְּרוּ בשעת צרה כִּי אֱלֹהִים צוּרָם, וְאֵל עֶלְיוֹן גֹּאֲלָם, אלא שהתשובה לא הייתה כנה ושלמה –
פסוק לו:
וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם, וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ.
פסוק לז:
הם דיברו כאילו הם נאמנים לו ומאמינים בו, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן, כן עִמּוֹ, וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ.
פסוק לח:
למרות שהדבר גלוי וידוע לפני ה', בכל זאת – וְהוּא רַחוּם, יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית את החוטאים, וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אחור, לסלק את אַפּוֹ, כעסו, וְלֹא יָעִיר, יעורר את כָּל חֲמָתוֹ.
פסוק לט:
וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה, רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב. וכיוון שהם מוגבלים, נתונים ליצר וקצרי ימים, אין לבוא אליהם בדרישות יתרות.
פסוק מ:
כַּמָּה, הרבה מאוד יַמְרוּהוּ, המרו את פיו בַמִּדְבָּר, יַעֲצִיבוּהוּ בִּישִׁימוֹן, בשממה.
פסוק מא:
וַיָּשׁוּבוּ בכל פעם מחדש וַיְנַסּוּ אֵל, ואת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל הִתְווּ, ביקשו אות; הציבוהו כמטרה לניסיונות; הגבילו כביכול את יכולתו; או: ציערו.
פסוק מב:
לֹא זָכְרוּ אֶת יָדוֹ, גבורתו ביוֹם אֲשֶׁר פָּדָם, הצילם מִנִּי צָר, האויב המצרי והוציאם מארצו.
פסוק מג:
וכאן עובר המשורר לספר קצת על מכות מצרים והיציאה ממנה: אֲשֶׁר שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו, נִסיו, וּמוֹפְתָיו בִּשְׂדֵה צֹעַן.
פסוק מד:
וַיַּהֲפֹךְ לְדָם את יְאֹרֵיהֶם של המצרים, וְאת נֹזְלֵיהֶם, מימי היאור בַּל יִשְׁתָּיוּן.
פסוק מה:
יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹבוַיֹּאכְלֵם, וּצְפַרְדֵּעַוַתַּשְׁחִיתֵם. הצפרדע פגעה בשלמות גופם של המצרים, אולי אף עד כדי פגעה בנפש.
פסוק מו:
וַיִּתֵּן לֶחָסִיל, שם נרדף לארבה, או: סוג מסוים של ארבה, את יְבוּלָם, ואת יגִיעָם, התבואה שהתאמצו לגדל נתן לָאַרְבֶּה.
פסוק מז:
יַהֲרֹג בַּבָּרָד את גַּפְנָם, וְאת שִׁקְמוֹתָם, עצי השקמה שלהם הרג בַּחֲנָמַל, מין כנימה שצורתה דומה לכינה, התוקפת את עץ השקמה.
פסוק מח:
וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד את בְּעִירָם, בהמותיהם, וּמִקְנֵיהֶם מסר לָרְשָׁפִים, ניצוצות אש או חִצים, כנראה כינוי לברקים.
פסוק מט:
יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה, כעס וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים, דֶּבר שנשלח על ידי מלאכים רעים.
פסוק נ:
יְפַלֵּס, יסלול נָתִיב, דרך לְאַפּוֹ כדי שירד על ארץ מצרים, לֹא חָשַׂךְ, מנע מִמָּוֶת נַפְשָׁם, וְאת חַיָּתָם, בהמותיהם לַדֶּבֶר הִסְגִּיר, מסר.
פסוק נא:
ובמכה האחרונה – וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם, רֵאשִׁית אוֹנִים, הבכורות בְּאָהֳלֵי חָם, מצרים, אבי האומה המצרית, היה בנו של חם בן נח.
פסוק נב:
אחרי כל המכות הללו יצאו ישראל ממצרים: וַיַּסַּע כַּצֹּאן את עַמּוֹ, וַיְנַהֲגֵם כַּרועה המוליך עֵדֶר בַּמִּדְבָּר, כדי שהצאן לא יתעה.
פסוק נג:
וַיַּנְחֵם לָבֶטַח וְלֹא פָחָדוּ, לא הייתה להם סיבה לפחד, וְאֶת אוֹיְבֵיהֶם כִּסָּה הַיָּם לאחר שנקרע ים סוף לישראל.
פסוק נד:
לאחר הנדודים במדבר – וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ בארץ המובטחת, אל הַר זֶה, אשר קָנְתָה יְמִינוֹ, ההר שהוא קניין מובחר של ה'.
פסוק נה:
וַיְגָרֶשׁ מִפְּנֵיהֶם גּוֹיִם, עמי כנען, וַיַּפִּילֵם – את ממלכות הגויים בְּחֶבֶל נַחֲלָה, חילק נחלה לכל שבט ושבט – וַיַּשְׁכֵּן בְּאָהֳלֵיהֶם שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.
פסוק נו:
אולם גם אחרי שהתיישבו בארצם – וַיְנַסּוּ וַיַּמְרוּ אֶת אֱלֹהִים עֶלְיוֹן, וְעֵדוֹתָיו, מצוותיו לֹא שָׁמָרוּ.
פסוק נז:
וַיִּסֹּגוּ מדרכם הטובה, וַיִּבְגְּדוּ בה' כַּאֲבוֹתָם במדבר, נֶהְפְּכוּ כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה, קשת שאינה עשויה כראוי, ובמקום שתימתח ואפשר יהיה לירות בה, היא מתעוותת, והחצים נורים לכיוון אחר.
פסוק נח:
וַיַּכְעִיסוּהוּ בְּבָמוֹתָם אשר בנו, וּבִפְסִילֵיהֶם יַקְנִיאוּהוּ, יעוררו את קנאותו וזעמו.
פסוק נט:
שָׁמַע, הבין אֱלֹהִים את מעשיהם וַיִּתְעַבָּר, כעס, וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל.
פסוק ס:
וַיִּטֹּשׁ, עזב את מִשְׁכַּן שִׁלוֹ, שבסופו של דבר נמסר ביד האויבים וכנראה נחרב. הוא עזב את האֹהֶל ששִׁכֵּן בָּאָדָם. ה' לא קבע עוד את משכנו במקום מסוים בין בני אדם. לפי פירוש אחר, ה' נטש את המשכן הכללי והשרה שכינתו בין בני אדם פרטיים.
פסוק סא:
וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי את עֻזּוֹ, הערים והמבצרים שנבנו בעזרתו, וְתִפְאַרְתּוֹ מסר בְיַד צָר.
פסוק סב:
וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ, וּבְנַחֲלָתוֹ, עַם ישראל הִתְעַבָּר.
פסוק סג:
את בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ, ומאחר שהבחורים נהרגו, בְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ, התחתנו.
פסוק סד:
כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ, וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה, כי גם הן נרדפו ונהרגו.
פסוק סה:
אולם אחרי כל השעבוד והמפלות הגיע גם זמן הישועה: לאחר שבמשך דורות נראה היה כאילו נוטש את ישראל לגורלם המר – וַיִּקַץ, התעורר כְּיָשֵׁן אֲדֹנָי, כְּגִבּוֹר מִתְרוֹנֵן, מריע במלוא גבורתו מִיָּיִן.
פסוק סו:
וַיַּךְ את צָרָיו, אויביו עד שברחו אָחוֹר, חֶרְפַּת עוֹלָם נָתַן לָמוֹ, להם.
פסוק סז:
וַיִּמְאַס בתקופה זו בְּאֹהֶל יוֹסֵף, שבמשך שנים רבות היה השבט המנהיג, וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר.
פסוק סח:
וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה, אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב, שיועד לבניין בית הבחירה, בית המקדש.
פסוק סט:
וַיִּבֶן כְּמוֹ רָמִים, במרומים, במקום גבוה את מִקְדָּשׁוֹ, וכְאֶרֶץ, אשר יְסָדָהּ לְעוֹלָם.
פסוק ע:
וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ למלוך על ישראל, וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן, שם עבד בהיותו רועה לפני שנמשח למלך.
פסוק עא:
מֵאַחַר עָלוֹת, בהמות רכות, הדורשות פיקוח וטיפול מתמיד, הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ. מי שהיה רועה צאן, נעשה רועה ישראל.
פסוק עב:
וַיִּרְעֵם – את ישראל כְּתֹם, ביושר לְבָבוֹ, וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו, במיומנות יַנְחֵם, ינהלם וידריכם.