ושנים זיתים עליה
אחד המראות היותר מופלאים בחזיונות זכריה הוא נבואת המנורה. הנביא רואה "והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה"(זכריה ד ב). גולה היא "כעין ספל גדול עגול" (רש"י; עיין יהושע טו יט). "ושבעה נרותיה עליה, שבעה ושבעה מוצקות לנרות", פירוש: "לכל נר ונר באין שבעה צנורות קטנים שהשמן זב מן הגולה דרך אותן מוצקות לכל נר ונר"(רש"י). מימין ומשמאל לגולה היו שני זיתים (זכריה ד ג), דהיינו "שני אילנות שהזיתים גדלים בהם"(רש"י). לפי המסופר בפסוק י"ב משלים כאן מהר"י קרא: "ובאותם אילנות היו שני צנתרות, כמין שתי עריבות, אחד לאילן זה ואחד לאילן זה, והיו הזיתים נושרים מהם לתוך העריבות, ונכתשין מאליהן ומוציאים שמנם.
למרות שהנביא מדבר על הכהן הגדול, ברור שהמנורה המתוארת בנבואה אינה מנורת המשכן. לבד מההבדלים הברורים העולים מתיאור מנורת המשכן [מערכת הגביעים] ומתיאור מנורת זכריה [הגולה, הצנתרות והמוצקות] בולטים עוד שני הבדלים שהם אחד: במנורת זכריה אין קושי לעשותה ולא דרוש מאמץ להעלות נרותיה, אבל במנורת המשכן מודגש הקושי ביציקתה, ובולטת מאוד עבודת הכהן. אפילו בהבנת צורתה נתקשה משה מאוד: "תיעשה מנורה - לפי שהיה משה מתקשה בה"(רש"י שמות כה לא), וזהו דבר שאין לו אח ורע במעשה המשכן וכליו. הכנת השמן היא עבודת ההכנה היחידה המפורטת בפרשת תצוה אשר אינה עוסקת לכאורה בעבודת המשכן: "שמן זית זך כתית למאור - בלי שמרים, כמו ששנינו במנחות מגרגרו בראש הזית... היה כותש במכתשת ואינו טוחנן ברחיים"(רש"י שמות כז כ). כמו כן " 'בהעלותך את הנרות' - מכאן שמעלה הייתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב"(רש"י במדבר ח ב). ההבנה של המנורה, הכנת השמן וההדלקה נראים כמצריכים מאמץ מיוחד של האדם. צריך התעלות מיוחדת כדי "שתהא השלהבת עולה מאליה"(רש"י במדבר ח ב).
לעומתה במנורת זכריה השלהבת עולה מאליה: הכל קרוב, הכל ישיר, הכל אוטומטי - ללא מגע יד אדם. עצי הזית נמצאים על המנורה, השמן זב מעצמו לתוך הצנתרות ומשם לגולה, ומתוך הגולה הוא נוזל ישירות דרך שבעה צנורות קטנים לשבעת הנרות. רש"י מדגיש בפירושו: "והזיתים נחבטים מאליהם... והשמן נופל לתוך הצנתרות ... ולא תצטרכו לעזרת אדם". זו משמעות דברי המלאך הדובר: "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאו-ת"(זכריה ד ו). אכן בגאולה תעלה השלהבת מאליה גם בלא התערבות, בלא מאמץ העשייה של בני ישראל: "כי לא בחיל ולא בכח שלכם תעשו את בניין ביתי, אני אתן את רוחי על דריווש ויצווה לכם לבנות ולעשות כל צרכי יציאת הבניין" (ועיין מלבי"ם דעת מקרא כאן הערה 9 ותמצא שלפי רש"י ההקבלה פשוטה וברורה).
יתכן שלרעיון זה רומז רש"י בהסברו לפרט נוסף בנבואת זכריה. בדברו על שבעת המוצקות אשר לשבעת הנרות מפרש רש"י: "והמוצקות והנרות ארבעים ותשע היו, רמז לאור שלעתיד לבא, אור החמה יהיה שבעתיים כאור של שבעת הימים, ארבעים ותשע על אור של יום בראשית". אפשר שרש"י רומז כאן לאור הגנוז שבו נברא העולם: "וירא א-להים את האור כי טוב, ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבא"(רש"י בראשית א ד).
אור נפלא זה, האור הגנוז מששת ימי בראשית, נרמז גם בתחילת פרק ח בספר במדבר. ידוע שבפרשת הבריאה ישנם מטבעות לשון החוזרים על עצמם, "ויהי ערב ויהי בוקר"; "וירא א-להים כי טוב". הזוהר מאיר את עינינו שבכל פרשת הבריאה נאמר "ויהי כן" כנגד כל מאמר של א-להים: "ויאמר א-להים... ויהי כן"; רק במאמר א-להים "יהי אור" לא כתוב "ויהי כן", אלא "ויהי אור". השינוי מובן שהרי האור של ה"ויאמר א-להים יהי אור" נגנז, וה"ויהי אור" הוא אור אחר. חסרון זה מתמלא ב"ויעש כן אהרן", אז ירד האור הגנוז והדליק את המנורה (מובא בין השאר בעיטורי תורה דברים עמ' 51).
יהי רצון שנזכה לאותו האור, לשני בני היצהר שיאירו כאור שבעת הימים, ונכיר כולנו ונדע כי "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאו-ת" – "שרוח ה' לבדו ינהיג וימשול בהשגחה פרטית"(מלבי"ם).