פסוק א:וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹֽר׃
פסוק ב:בֶּן־אָדָם, הוֹדַע, יַדֵּעַ אֶת־יְרֽוּשָׁלִַם אֶת־תּֽוֹעֲבֹתֶֽיהָ. למרות שלהלן יפורטו קורותיה של האומה כולה, הנבואה מכוונת לירושלים מפני שממלכת ישראל כבר איננה.
פסוק ג:וְאָֽמַרְתָּ: כֹּֽה־אָמַר אֲדֹנָי אֱלוֹהִים לִירוּשָׁלִַם, המדומה כאן לאשה: מְכֹֽרֹתַיִךְ וּמׂלְדֹתַיִךְ, מקורך ולידתך מֵאֶרֶץ הַֽכְּנַֽעֲנִי. אָבִיךְ הָֽאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּֽית. ביטוי זה – שהוא אולי נכון מבחינה גנטית, שהרי אבות האומה הראשונים באו מארם נהריים, מגזעים השייכים אולי לאמורים ולחיתים–
פסוק ד:וּמוֹלְדוֹתַיִךְ, קורות לידתך – בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹֽא־כָרַּת, כורַת, נכרת שָׁרֵּךְ, טבורך כהוגן – הפעולה הראשונה שעושים ביילוד, וּבְמַיִם לֹֽא־רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי, לניקיון והחלקה, וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ. נהגו לפזר מלח על עורם של יילודים ולשפשפו. וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּֽלְתְּ. לא עטפו אותך בחיתולים. לידתך התרחשה בכל תנאי ההזנחה האפשריים. ישראל הפכו ממשפחה גדולה לעם רק בגלות מצרים. העם לא נולד מתוך מהפכה, מעלה מיוחדת או מצב מרומם; הקבוצה גילתה שהיא עם כשבניה היו עבדים מושפלים וחסרי כול, נטולי עבר ועתיד אשר חיו את חייהם הרופפים בהווה בלבד.
פסוק ה:לֹא־חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַֽעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה, לְחֻמְלָה, לרחם עָלָיִךְ, וַֽתֻּשְׁלְכִי אֶל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ, במיאוס גופך בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָֽךְ.
פסוק ו:וָאֶֽעֱבֹר, אני ה', עָלַיִךְ, לידך, וָֽאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת, מתגוללת בְּדָמָיִךְ נטושה ואומללה. וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ חֲיִי. וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ חֲיִֽי. הדם שאת מלוכלכת בו אינו מבשר את סופך, הוא תחילתם של חייך. ציוויתי עלייך את החיים כשסביבך נשפכו דמים. ואכן אפשרתי את חייך בתנאים לא תנאים –
פסוק ז:רְבָבָה, ריבוי וגדילה. או: כמות בלתי נספרת כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, גדלת כצמח בר המתרבה בלא השקיה והשקעה, וַתִּרְבִּי וַֽתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּֽעֲדִי עֲדָיִים, במבחר הקישוטים, לא בקישוטים חיצוניים, אלא שָׁדַיִם נָכֹנוּ, וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְעם זאת עדיין אַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָֽה, נטושה וחסרת כול. חייך נעדרי פשר ומשמעות.
פסוק ח:וָאֶֽעֱבֹר עָלַיִךְ שוב כשהגעת לבשלות, וָֽאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, הגעת לעת אהבים. באותה תקופה היו הבנות נישאות בנעוריהן. וָֽאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, הכנסתי אותך תחת חסותי והבטחתי לקחת אותך לאשה וָֽאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָֽאֶשָּׁבַֽע לָךְ וָֽאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, אִתך, נְאֻם אֲדֹנָי אֱלוֹהִים, וַתִּֽהְיִי־לִֽי לאשה. אותה תינוקת מוזנחת שלא היה לה סיכוי לשרוד, גדלה והתפתחה ללא הורים ומורים, חינוך ואהבה. בתחילת בגרותה נעשתה מוגנת ומרוחמת על ידי האדון הגדול החפץ ביקרה, והנה הפכה לו לבת ברית. החתן-האומֵן המשיך לדאוג לכלתו ולפארה –
פסוק ט:וָֽאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָֽאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵֽעָלָיִךְ, וָֽאֲסֻכֵךְ בַּשָּֽׁמֶן,
פסוק י:וָֽאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה, בגדים צבעוניים או משובצים, וָֽאֶנְעֲלֵךְ בעור מובחר של התָּחַשׁ, וָֽאֶחְבְּשֵׁךְ בּכיסוי ראש העשוי שֵּׁשׁ, פשתן, וַֽאֲכַסֵּךְ בבגדי מֶֽשִׁי. לא יצאתם ממצרים כקבוצת עבדים הנמלטת מאדוניה אלא כעם חופשי, שאף זכה בביטויי חסדו של ה' ובהתגלויותיו. ייתכן שמקצת החומרים והבגדים רומזים למשכן העדות, שבו גלומה הקִּרבה הגדולה של עם ישראל לאלוקיו.
פסוק יא:וָֽאֶעְדֵּךְ עֶדִי, וָֽאֶתְּנָה צְמִידִים עַל־יָדַיִךְ וְרָבִיד, כעין שרשרת או ענק עַל־גְּרוֹנֵֽךְ. במצרים שימש רביד זהב קישוט לרמי מעלה וסימן את מעמדם.
פסוק יב:וָֽאֶתֵּן נֶזֶם עַל־אַפֵּךְ וַֽעֲגִילִים עַל־אָזְנָיִךְ וַֽעֲטֶרֶת, זֵר תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵֽׁךְ.
פסוק יג:וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף, וּמַלְבּוּשֵׁךְ שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה. סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן אָכָלְתְּ, וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַֽתִּצְלְחִי לִמְלוּכָֽה. התפתחותך המתמדת הכשירה אותך לכונן מלוכה משלך.
פסוק יד:וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ, כִּי כָּלִיל, מושלם הוּא, לא רק משום יופייֵך הטבעי, אלא בַּֽהֲדָרִי אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי עָלַיִךְ. נְאֻם אֲדֹנָי אֱלוֹהִים.
פסוק טו:כאן מתחיל ההיפוך של התמונה האידילית שצוירה עד עכשיו: וַתִּבְטְחִי בְיָפְיֵךְ, וַתִּזְנִי עַל, באמצעות שְׁמֵךְ, את השם המפואר שיצא לך בכל העמים, כיפהפייה, ניצלת למטרות מתועבות, כפי שעושה זונה. וַתִּשְׁפְּכִי אֶת־תַּזְנוּתַיִךְ עַל־כָּל־עוֹבֵר, לוֹ־יֶהִי. לכל עובר אורח יש חלק בך ובזימתך. הנביא רומז לחוסר הנאמנות של ישראל לה', לא כאשה העוזבת את בעלה לטובת איש אחר, אלא כפרוצה המזנה עם הכול. ירושלים לא עזבה לגמרי את דת ישראל, אלא הוסיפה עליה פולחני אלילים מהסביבה.
פסוק טז:וַתִּקְחִי מִבְּגָדַיִךְ שהענקתי לך, וַתַּעֲשִׂי־לָךְ מהם בָּמוֹת טְלֻאוֹת, מרופדות באוסף בגדים שונים. וַתִּזְנִי עֲלֵיהֶם. כפל משמעות – הבמה לעבודה זרה מדומה למיטת זנונים. תופעות כמו מה שאירע כאן לֹא בָאוֹת, מתרחשות וְגם לֹא יִהְיֶה, יהיו. זו התנהגות בלתי מתקבלת על הדעת לחלוטין.
פסוק יז:וַתִּקְחִי כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ, אלו שמִזְּהָבִי וּמִכַּסְפִּי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ, וַתַּעֲשִׂי־לָךְ מהם צַלְמֵי זָכָר, וַתִּזְנִי־בָם. עבודת האלילים מתוארת בדימוי בוטה ביותר.
פסוק יח:וַתִּקְחִי אֶת־בִּגְדֵי רִקְמָתֵךְ, וַתְּכַסִּים – כיסית בבגדים את הצלמים שעשית לך, וְשַׁמְנִי וּקְטָרְתִּי שהם שלי, נָתַתְּ לִפְנֵיהֶם.
פסוק יט:וְלַחְמִי אֲשֶׁר־נָתַתִּי לָךְ, סֹלֶת וָשֶׁמֶן וּדְבַשׁ שהֶאֱכַלְתִּיךְ, וּנְתַתִּיהוּ, את נתת את המזונות שבהם הזנתי אותך לִפְנֵיהֶם, לְרֵיחַ נִיחֹחַ – וַיֶּהִי. כך אכן היה ואף התקיים בקביעות למרות העיוות שבדברים. נְאֻם ה' אֱלוֹהִים.
פסוק כ:וַתִּקְחִי אֶת־בָּנַיִךְ וְאֶת־בְּנוֹתַיִךְ אֲשֶׁר יָלַדְתְּ לִי, וַתִּזְבָּחִים, הקרבת אותם לָהֶם – למאהבייך לֶאֱכוֹל בעבודת המולך ודומיו, שהיו כרוכות בהקרבת ילדים. הַמְעַט, כלום אין די מִתַּזְנוּתָיִךְ,
פסוק כא:וַתִּשְׁחֲטִי גם אֶת־בָּנָי וַתִּתְּנִים, בְּהַעֲבִיר אוֹתָם לָהֶם – לאלילייך באש?!
פסוק כב:וְאֵת, ועם כָּל־תּוֹעֲבֹתַיִךְ וְתַזְנֻתַיִךְ, בזמן שמסרת את כל שבידך לאחרים, לֹא זָכַרְתְּ אֶת־יְמֵי נְעוּרָיִךְ, בִּהְיוֹתֵךְ עֵרֹם וְעֶרְיָה, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמֵךְ הָיִית,
פסוק כג:וַיְהִי, הכול – השפע וההצלחה שהענקתי לך, הנכסים, החשיבות והיופי שהעמידוך על רגלייך – הלך אַחֲרֵי כָּל־רָעָתֵךְ, הוקרב בצורה כזו או אחרת לעבודה זרה. אוֹי, אוֹי לָךְ. נְאֻם ה' אֱלוֹהִים.
פסוק כד:וַתִּבְנִי־לָךְ גָּב, מקום מוגבה, גבעה וַתַּעֲשִׂי־לָךְ רָמָה, במה בְּכָל־רְחוֹב.
פסוק כה:אֶל־כָּל, בכל רֹאשׁ דֶּרֶךְ בָּנִית רָמָתֵךְ, וַתְּתַעֲבִי אֶת־יָפְיֵךְ, הפכת את יופייך למיאוס, וַתְּפַשְּׂקִי אֶת־רַגְלַיִךְ לְכָל־עוֹבֵר אורח, וַתַּרְבִּי אֶת־תַּזְנוּתָיִךְ. מתוך ריקנות רוחנית, להיטות ופתיחות לכל פולחן זר, עם ישראל אימץ כל עבודה זרה מזדמנת ולא בחל אף לא באחת.
פסוק כו:וַתִּזְנִי אֶל־בְּנֵי־מִצְרַיִם שְׁכֵנַיִךְ, גִּדְלֵי בָשָׂר, כינוי לאיבר המין, וַתַּרְבִּי אֶת־תַּזְנֻתֵךְ לְהַכְעִיסֵנִי. ישראל הצטרף לפולחני המצרים ולמד מהם.
פסוק כז:וְהִנֵּה בגלל חטאייך אלה נָטִיתִי יָדִי עָלַיִךְ, וָאֶגְרַע חֻקֵּךְ, הפחתתי את מנת מזונך שאני מחלק לך, וָאֶתְּנֵךְ בְּנֶפֶשׁ, ברצון שׂנְאוֹתַיִךְ, בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, מסרתי אותך לידי בנות האזור, לעשות בך כרצונן. עם ישראל ניגף לא פעם בידי אויביו הפלשתים. הַנִּכְלָמוֹת מִדַּרְכֵּךְ, דרך הזִמָּה. אפילו הפלשתים, שהם עצמם עובדי עבודה זרה, נכלמים מהתנהגותך כי אינך מסתפקת בחיקוי פולחניהם, אלא עולה עליהם בתועבותייך.
פסוק כח:וַתִּזְנִי, פנית אֶל־בְּנֵי אַשּׁוּר לקשור גם אתם קשרים תרבותיים, דתיים ומדיניים מִבִּלְתִּי שָׂבְעָתֵךְ. לאחר שהמלך שלמה קשר קשרים עם מצרים, ירושלים לא שבעה מקשר זה עם מעצמה זרה. המלך אחז הגדיל לעשות ושלח בקשה למלך אשור שיבוא לחזקו במלחמה נגד ממלכת ישראל וארם, אך ללא הועיל. וַתִּזְנִים – זנית עם האשורים, וְגַם בכך לֹא שָׂבָעַתְּ. קשריה של ממלכת יהודה עם אשור לא סיפקו אותה, והיא ביקשה להרחיב את מעגל הקשרים עם ממלכות נוספות.
פסוק כט:וַתַּרְבִּי אֶת־תַּזְנוּתֵךְ לכיוון אחר – אֶל־אֶרֶץ כְּנַעַן, ארץ הסוחרים – כַּשְׂדִּימָה אל בבל, שהייתה ארץ מסחר מפותחת. וְגַם־בְּזֹאת לֹא שָׂבָעַתְּ. עם ישראל מדלג מקשר לקשר. מבחינה פוליטית ומבחינה דתית הוא התנסה בכל סוגי התרבויות והעבודה הזרה, ודבר לא הביאו על סיפוקו.
פסוק ל:מָה אֲמֻלָה, אומלל, נפסד לִבָּתֵךְ, לבך, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים, בַּעֲשׂוֹתֵךְ אֶת־כָּל־אֵלֶּה, מַעֲשֵׂה אִשָּׁה זוֹנָה שַׁלָּטֶת. העושה מעשיה בפומבי וללא מעצורים –
פסוק לא:בִּבְנוֹתַיִךְ, בבנותך את גַּבֵּךְ, מקומות הפולחן הגבוהים שלך בְּרֹאשׁ כָּל־דֶּרֶךְ, וְרָמָתֵךְ עָשִׂית בְּכָל־רְחוֹב. ישראל מדומים ליצאנית המתקינה לעצמה מיטה בכל מקום. וְלֹא־הָיִית כַּזּוֹנָה לְקַלֵּס, לבזות אֶתְנָן. כשזונה מקבלת אתנן היא מעמידה פנים שהיא מתעלמת ממנו מפני שהוא מבוזה בעיניה, ואילו את אינך נוהגת כמוה.
פסוק לב:אַת, הָאִשָּׁה הַמְנָאָפֶת תַּחַת אִישָׁהּ, תִּקַּח, תקנה, תפתה אֶת־הזָרִים. מבחינה זו את כאשה נשואה המתאווה לזרים ומוכנה לשלם להם.
פסוק לג:לְכָל הזֹנוֹת יִתְּנוּ מאהביהם נֵדֶה, מתנה, וְאילו אַתְּ נָתַתְּ אֶת־נְדָנַיִךְ, מתנותייך לְכָל־מְאַהֲבַיִךְ. ובנמשל, עם ישראל התפתה לעבוד אלילים ללא קבלת כל תמורה לעבודה זו. וַתִּשְׁחֳדִי אוֹתָם, את זו שהעברת להם שלמונים בסתר כדי לָבוֹא אֵלַיִךְ מִסָּבִיב, בְּתַזְנוּתָיִךְ, מרוב זימתך.
פסוק לד:וַיְהִי, התקיים בָךְ הֵפֶךְ מִן־הַנָּשִׁים הזונות בְּתַזְנוּתַיִךְ. הן מקבלות אתנן, ואת משלמת. וְאַחֲרַיִךְ לֹא זוּנָּה, מאז זנותך לא הייתה עוד זנות מופקרת כזאת. וּבְתִתֵּךְ אֶתְנָן, וְאֶתְנַן לֹא נִתַּן־לָךְ – וַתְּהִי, נהיית לְהֶפֶךְ. פולחניהם ומנהגיהם של העמים האחרים רווחו בישראל, לא משום שאותם עמים רצו להשפיע על ישראל. ישראל הם שחיפשו את קרבת העמים ופולחניהם.
פסוק לה:וכך עתיד לקרות לירושלים בשל חטאיה: לָכֵן, זוֹנָה, שִׁמְעִי דְּבַר־ה'.
פסוק לו:כֹּה־אָמַר ה' אֱלוֹהִים: יַעַן הִשָּׁפֵךְ נְחֻשְׁתֵּךְ, תחתיתך, ערוותך. ייתכן שהדימוי מושאל מסיר שתבשילו נשפך והתגלתה נחושתו. וַתִּגָּלֶה עֶרְוָתֵךְ בְּתַזְנוּתַיִךְ, עַל, למען מְאַהֲבָיִךְ וְעַל כָּל־גִּלּוּלֵי תוֹעֲבוֹתַיִךְ וְכִדְמֵי, ובדמי בָנַיִךְ אֲשֶׁר נָתַתְּ לָהֶם, שהקרבת לעבודה זרה.
פסוק לז:לָכֵן הִנְנִי מְקַבֵּץ אֶת־כָּל־מְאַהֲבַיִךְ אֲשֶׁר עָרַבְתְּ עֲלֵיהֶם, שנעמת להם. כל עמי האזור אשר עם ישראל קשר אתם קשרים, והם נהנו מהשתתפותו בפולחניהם, וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר אָהַבְתְּ עַל, יחד עם כָּל־אֲשֶׁר שָׂנֵאת, וְקִבַּצְתִּי אֹתָם עָלַיִךְ מִסָּבִיב, וְגִלֵּיתִי עֶרְוָתֵךְ, קלונך אֲלֵהֶם, וְרָאוּ אֶת־כָּל־עֶרְוָתֵךְ. מאהבייך, ירושלים, יהיו מעתה הצופים שיוזמנו לחזות בענישתך. כך ייוודעו ברבים חרפת חטאייך וגמולם.
פסוק לח:וּשְׁפַטְתִּיךְ כמִשְׁפְּטֵי נֹאֲפוֹת וְשֹׁפְכֹת דָּם, כי בשני אלה חטאו ישראל, כפי שניכר בדברי הנביאים, וּנְתַתִּיךְ דַּם, חֵמָה, כעס וְקִנְאָה.
פסוק לט:וְנָתַתִּי אֹתָךְ בְּיָדָם של כל מאהבייך. העמים השכנים שהתפתית לקשור אִתם קשרים, יהיו שותפים בהענשתך. וְהָרְסוּ את גַבֵּךְ, המקומות המוגבהים שבנית לעבודה זרה, וְנִתְּצוּ רָמֹתַיִךְ, וְהִפְשִׁיטוּ אוֹתָךְ בְּגָדַיִךְ, וְלָקְחוּ כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ, וְהִנִּיחוּךְ עֵירֹם וְעֶרְיָה. הם ינשלו אותך מכל נכסייך. הבמות ינופצו, ולהבדיל, גם בית המקדש, ואף כל הרכוש החומרי ייבזז. שנאת מאהבייך ובזיזתם אותך ישיבו אותך למצבך הראשון. שוב תהיי עזובה ועירומה כפי שהיית כשנולדת.
פסוק מ:וְהֶעֱלוּ עָלַיִךְ קָהָל להשתתף במשפטך. הם יעלו עלייך למלחמה, וְרָגְמוּ אוֹתָךְ בָּאָבֶן, וּבִתְּקוּךְ בְּחַרְבוֹתָם,
פסוק מא:וְשָׂרְפוּ בָתַּיִךְ בָּאֵשׁ, וְעָשׂוּ־בָךְ שְׁפָטִים לְעֵינֵי נָשִׁים רַבּוֹת. וְהִשְׁבַּתִּיךְ מִזּוֹנָה, וְגַם־אֶתְנַן לֹא תִתְּנִי־עוֹד. משלא יהיה לך דבר לתת, תיאלצי לחדול מזנותך.
פסוק מב:לאחר העונש ולאחר שייפסק רצונך לזנות – וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי, אשכך את כעסי בָּךְ, וְסָרָה קִנְאָתִי מִמֵּךְ, וְשָׁקַטְתִּי, וְלֹא אֶכְעַס עוֹד.
פסוק מג:יַעַן אֲשֶׁר לֹא־זָכַרְתְּ אֶת־יְמֵי נְעוּרַיִךְ, וַתִּרְגְּזִי־לִי, והרגזת אותי בְּכָל חטאייך אֵלֶּה, וְגַם־אֲנִי, הֵא, הנה דַּרְכֵּךְ בְּרֹאשׁ, בראשך נָתַתִּי, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים, וְעדיין לֹא עָשִׂית, תיקנת אֶת־הַזִּמָּה עַל, עם כָּל־תּוֹעֲבֹתָיִךְ.
פסוק מד:הִנֵּה כָּל־הַמֹּשֵׁל משלים, פתגמים, עָלַיִךְ יִמְשֹׁל לֵאמֹר: "כְּאִמָּה – בִּתָּהּ, כַּאם כך בתה". המחבר משלים ידמה את ירושלים לבת המתנהגת בדומה לאמה. והנביא מפרש:
פסוק מה:בַּת־אִמֵּךְ אַתְּ, שגֹּעֶלֶת, בוחלת באִישָׁהּ וּבָנֶיהָ. את ממשיכה את מסורת אמך המתנכרת לאישהּ ולבניה, וַאֲחוֹת אֲחוֹתֵךְ אַתְּ, ובדבר זה את כאחיותייך אֲשֶׁר גָּעֲלוּ את אַנְשֵׁיהֶן וּבְנֵיהֶן. עתה יבוא זיהוין של הקרובות: אִמְּכֶן חִתִּית וַאֲבִיכֶן אֱמֹרִי. אתם, בני ישראל כולכם, מוצאכם מתערובת עמים שתרבותם שפלה, עמי כנען וחת.
פסוק מו:וַאֲחוֹתֵךְ הַגְּדוֹלָה בשטחה ובמעמדה היא שֹׁמְרוֹן, הִיא וּבְנוֹתֶיהָ, היישובים הנספחים לה, הַיּוֹשֶׁבֶת עַל־שְׂמֹאולֵךְ, מצפון לך, וַאֲחוֹתֵךְ הַקְּטַנָּה מִמֵּךְ, הַיּוֹשֶׁבֶת מִימִינֵךְ – סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ. את, ירושלים, שוכנת בין האחות הגדולה, מהעבר הקרוב, ובין האחרת, הקטנה, הנוכחת אף היא בזכרונה ההיסטורי.
פסוק מז:וְלֹא רק בְדַרְכֵיהֶן הָלַכְתְּ וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן עָשִׂית, כִּמְעַט קָט, בזמן קצר מאוד וַתַּשְׁחִתִי יותר מֵהֶן בְּכָל־דְּרָכָיִךְ. לא רק סיגלת לעצמך את מעשי שומרון וסדום, אלא אף עלית עליהן בתועבותייך.
פסוק מח:חַי־אָנִי, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים, אִם־עָשְׂתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ, הִיא וּבְנוֹתֶיהָ, עמורה, אדמה וצבויים, כַּאֲשֶׁר עָשִׂית אַתְּ וּבְנוֹתָיִךְ.
פסוק מט:הִנֵּה־זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ: גָּאוֹן, גאווה שמקורה שִׂבְעַת־לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט, שובע ושאננות הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ, וְיַד־עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה. כל מה שהיה ברשות אנשי סדום, הם שמרו לעצמם בלבד.
פסוק נ:וַתִּגְבְּהֶינָה סדום ובנותיה וַתַּעֲשֶׂינָה תוֹעֵבָה לְפָנָי. וָאָסִיר אֶתְהֶן כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי את יוהרתן ומעשיהן.
פסוק נא:וְשֹׁמְרוֹן כַּחֲצִי חַטֹּאתַיִךְ לֹא חָטָאָה. חטאי שומרון אינם מגיעים לחצי חטאייך. וַתַּרְבִּי אֶת־תּוֹעֲבוֹתַיִךְ יותר מֵהֵנָּה, וַתְּצַדְּקִי אֶת־אֲחוֹתַיִךְ בְּכָל־תּוֹעֲבֹתַיִךְ, אֲשֶׁר עָשִׂית. בהשוואה אלייך שתי אחיותייך נראות צדיקות. את פרוצה מהן, כי יצרת בתוכך מקבץ תרבותי והתפתית להשפעות מכל הכיוונים – אשור, בבל, מצרים והכנענים.
פסוק נב:גַּם־אַתְּ שְׂאִי כְלִמָּתֵךְ, בושתך אֲשֶׁר פִּלַּלְתְּ, דנת, ציפית או איחלת לַאֲחוֹתֵךְ. חשבת ששומרון ראויה לכלימה, אך את ראויה לכך ממנה כי בְּחַטֹּאתַיִךְ אֲשֶׁר־הִתְעַבְתְּ מֵהֵן, הן תִּצְדַּקְנָה מִמֵּךְ. וְשוב – גַם־אַתְּ בּוֹשִׁי וּשְׂאִי כְלִמָּתֵךְ, בְּצַדֶּקְתֵּךְ אַחְיוֹתֵךְ. בירושלים נחשבות שומרון וסדום ערי חטא, אבל לנוכח התועבות שלה עצמה הן נחשבות צדיקות.
פסוק נג:בסופו של דבר – וְשַׁבְתִּי אֶת־שְׁבִיתְהֶן, גם את הערים האלה אשיב על כנן – אֶת־שְׁבוּת סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת־שְׁבוּת שֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ, וּשְׁבוּת שְׁבִיתַיִךְ בְּתוֹכָהְנָה, בתוכן. לכשתבוא הגאולה, וסדום ושומרון ייבנו מחדש, גם את תיבני עמן.
פסוק נד:לְמַעַן תִּשְׂאִי כְלִמָּתֵךְ, וְנִכְלַמְתְּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית, בְּנַחֲמֵךְ אֹתָן, הן ימצאו נחמה, כביכול, בצרתך הגדולה.
פסוק נה:וַאֲחוֹתַיִךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן, וְשֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן, וְאַתְּ וּבְנוֹתַיִךְ תְּשֻׁבֶינָה לְקַדְמַתְכֶן.
פסוק נו:וְלוֹא הָיְתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ לִשְׁמוּעָה בְּפִיךְ בְּיוֹם גְּאוֹנָיִךְ. בתקופת גדולתך, כשעוד היה כוח השלטון בידיך, לא התבוננת מספיק בחטאיה ובמהפכתה של סדום.
פסוק נז:היית אמורה ללמוד ולהפנים את מה שאירע בסדום ולהימנע מתועבות בְּטֶרֶם תִּגָּלֶה רָעָתֵךְ, כְּמוֹ בעֵת חֶרְפַּת בְּנוֹת־אֲרָם וְכָל־סְבִיבוֹתֶיהָ ובְנוֹת פְּלִשְׁתִּים הַשָּׁאטוֹת, המבזות אוֹתָךְ מִסָּבִיב, בזמן שערי ארם ושכנותיהן וערי פלשתים לעגו לתרבותך הנרמסת והפרוצה לכול. לחלופין: בזמן שאלו התגרו בכם ובזזו אתכם. מדוע לא שבתם אז ממעשיכם?!
פסוק נח:אֶת־זִמָּתֵךְ וְאֶת־תּוֹעֲבוֹתַיִךְ – אַתְּ נְשָׂאתִים, נשאת אותן. רק את נושאת באחריות העבודה הזרה שלך. נְאֻם ה'.
פסוק נט:כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: וְעָשִׂיתִ אוֹתָךְ, עשיתי לך כַּאֲשֶׁר עָשִׂית, עונשך חמור כחומרת מעשייך, אֲשֶׁר־בָּזִית, ביזית אָלָה, שבועה לְהָפֵר בְּרִית שכָּרת אתי בהר סיני.
פסוק ס:ואף שאת זלזלת בברית – וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת־בְּרִיתִי אוֹתָךְ, אותה ברית שכרתי לך בִּימֵי נְעוּרָיִךְ, וַהֲקִימוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם. אקיים את ברית הנצח עמך, אושיעך ולא אוסיף לקצוף עלייך עוד.
פסוק סא:וְזָכַרְתְּ אז אֶת־דְּרָכַיִךְ וְנִכְלַמְתְּ בהן, בְּקַחְתֵּךְ אֶת־אֲחוֹתַיִךְ הַגְּדֹלוֹת מִמֵּךְ, שומרון ובנותיה אֶל, עם הַקְּטַנּוֹת מִמֵּךְ, סדום ובנותיה, וְנָתַתִּי אֶתְהֶן לָךְ לְבָנוֹת, הן יהיו שייכות לך, וְלֹא מִבְּרִיתֵךְ, לא מפני שמגיע לך, שהרי לא שמרת בריתך,
פסוק סב:אלא – וַהֲקִימֹתִי אֲנִי אֶת־בְּרִיתִי אִתָּךְ, וְיָדַעַתְּ כִּי־אֲנִי ה',
פסוק סג:לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ, תתביישי, וְלֹא יִהְיֶה־לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה, אומץ לדבר מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ, והדבר הגדול ביותר – בְּכַפְּרִי־לָךְ לְכָל־אֲשֶׁר עָשִׂית. נְאֻם ה' אֱלוֹהִים.
