א וְהָרָעָ֖ב כָּבֵ֥ד בָּאָֽרֶץ׃ ב וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר כִּלּוּ֙ לֶאֱכֹ֣ל אֶת־הַשֶּׁ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר הֵבִ֖יאוּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ אֲבִיהֶ֔ם שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ־לָ֥נוּ מְעַט־אֹֽכֶל׃ ג וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוּדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הָעֵ֣ד הֵעִד֩ בָּ֨נוּ הָאִ֤ישׁ לֵאמֹר֙ לֹֽא־תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם׃ ד אִם־יֶשְׁךָ֛ מְשַׁלֵּ֥חַ אֶת־אָחִ֖ינוּ אִתָּ֑נוּ נֵרְדָ֕ה וְנִשְׁבְּרָ֥ה לְךָ֖ אֹֽכֶל׃ ה וְאִם־אֵינְךָ֥ מְשַׁלֵּ֖חַ לֹ֣א נֵרֵ֑ד כִּֽי־הָאִ֞ישׁ אָמַ֤ר אֵלֵ֙ינוּ֙ לֹֽא־תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם׃ ו וַיֹּ֙אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל לָמָ֥ה הֲרֵעֹתֶ֖ם לִ֑י לְהַגִּ֣יד לָאִ֔ישׁ הַע֥וֹד לָכֶ֖ם אָֽח׃ ז וַיֹּאמְר֡וּ שָׁא֣וֹל שָֽׁאַל־הָ֠אִישׁ לָ֣נוּ וּלְמֽוֹלַדְתֵּ֜נוּ לֵאמֹ֗ר הַע֨וֹד אֲבִיכֶ֥ם חַי֙ הֲיֵ֣שׁ לָכֶ֣ם אָ֔ח וַנַ֨גֶּד־ל֔וֹ עַל־פִּ֖י הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה הֲיָד֣וֹעַ נֵדַ֔ע כִּ֣י יֹאמַ֔ר הוֹרִ֖ידוּ אֶת־אֲחִיכֶֽם׃ ח וַיֹּ֨אמֶר יְהוּדָ֜ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֣ל אָבִ֗יו שִׁלְחָ֥ה הַנַּ֛עַר אִתִּ֖י וְנָק֣וּמָה וְנֵלֵ֑כָה וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת גַּם־אֲנַ֥חְנוּ גַם־אַתָּ֖ה גַּם־טַפֵּֽנוּ׃ ט אָֽנֹכִי֙ אֶֽעֶרְבֶ֔נּוּ מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נּוּ אִם־לֹ֨א הֲבִיאֹתִ֤יו אֵלֶ֙יךָ֙ וְהִצַּגְתִּ֣יו לְפָנֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִֽי לְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים׃ י כִּ֖י לוּלֵ֣א הִתְמַהְמָ֑הְנוּ כִּֽי־עַתָּ֥ה שַׁ֖בְנוּ זֶ֥ה פַעֲמָֽיִם׃ יא וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם יִשְׂרָאֵ֣ל אֲבִיהֶ֗ם אִם־כֵּ֣ן ׀ אֵפוֹא֮ זֹ֣את עֲשׂוּ֒ קְח֞וּ מִזִּמְרַ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ בִּכְלֵיכֶ֔ם וְהוֹרִ֥ידוּ לָאִ֖ישׁ מִנְחָ֑ה מְעַ֤ט צֳרִי֙ וּמְעַ֣ט דְּבַ֔שׁ נְכֹ֣את וָלֹ֔ט בָּטְנִ֖ים וּשְׁקֵדִֽים׃ יב וְכֶ֥סֶף מִשְׁנֶ֖ה קְח֣וּ בְיֶדְכֶ֑ם וְאֶת־הַכֶּ֜סֶף הַמּוּשָׁ֨ב בְּפִ֤י אַמְתְּחֹֽתֵיכֶם֙ תָּשִׁ֣יבוּ בְיֶדְכֶ֔ם אוּלַ֥י מִשְׁגֶּ֖ה הֽוּא׃ יג וְאֶת־אֲחִיכֶ֖ם קָ֑חוּ וְק֖וּמוּ שׁ֥וּבוּ אֶל־הָאִֽישׁ׃ יד וְאֵ֣ל שַׁדַּ֗י יִתֵּ֨ן לָכֶ֤ם רַחֲמִים֙ לִפְנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְשִׁלַּ֥ח לָכֶ֛ם אֶת־אֲחִיכֶ֥ם אַחֵ֖ר וְאֶת־בִּנְיָמִ֑ין וַאֲנִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר שָׁכֹ֖לְתִּי שָׁכָֽלְתִּי׃ טו וַיִּקְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־הַמִּנְחָ֣ה הַזֹּ֔את וּמִשְׁנֶה־כֶּ֛סֶף לָקְח֥וּ בְיָדָ֖ם וְאֶת־בִּנְיָמִ֑ן וַיָּקֻ֙מוּ֙ וַיֵּרְד֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י יוֹסֵֽף׃ טז וַיַּ֨רְא יוֹסֵ֣ף אִתָּם֮ אֶת־בִּנְיָמִין֒ וַיֹּ֙אמֶר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּית֔וֹ הָבֵ֥א אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים הַבָּ֑יְתָה וּטְבֹ֤חַ טֶ֙בַח֙ וְהָכֵ֔ן כִּ֥י אִתִּ֛י יֹאכְל֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים בַּֽצָּהֳרָֽיִם׃ יז וַיַּ֣עַשׂ הָאִ֔ישׁ כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יוֹסֵ֑ף וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֥יתָה יוֹסֵֽף׃ יח וַיִּֽירְא֣וּ הָֽאֲנָשִׁ֗ים כִּ֣י הֽוּבְאוּ֮ בֵּ֣ית יוֹסֵף֒ וַיֹּאמְר֗וּ עַל־דְּבַ֤ר הַכֶּ֙סֶף֙ הַשָּׁ֤ב בְּאַמְתְּחֹתֵ֙ינוּ֙ בַּתְּחִלָּ֔ה אֲנַ֖חְנוּ מֽוּבָאִ֑ים לְהִתְגֹּלֵ֤ל עָלֵ֙ינוּ֙ וּלְהִתְנַפֵּ֣ל עָלֵ֔ינוּ וְלָקַ֧חַת אֹתָ֛נוּ לַעֲבָדִ֖ים וְאֶת־חֲמֹרֵֽינוּ׃ יט וַֽיִּגְּשׁוּ֙ אֶל־הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֖ר עַל־בֵּ֣ית יוֹסֵ֑ף וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו פֶּ֥תַח הַבָּֽיִת׃ כ וַיֹּאמְר֖וּ בִּ֣י אֲדֹנִ֑י יָרֹ֥ד יָרַ֛דְנוּ בַּתְּחִלָּ֖ה לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃ כא וַֽיְהִ֞י כִּי־בָ֣אנוּ אֶל־הַמָּל֗וֹן וַֽנִּפְתְּחָה֙ אֶת־אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ וְהִנֵּ֤ה כֶֽסֶף־אִישׁ֙ בְּפִ֣י אַמְתַּחְתּ֔וֹ כַּסְפֵּ֖נוּ בְּמִשְׁקָל֑וֹ וַנָּ֥שֶׁב אֹת֖וֹ בְּיָדֵֽנוּ׃ כב וְכֶ֧סֶף אַחֵ֛ר הוֹרַ֥דְנוּ בְיָדֵ֖נוּ לִשְׁבָּר־אֹ֑כֶל לֹ֣א יָדַ֔עְנוּ מִי־שָׂ֥ם כַּסְפֵּ֖נוּ בְּאַמְתְּחֹתֵֽינוּ׃ כג וַיֹּאמֶר֩ שָׁל֨וֹם לָכֶ֜ם אַל־תִּירָ֗אוּ אֱלֹ֨הֵיכֶ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י אֲבִיכֶם֙ נָתַ֨ן לָכֶ֤ם מַטְמוֹן֙ בְּאַמְתְּחֹ֣תֵיכֶ֔ם כַּסְפְּכֶ֖ם בָּ֣א אֵלָ֑י וַיּוֹצֵ֥א אֲלֵהֶ֖ם אֶת־שִׁמְעֽוֹן׃ כד וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֑ף וַיִּתֶּן־מַ֙יִם֙ וַיִּרְחֲצ֣וּ רַגְלֵיהֶ֔ם וַיִּתֵּ֥ן מִסְפּ֖וֹא לַחֲמֹֽרֵיהֶֽם׃ כה וַיָּכִ֙ינוּ֙ אֶת־הַמִּנְחָ֔ה עַד־בּ֥וֹא יוֹסֵ֖ף בַּֽצָּהֳרָ֑יִם כִּ֣י שָֽׁמְע֔וּ כִּי־שָׁ֖ם יֹ֥אכְלוּ לָֽחֶם׃ כו וַיָּבֹ֤א יוֹסֵף֙ הַבַּ֔יְתָה וַיָּבִ֥יאּוּ ל֛וֹ אֶת־הַמִּנְחָ֥ה אֲשֶׁר־בְּיָדָ֖ם הַבָּ֑יְתָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ־ל֖וֹ אָֽרְצָה׃ כז וַיִּשְׁאַ֤ל לָהֶם֙ לְשָׁל֔וֹם וַיֹּ֗אמֶר הֲשָׁל֛וֹם אֲבִיכֶ֥ם הַזָּקֵ֖ן אֲשֶׁ֣ר אֲמַרְתֶּ֑ם הַעוֹדֶ֖נּוּ חָֽי׃ כח וַיֹּאמְר֗וּ שָׁל֛וֹם לְעַבְדְּךָ֥ לְאָבִ֖ינוּ עוֹדֶ֣נּוּ חָ֑י וַֽיִּקְּד֖וּ וישתחו (וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ׃) כט וַיִּשָּׂ֣א עֵינָ֗יו וַיַּ֞רְא אֶת־בִּנְיָמִ֣ין אָחִיו֮ בֶּן־אִמּוֹ֒ וַיֹּ֗אמֶר הֲזֶה֙ אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹ֔ן אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּאמַ֕ר אֱלֹהִ֥ים יָחְנְךָ֖ בְּנִֽי׃ ל וַיְמַהֵ֣ר יוֹסֵ֗ף כִּֽי־נִכְמְר֤וּ רַחֲמָיו֙ אֶל־אָחִ֔יו וַיְבַקֵּ֖שׁ לִבְכּ֑וֹת וַיָּבֹ֥א הַחַ֖דְרָה וַיֵּ֥בְךְּ שָֽׁמָּה׃ לא וַיִּרְחַ֥ץ פָּנָ֖יו וַיֵּצֵ֑א וַיִּ֨תְאַפַּ֔ק וַיֹּ֖אמֶר שִׂ֥ימוּ לָֽחֶם׃ לב וַיָּשִׂ֥ימוּ ל֛וֹ לְבַדּ֖וֹ וְלָהֶ֣ם לְבַדָּ֑ם וְלַמִּצְרִ֞ים הָאֹכְלִ֤ים אִתּוֹ֙ לְבַדָּ֔ם כִּי֩ לֹ֨א יוּכְל֜וּן הַמִּצְרִ֗ים לֶאֱכֹ֤ל אֶת־הָֽעִבְרִים֙ לֶ֔חֶם כִּי־תוֹעֵבָ֥ה הִ֖וא לְמִצְרָֽיִם׃ לג וַיֵּשְׁב֣וּ לְפָנָ֔יו הַבְּכֹר֙ כִּבְכֹ֣רָת֔וֹ וְהַצָּעִ֖יר כִּצְעִרָת֑וֹ וַיִּתְמְה֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים אִ֥ישׁ אֶל־רֵעֵֽהוּ׃ לד וַיִּשָּׂ֨א מַשְׂאֹ֜ת מֵאֵ֣ת פָּנָיו֮ אֲלֵהֶם֒ וַתֵּ֜רֶב מַשְׂאַ֧ת בִּנְיָמִ֛ן מִמַּשְׂאֹ֥ת כֻּלָּ֖ם חָמֵ֣שׁ יָד֑וֹת וַיִּשְׁתּ֥וּ וַֽיִּשְׁכְּר֖וּ עִמּֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק י:
כי לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמים. פירש רש"י ז"ל התמהמהנו על ידך כבר היינו שבים עם שמעון ולא נצטערנו כל הימים הללו, אם כן מכאן שכולם כוונו להביא שמעון, ופירוש זה פעמים עם פעם זה יהיו ב"פ:
פסוק יא:
ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן אפוא. במדרש אותה חרדה גדולה שהחרדתי לאבא שנאמר ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד ויאמר מי אפוא שנזדעזע עלי עמדה לי כאן, ומזה פחד שאמר עלי היו כלנה בעוני כמו שאמרתי, א"כ קחו מזמרת הארץ קחו זמיר עריצים לזמור ולכרות העון, ולז"א ישראל ולא אמר יעקב כי כשלקח הברכות היה שמו יעקב, ולזה העלימו ואמר אביהם אולי מצד אביהם בא להם, לזה אמר להם שיכוונו בתפלתם, והודיעם איך יכוונו, אמר להם זאת עשו שיכנסו מהמדה שנקראת זאת ויעלו הכוונה לבינה ששם היא כוונת התפלה, ולז"א מזמרת הארץ שהיא ארץ העליונה, וזמרת מלשון עזי וזמרת יה, ויה הוא רמז על הכתר החכמה והבינה שהם רמוזים בי"ה, ואמר בכליכם הזהירם על הכוונה שהיא עיקר כלי קבול התפלה, כי כונה גימ' אחד מיוחד, ורמז להם ברמז על האחד המיוחד אשר לא יתכנה לא באות ולא בקוץ ולא בתג אפסו בו הרעיונות נלאו בו המחשבות. והורידו לאיש, אז"ל זה הקב"ה שנאמר בו ה' איש מלחמה שהוא רמז על כ"י שהיא לוחמת מלחמת ה' יורידו לה השפע מהג' עליונות שהם רמוזים בזמרת הארץ כמו שאמר עזי וזמרת יה, יו"ד עם וצו ו"ה, והם כלי הבריאה שנאמר ואהיה אצלו אמון אל תקרי אמון אלא אומן ואהיה שעשועים יום יום הם חכמ"ה בינ"ה כולם בחכמה עשית, והבינ"ה היא אלהים דבראשית, אח"כ אמר להם על שש אבני הבנין והם צרי והוא שרף הנוטף מעצי הקטף שהוא חס"ד שמקבל מהג' עליונות שהם עצי הקטף והדבש הוא הפח"ד, ולזה אמר דבש מצאת אכול דיך, ולזה אמר בצרי ובדבש מעט מעט, כי כבר ידעת כי מצד אברהם יש ל"ה שרים של ישמעאל ומצד יצחק יש ל"ה שרים של עשו וכל אחד כלול בחבירו, חס"ד עם פח"ד ופח"ד עם חס"ד, ולזה אמר צרי שהם ב' נקודות זו אצל זו נקראים צירי, וכן צר"י גי' ברחמי"ם, סודו בר"ח שהוא יצחק שהוא ר"ח, מים זה אברהם שהוא תפר בארות המים, וכן דבש גימ' הבא רחמים, שאומר ליצחק שיביא רחמים, כי מרוב רחמנותו על בניו רצה לברך את עשו שיהיו בני יעקב בגלותן של עשו ולא תחת יד אומה אחרת, כי ראה שהם חוטאים ואשה של גיהנם מכלה בישראל גזר עליהם הגלות, ולזה ויאהב יצחק את עשו כמו שפירש הר' יוסף גיקטילה ז"ל בספר שערי אורה, ולזה אומר בברכת אתה גבור שהיא רומזת לגבורה מי כמוך אב הרחמן כמו שדרשו ז"ל על פסוק כי אברהם לא ידענו, ולזה עמד במדת הגבורה להתגבר ולעמוד כנגד כל המקטרגים המצירים לישראל, וכל אותם שהם לצד שמאל שהם יותר קשים מאותם שהם לצד ימין לזה לקח לו מדת הגבורה אם כן הבא רחמים, נכאת היא שעוה שיוצא ממנה אורה, לרמוז לתורה שבכתב, והשעוה הוא ירוקה לרמוז לקו ירוק שהוא יעקב, ולט שהוא יסוד, ול"ט גימ' במספר קטן חי, יסוד עם המלה ח"י, ולט טל שבו גנוז הטל שעתיד הקב"ה להחיות בו המתים, בטנים הוא הנצח שהוא בטן ים, שקדים הוד, שקדים כי שקד ה' על הרעה וגו' והודי נהפך, אם כן הזהירם יעקב ולמדם להוריד השפע מלמעלה ולעלות ולהכנס מן השער כמ"ש זאת עשו והבן, ואת אחיכם קחו ולכו הביאו כו', כדי שתהיו עשרה ותכוונו לעשר והתפללו בעשרה:
פסוק יד:
ואני כאשר שכלתי. ועשיתי בשכלות ששלחתי ליוסף שכלתי לשלוח לבנימן. או אמר כאשר שכלתי, שאמר אני יודע שאתם גבורים אחד מכם יכול על כמה בני אדם ויכול להחריב כמה מדינות אלא מי מעכב החטא ואני מפחד שמא כאשר שכלתי לעצמי אולי כן שכלתי לכם, שהעון שלי הוא עומד כנגדכם והוא המעכב, כמו שאמר דוד המע"ה יגורו עלי עזים, אמר יגורו יתכנסו ויאספו עלי עזים איני מפחד מהם ממי אני מפחד מהחטא, ולזה אמר לא פשעי ולא חטאתי, כשעומד כנגדו החטא הוא נעשה חלש שהחטא מחליש כח הגבורה, ולזה אמר אני מפחד שמא עוני גרם להחליש כחכם, והוא לא ידע שיש בידם עון מכירת יוסף והוא הוא שהחליש כחם ונשתה גבורתם:
פסוק יד:
ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש. יכולין לומר שהתפלל עליהם כשיעמדו עשרה הרוגי מלכות לפני קיסר שיתן להם רחמים בעמדם לפניו, כד"א ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם, ושלח לכם את אחיכם אחר, שישלח חלופכם כמאן דאמר נתחלפו באחרים וזהו אחר ואת בנימ"ן בנ"י מי"ן אחר שנתנו עכו"ם תחתם שהם בני מין אחר ונתחלפו בהם, וזהו וכסף משנה שנשתנו, והכל ברמז:
פסוק טו:
ויקחו האנשים. כתב רבינו בחיי ז"ל הזכירם בשם אנשים ולא בשם אחים שהיו מתנכרים שלא יכיר אותם שום אדם לאחים אלא כאנשים נכרים. ועל דרך הקבלה אמר אנשים רמז לי' הרוגי מלכות ומן הכתוב הזה יתחיל הרמז בהם, ולכן תמצא שהזכיר עשר פעמים אנשים בפרשה, ע"כ ויאמר לאשר על ביתו הבא את האנשים, גזירה היא מלפני, וזהו הבית"ה וטבח טב"ח רמז על שנים שנשחטו רבן שמעון ורבי ישמעאל, והיכן הכינם לחיי עולם הבא, כי אתי יאכלו האנשים בצהרים, מזומנין לסעודתן של צדיקים ולחיי עולם הבא שדומה לצהרים אחר שיטהרו מעון מכירת יוסף, וזה הבקר אור והאנשים שלחו:
פסוק יח:
וייראו האנשים. ממה יראו, כי הובאו בית יוסף, בעל כרחם הם באים כצאן שמביאין לבית המטבחים, שראו שאין בידם אלא עון מכירת יוסף, כשאמר יוסף לאשר על ביתו הבא את האנשים הביתה, אמר ויעש האיש ויבא את האנשים ביתה לא אמר בית יוסף אלא ביתה יוסף כלומר מי גרם שנער אחד שהוא מנשה יכניס י' אנשים גבורים ויכנסו אחריו ויאסרו בבית יוסף, עון מכירת יוסף א"כ וייראו האנשים כי הובאו בית יוסף עון יוסף מביאם ומכניסם:
פסוק יח:
ובזוהר וייראו האנשים, ומה כלהו הוו גוברין תקיפין וחד עולמא מייתי לון לבית יוסף דחלו כד ייתי קב"ה לבר נש לדינא על עובדוי עאכ"ו, זהו שאמר דהע"ה יגורו עלי עזים אמר אם יאספו עלי כל עזים שבעולם איני מפחד מהם כי הם בני אדם כמו שאמר במקום אחר מה יעשה אדם לי. תדע ממי אני ירא מהחטא זהו לא פשעי ולא חטאתי ה', וכן אז"ל לא ערוד ממית אלא חטא ממית, ויאמרו על דבר הכסף השב באמתחותינו, אמרו אולי הכסף השב הוא הכסף שלקחנו במכירתו, אנחנו. מובאים על ידו אנו באים בסוד התקון, להתגולל עלינו ולהתנפל עלינו ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו, ט' מלות והעשירי הוא יוסף שהוא ג"כ בא בגלגול י' הרוגי מלכות שהוא סבב להם, ואת חמורינו הם הגופים שלנו החומר:
פסוק יח:
וע"ד הפשט לקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו, מה להם לבכות על חמוריהם יבכו על עצמם, ואילו אמר לקחת חמורינו ואותנו היו דואגים שלא יקח החמורים תחילה וידאגו עליהם ואח"כ יקח אותם, אבל אחר שיקח אותם החמורים הם בכלל א"כ מה להם לדאוג על חמוריהם, ונאמר ע"ד מליצה שהיו דואגים שלא יעשו אותם חמרים על חמוריהם כי לא ידאגו על עבדותם כי עבד מלך מלך אלא שלא יעשה אותם חמרים והחמר יש לו צער הרבה כי צריך להנהיג החמור בכל עת ובכל רגע ולא יסור שבטו מעליו וכשהוא נושא משא אינו יכול לרכוב כי החמרים רוב הלוכם ברגליהם ולא יבטל קולם וידיהם מלהנהיג, והם אינם מלומדים לזה אלא לרעות צאן יושבים שקטים ושאננים לבטח אינם. יגעים לא ביד ולא בקול, ויכולים ללמוד בלי שום הפסק, מה שאינם יכולים לעשות כן אם הם חמרים, ואמרו כן לפי שראו שהובאו המה וחמוריהם שכן הוא אומר ויתן מים וירחצו רגליהם ויתן מספוא לחמוריהם משמע שהכניסו החמורים עמהם, ולנחם אותם ולדבר על לבם נתן מספוא לפניהם:
פסוק יט:
ויגשו האנשים וידברו אליו פתח הבית. למה פתח הבית, לפי שהתפלל עליהם אביהם באל שדי שאמר ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש כשבאו לפתח זכרו המזוזה שיש בה שם שדי, אמרו התפלה של אבא בא עתה שאמר לפני האיש, לזה ויגשו אל האיש לא אל יוסף, ולזה לא המתינו עד שיכנסו אלא פתח הבית שהוא מקום התפלה, שאמר יתן לכם רחמים באל שדי שהוא בפתח, וכן היה שאמר להם שלום לכם אל תיראו, הקדים להם השלום, אז ידעו שהתפלה של אביהם עשתה פירות. א"ל כספכם בא אלי, אמר ברמז אם אתם מפחדים מכסף מכירת יוסף אותו הכסף בא אלי ונגע בי שקראתי בני מנשה כי נשני אלהים את עמלי א"כ בי נשכח והוא היה סיבת ביאתי. ואמרו וכסף אחר הורדנו, לא אמרו משנה כסף אלא כסף אחר הוא המורידנו. ויוצא אליהם את שמעון, להסיר מלבם היראה והפחד הוציא להם שמעון, אמר אם היתה הכוונה לעשות עמכם רעה לא הייתי שומע דבריכם בפתח אלא הייתי מכניסכם לבית קודם שלא תברחו או שלא תעשו שום רעה, אלא מכאן תהיו בטוחים שאין הכוונה לעשות עמכם שום רעה בעולם שהרי אתם עשרה גבורים והרי אחיכם שמעון עמכם ג"כ בפתח, א"כ לא תיראו ולא תפחדו מביאת הבית, כי אני אחד ואתם י"א שהייתם עשרה והוצאתי לכם שמעון, אז ויבא האנשים ביתה יוסף, הביאם בלא פחד:
פסוק כז:
וישאל להם לשלום ויאמר השלום אביכם הזקן העודנו חי, האין בו נבואה או ביצחק, ולזה אמר הזקן, אם אין בו נבואה לדעת שאני חי, הזקן שהוא יצחק שהניחו יוסף חי הוא נביא הי"ל לדעת. ויאמרו שלום לאבינו עודנו חי, הוא חי ולא יצחק:
פסוק כח:
ויקדו וישתחוו. כבר אמר וישתחוו לו ארצה למה השתחוו פעם אחרת. אלא השתחויה זו היא הודאה להש"י כשראו שהקדים להם שלום נתנו הודאה למקום ב"ה, ולזה לא אמר ויקדו וישתחוו לו כמו שאמר למעלה:
פסוק כט:
וישא עיניו וירא את בנימין אחיו וגו'. כבר אמר למעלה וירא יוסף אתם את בנימין, אמרו בזוהר וירא אתם את בנימין, שראה ברוח הקדש שבחלק יהודה ובנימין תשרה שכינה, שבית המקדש נבנה בחלקם ולא בחלקו, וזהו אתם שהוא עמהם, ועתה ראה שהוא בן אמו שהיה דומה לרחל אמו, ואמו לא זכתה ליקבר אלא בדרך ובנימין זכה לבין כתפיו שכן, וזהו אומרו אלהים יחנ"ך בני ר"ת יעשה חנייתו בך ולא בי, ולזה וימהר לבכות ויבא החדרה ויבך שמה:
פסוק לב:
ויאמר שימו לחם וישימו לו לבדו ולהם לבדם. מה צ"ל כי בודאי השליט אין דרכו לאכול עם שום אדם, ולמה אמר ג"כ ולהם לבדם. אלא רצה להזכירם וישבו לאכל לחם והניחוהו לבדו בבור, ועשה כן שלא ירום לבם בחשבם שאוכלים עם המלך, כמו שאמרו ז"ל וגילו ברעדה כתיב במקום גילה שם רעדה, ולזה ויתמהו האנשים איש אל רעהו זה שמעון ולוי שנאמר בהם איש חרבו וגו', ואחר כך קרבם שנאמר וישתו וישכרו עמו:
פסוק לב:
עוד יכולין לומר וירא את בנימן, ואח"כ אמר וירא את בנימין אחיו בן אמו, יובן זה ממאמר הזוהר פ' ויצא דף קנ"ג עמוד ב' ת"ח לאה אולידת שית בנין וברתא והכי אתחזי דהא שית סטרין קיימין עלה ואלין שית וברתא חדא ברזא עילאה נפקא, רחל אולידת תרין צדיקים והכי אתחזי דבין תרי צדיקי יתבי עלמא דכתיב וצדיקים יירשו ארץ, צדיק לעילא וצדיק לתתא ועל דא יוסף ובנימין תרי צדיקי נינהו, יוסף זכה למהוי צדיק לעילא, בגין דנטיר את קיימא, בנימין צדיק לתתא בגין לאתעטרא שמט' בין תרי צדיקי יוסף הצדיק ובנימין הצדיק, וכי בנימין צדיק הוה אין דכל יומוי לא חט בהאי את קיימא, ואע"ג דלא אזדמן ליה עובדא כיוסף, אי הכי אמאי איקרי צדיק אלא כל יומוי דיעקב הוה באבלא דיוסף ולא שמש ערסיה ואי תימא דכד אתנטיל יוסף מיעקב בנימין רביא הוה ולא נסיב אלא אע"ג דאזדווג לבתר לא בעא לשמשא ערסיה, והא אנן הכי תנן בשעתא דחזי יוסף לבנימין שאיל ליה אית לך אינתו א"ל אין א"ל אית לך בנין א"ל אין ומה איקרון, א"ל על שום אחי בלע ובכר גרא וכו', הכי הוא ודאי דכל זמנא דאתאבל יעקב על יוסף לא שמש ערסיה ואוליד בנין:, דאמר בנימין הא יוסף אחי את קיימא דאבא הוה דהא ברית סיומא דגופא איהו כיון דאיהו אתאביד אנא אהא נטיר אתריה דאחי דהא סיומא דגופא איהו ברית, ועל דא כתיב ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף, דהא ודאי אשתלים גופא ובגין כך בנימין ידע ונטר אתריה דאחוי, כיון דאתא יוסף ואשתכח בנימין הדר לאתריה ושמש ערסיה ואוליד בנין, וקב"ה עבד ליה צדיק לתתא ויוסף צדיק לעילא ע"כ. פי' דכל זמנא דאתאבל יעקב על יוסף לא שמש ערסיה לא שמש במדתו שהוא למטה מכ"י אלא במדתו של יוסף שהוא הברית כמו שאמר דהוה נטיר אתריה ומשום דאתריה דיוסף איהו סיומא דגופא הוליד י' בנים וקראם ע"ש הי' בל"ע על שם המופלא ונעלם ומכוסה, ובכ"ר כנגד החכמ"ה שהיא ראשית שהוא בכור ובכ"ר בכו"ר, אשבל כנגד הבינ"ה שהוא כלולה מל"ב נתיבות, גר"א אברה"ם שהוא בן גר וקרא עצמו גר ותושב, נעמן הוא יצחק שהיה נעים, שבא לו הנעימות מג"ע כשלקחוהו המלאכים לרפאותו לפי ששחט בו רוב שנים כדאיתא בזוהר כתיבת יד, אחי וראש, אחי אחיו ממש שהוא הברי"ת, וראש הוא ת"ת, והקדים הברית לפי שלזה בא למנטר לאתריה, מפי"ם נצ"ח שהוא ענף החס"ד, מפי"ם מי"ם פ', שהוא פ"ה החס"ד שמשם בא השפע ע"י, חפי"ם ח"ף י"ם זה הו"ד שהיא חופה מצד שמאל שלא יכנסו הקליפות, ואר"ד היא כ"י שנאמר כשושנה וגו', לז"א וירא יוסף אתם את בנימין, שבנימין השלים הגוף והשלים העשר אחר שבא יוסף כמ"ש כיון דאתא יוסף ואשתכח, בנימין הדר לביתא, אמר וירא את בנימין אחיו אחיו ודאי דנטר אתריה ואח לצרה יולד, והוא אחיו שיושב בין שני צדיקים, לז"א בן אמו ודאי כמו הבן שיושב בחיק אמו, כן בנימין איהו צדיק לתתא, לז"א אלהים יחנך, כמו שאתם שמת חנייתך במקומי כדי שלא יבא שם ערל וטמא כן ישרה שכינתו בתחומך כמ"ש ובין כתפיו שכן, יחנך יעשה חנייתו בך, ולזה ותרב משאת בנימין חמש ידות, כנגד נצ"ח והו"ד יסו"ד כ"י ומדתו למטה שהיה שומרה: