פסוק ב:שבו. בס' אהל מועד ח"א ד"ו הביא שבו שברו לנו מעט אוכל רמז לנרות חנוכה, כי "לנו" בגימ' פ"ו ואם שוברים "לנו" המחצה הוא מ"ג, וז"ש שברו לנו ויהי' מ"ג. ומעט היינו אות הקטן מתיבת אוכל הוא א' וביחד הם מ"ד, והוא כמספר ל"ו נרות עם ח' שמשים:
פסוק ט:וחטאתי לך כל הימים. רש"י לעוה"ב, וערש"י ברכה (ל"ג ז') שהביא גמ' ב"ק צ"ב ומכות י"א מ' שנה שהי' ישראל במדבר עצמותי' של יהודה מגולגלין בארון כו', ובמכות אי' נידוי על תנאי צריך הפרה אף שנתקיים התנאי ויליף מיהודה ובתשובות הרשב"א ח"ג סי' שכ"ז על מי שנדה עצמו בב' עולמים אם לא יעשה כך ולא עשה מועיל התרה וענין יהודה דעצמותי' מגולגלין מפני שהי' סבר בנידוי ע"ת אם נתקיים התנאי א"צ הפרה וע"כ לא שאל על נידוי', אבל אם שאל הי' מועיל התרה אף על עוה"ב פ"ש. והמרדכי פ' האומנין סי' שנ"ד כ' דנידוי על עה"ב אין לו התרה דאכתי לא חל הנדר ולא נ"ל שמיד שחל הנידוי חל מעתה ולעולמי עולמים. ורק טעמא דנידוי בבריות תלוי היתירו בבריות ונידוי ע"ד מקום תלוי היתירו במקום, וכן ביהודה מצינו דעצמותי' מגולגלים וכ"כ ר' ירוחם נתיב י"ד, והביא כ"ז בב"י סס"י רכ"ח ובש"ע סעיף מ"ה. ובסי' של"ד סעי' ל"ב, ועתש"ו מהר"י הלוי סי' כ"ב כ"ג, ובשו"ת התשב"ץ ח"ב סי' ט"ב וח"ג סי' קפ"ב, כ' הטעם דל"מ התרה על עה"ב משום דעדיין לא חל וכ"כ בתשו' יכין ובועז סי' נ"ח, והק' לשי' דנידוי עה"ב ל"מ התרה מנ"ל למילף דנידוי ע"ת צריך התרה מיהודה דילמא ל"צ, והא דעצמותי' מגולגלים משום דנידה עצמו בעוה"ב ול"מ התרה, ועי' בעצי לבונה, ובכת"א ויגש תי' בפשוט להטעם דעל עה"ב ל"ח התרה דתלוי בדעת המקום ושפיר אי נידוי ע"ת ל"צ התרה אמאי עצמותי' מגולגלין דהא א"צ כלל התרה, אע"כ דנידוי ע"ת צריך התרה ומשים דהי' לעה"ב ל"מ התרה, וע"ש בתשב"ץ שתמה לרש"י שיהודה קבל נידוי בב' עולמות, איך הי' בד' אמות של יוסף ואחי' כדמוכח קראי, והסכים דהעיקר שלא נתנדה רק בעוה"ב כמ"ש בב"ר, וכרש"י אי' ג"כ בילקוט, ועוד צ"ב, איך יהודה קבל נידוי עוה"ב שאין לו התרה. ואיך יעקב קיבל ממנו ולא מוחה, והכת"א כ' עפמ"ש תוס' כתובות ס"ט ומכות י"א וריטב"א שאם בידו לקיים התנאי וקיימו לא חל הנידוי וכשיקיים ל"צ התרה, והכא יהודה הי' פשיטא לי' דיכול לקיים כי גבורתו אין לשער, וטעם מ"ש רז"ל כי לא הי"ל התרה כי יהודה א"י לקיים דשלף חרבו ולא יצא ועינו ראה גבורות מנשה ויוסף, וחל נידוי למפרע עכת"ד:
ובשו"ת חיים שאל ח"א סי' ע"א הק' עלי' דא"כ בשטת הנידוי הי' ברור ליהודה דיוכל לקיים ואח"כ נולד דלא נשלף חרבו א"כ הי' נידוי בטעות ול"צ התרה, וכ' דיעקב ודאי לא ידע מגבורות מנשה ויוסף ולהכי סבר וקיבל על ניד' יהודה שידע שיכול לקיים, אבל והודה שגה וקרוב לפשיעה דארז"ל כשרצה לאסור שמעון הכהו מנשה ויכול לו. וכיון דיהודה ראה זה הי' לו לחשוב שמא לא יוכל ואין בידו מקרי ומשו"ה חל הנידוי עש"ה. ועי' בס' האשכול סוף ה' אבילות וז"ל אי הו' מקיים תנאו ל"ה צריך יהודה להפרה אבל לא קיים תנאו דלא אהדרי' לבנימין ולא אוקמא קמי' דכ' ויפג לבו כי לא האמין להם ולמה לא שאל לבנימין מכלל דלא סליק בהדי', ולא חזי לן פירוש זה דא"כ מה נידוי ע"ת הא לא קיים דיבורא כלל, ועוד דודאי החזיר בנימין שהרי נמנה עם יורדי מצרים, א"ו שקיים תנאו אבל בקבלת הנידוי לא ידע אם אפשר לקיים להכי קרו נידוי ע"ת וצריך התרה עכ"ל. ובס' והזהיר להקדמון מר חפץ חלוף ז"ל סוף פ' נשא כ' כל מ' שנה עצמותי' מגולגלין בשביל ערבות ולא החזירו לאבי' וכו' הרי דעתו ג"כ שבאמת לא קיים תנאו, וצ"ע מש"ס מכות נידוי ע"ת צריך התרה מיהודה הא לא קיים תנאו, ועוד דודאי החזיר דנמנה עם יורדי חצרים, ובריטב"א מכות כ' שלא אמרו אלא כגון הא דיהודה שלא קיים תנאו להביאו ממש לאבי' ואע"פ שריצה ליעקב ל"ה עולה זה בדעתם בשעת הנידוי וכו' הרי ג"כ דלא קיים תנאו וע"פ בס' ענפי יהודה הנספח לס' והזהיר שהק' לפמ"ש תוס' מו"ק ד"כ בשם ירושלמי דאין למדין הלכה מקודם מ"ת ואיך למדו הפרה ע"ת מיהודה. אך לק"מ דהי' מגולגלים כל מ' שנה לאחר מ"ת עד שבא משה *):
ומצאתי בס' עסק יהושע ח"ב דרוש א' שכ' על קו' התשב"ץ דלמה לא התיר יעקב ליהודה בחיי' ועוד האיך הי' עמו ביחד, וי"ל דלכן לא התירו כיון דנתקיים התנאי והביא בנימין מעתה אין מנודה בדין אדם. רק יש עליו עונש ביד"ש, אבל אעפ"כ אינו אסיר בדיני מנידה כיון דנתקיים התנאי אין כח להיתר לחול, והוי כמו אכלה כולה שאין נשאל עלי' אלא דוקא בהתרו בו אז מחויב מלקות בדיני אדם, ובלא"ה אין כח בהיתר לחול כיון שכבר אכלה כולה אע"ג דעבר על נדרו. מכש"כ אם נתקיים התנאי אין כח להיתר לחול, והא דאמי' נידוי ע"ת צריך התרה דוקא קודם דנתקיים התנאי וצריך התרה משום דאע"פ שיתקיים התנאי מיהו עונש עלי' ביד"ש (וכ"ת דא"כ איך תחול ההתרה כיון שלא חל עדיין התנאי, י"ל דהתם מיירי בתנאי דאם לא הבאתי אליך ובשוא"ת חל מיד וכמ"ש במהרי"ט ח"ב סי' א') אבל לאחר שנתקיים התנאי כיון שכבר אינו אסור בדיני מנודה שוב אין לו כח להתיר, וזה בדיני אדם אבל לאחר שמת שאז התחיל העונש ביד"ש ע"כ התפלל משה וזאת ליהודה, ולפי"ז מוכח דעיקר כהפו' דהא דאכלה כולה נשאלין דאי במזיד מחוסר מלקות היינו מלקות ממש ובהתראה, אבל לא שלא בהתראה אע"פ שיש עלי' עונש ביד"ש אעפ"כ אין לו כח להתיר ולא כרא"ש פ"ג דשבועות ע"ש אריכות:
וע"ע כאן באוה"ח שהק' דילמא עונש יהודה הי' שלא כפל התנאי וכו', והגרי"ש מלבוב ז"ל הק' דמה זה ענין לת"כ דדוקא בחיוב מעשה ורק שתלה בתנאי, ואמרי' כל שלא כפל אין התנאי קפידא ונתקיים המעשה בכל אופן, אבל יהודה התחייב ליעקב שיהי' חוטא אלי' כל הימים, ל"ה המבוקש על החיוב להיות חוטא והמבוקש הי' על חיוב הבאה וכדי לזרז מעשה הבאה התחייב בעונש חטא אם לא יביאנו, ואנן סהדי שאם יתקיים המעשה הבאה אז לא התחייב בעונש חטא לאבי'. ועתו"ס קידושין מ"ט ב' באנן סהדי ל"צ ת"כ, וע"ע ברמב"ן פ"ב דביצה במלחמות, ובתוס' שבועות ל"ו ב' דבאיסורא ל"ב דיני תנאים, ועי' כתובות י"ט, ובשמתא יהי' מאן דלא אמר לי', ולא פי' ת"כ, ופי' מה שכתבתי בזה בפ' בראשית (א' א') ומצאתי דבר חדש בברכי יוסף יו"ד סשל"ד סקכ"ב, דאף למ"ד נידוי עוה"ב אין לו התרה דוקא במנדה עצמו דומי' דיהודה, אבל לא במנדה אחרים, ומענין נידוי עה"ב עתש"ו בית יהודה להג"ר יהודה עייאש יו"ד סי' י"א, ובשו"ת מים עמוקים להראנ"ח סי' ע"ה. ובלחמי תודה בחי' מכות דף ר"נ אריכות גדול:
פסוק יד:ואל שדי. רש"י ח"ש לעולמו די וכו' ותמו' ובס' עדות ביהוסף ב' ע"פ דאבות חיו ת"ק שנים נגד מהלך העולם, לפי"ז יעקב ידע כמה יהי' שנותי' ממה שהניחו לו אבותי' מותרות, ואם לא הי' הקב"ה אמר לעולמו די, ונמתחה העולם יותר אז הי' יעקב חי ג"כ יותר, ומדרך העולם אומרים על איש רך בשנים עוד יש לו עת לחיות חיים טובים לא עברו עלי' עדיין רוב שנותי', אולם יעקב שמעט נשאר בשנים לכן אמר מ"ש לעולמו די. ר"ל שמנה מהלך העולם רק ת"ק שנה א"כ לא נשאר רק מעט שנים, א"כ יאמר לצרותי די. שאחי' עכ"פ המעט אשר לפני בטוב ובשלום ועמ"ש בפ' ויחי (מ"ז כ"ט) בשם לקוטי מהר"ם:
פסוק טו:ומשנה כסף לקחו. עי' שערי תשובה או"ח סי' רע"ד סק"ב בשם מנחת יעקב בשו"ת שבסוף סי' י"ב, אם לחם שלם וחצי מקרי לחם משנה על שבת, והביא ראי' מברכות ד"ג אשמורה ופלגא נמי אשמורות קרי' לי', ועשו"ת תת"ס או"ח סי' מ"ו שסיים בצ"ע. ויש להעיר קצת מכתובות ק"ט ב' בתרי פלגא דדיקלא, וש"ב הרב הגאון ר' מאיר הכהן שליט"א האב"ד במאנקאטוב בקובץ חידושים חוב' ט' סי' כ"ט הביא מכאן ומשנה כסף דהפשט כפול פי שנים. ומצינו גם לשון משנה כשאין השני שוה לראשון, כי משנה שכר שכיר עבדך, ואחז"ל שעובד ביום ובלילה ואין העבודות שוות. ואמנם גם לחם משנה אין הכרח שיהי' שווין כמו בשני שעירי יוה"כ. רק שיהי' שלמים ולא פרוסות, ואם גם מחצה בכלל לא יקוים משמעות משנה כלל. ועשו"ת אור המאיר לענין מה יעשו עם הדף האחרון בסיום מסכת שאינו דף שלם אי חשוב זה לדף ע"ש. וע"ע בשו"ת עמודי אש סי' ה' ובמאסף אהל מועד שנה ג' סי' ל"ה, ובס' משיב הלכה סי' ק"נ בזה:
פסוק טז:וטבוח טבח. פרש"י ויונתן. ובחולין צ"א פרע להם בית השחיטה והכן טול ג"ה בפניהם כמ"ד ג"ה נאסר לב"נ, והק' תוס' דילמא לא נאסר, ואפ"ה הי' מקיימין כמו שחיטה ונ"ל דק' דלענין שחיטה אמר פרע להם, ולענין גה"נ אמר בפניהם דייקא ולא רק שיראה להם שמנוקר. ועי' בזה בכרו"פ, ובס' דברי יוסף הביא עפמ"ש הפמ"ג דבב"נ ל"מ רוב, ואמרי' רוב מצוין אצל שחיטה מומחין וכן אצל ניקור, והפר"ד כ' דיוסף ושבטים הי' מחולקים אי יש להם דין ישראל אף להקל, ואי להם דין ישראל אף להקל מהני רוב. וא"ש דבשחיטה אמר יוסף לאשר על ביתו פרע להם. וא"צ לשחוט בפניהם כי ממ"נ אי יש להם דין ב"נ ל"צ שחיטה רק נחירה, ואי דין ישראל אף לקולא א"כ סומכין על הרוב מצוין אצל שחיטה מומחין, וא"ש קו' תוס' דמוכח דג"ה נאסר לב"נ דאל"כ למה אמר בג"ה דוקא טול בפניהם בלי לסמוך על הרוב עש"ה:
ולפענ"ד נראה דלענין שחיטה הי' אמר "להם" שהוא ל"צ דרמב"ן כ' בפ' תולדות (כ"ו ה') דהאבות קיימו חצות רק בא"י ולא בחו"ל. א"כ הם הי' מא"י הי' מקיימים מצות שחיטה שהי' דעתם לחזור. אבל יוסף לא הי' דעתו לחזור לא הי' מקיים מצות שחיטה אבל גה"נ אמר בפניהם שהוא ג"כ צריך, ואמר בפניהם שלא יחשדוהו. ודייק שפיר בגמ' דאתי כמ"ד גה"נ נוהג בב"נ וע"ע בס' נחלת עזריאל על חולין, ובדברי שאול, ובס' פתח הדעת בהקדמה מסך הפתח סי' ס"ט סק"ב. הביא על הא דאמרי' פרע להם בה"ש וטול ג"ה. ולא צוה לחלוח בפניהם. י"ל דלאו דוקא. או דמאכלו צלי הי' דכן דרך שלחן מלכים עי' חולין קל"ב ב' ולצלי ל"ב מליחה. ועי' בהקדמה לשו"ת בית אפרים יו"ד. דיוסף בכוון צוה כן להראותם אף דיש להם דין ב"נ בעי שחיטה ונטילת גה"נ. בלא"ה א"ש ע"ש אריכות גדול. ובקו' תוס' הנ"ל דמנ"ל דנאסר גה"נ דילמא רק החמירו ע"ע כמו שחיטה. שמעתי בשם הרב הגאון ר' ירחמיאל ישעיה מינצבערג ז"ל אבד"ק זדונסקאוואלי דלכאו"ק הלא קיי"ל אין בגידין בנו"ט ולמה הוצרך ליטלו מקודם הבישול הא לא יאסר התבשיל ודוחק לומר משום שומן הגיד, וג"כ רק מדרבנן, ועכצ"ל דמבואר במדרש אין והכן אלא שבת והי' הסעודה בשבת ואסור לברור בשבת מטעם בורר וע"כ הוצרך ליטלו קודם הבישול, אבל הדין דבורר פסולת לא הוי רק אם בעצם אינו מאכל אדם או שאסור לאכול מן הדין אבל אם אחד מונע א"ע מזה מצד חומרא לא מקרי פסולת, פי' או"ח סי' שי"ט וא"כ מוכח מזה דגה"נ נאסר לבני יעקב מדינא ולא מצד חומרא. מדניטל גה"נ קודם הבישול שלא יהי' בורר בשבת וא"כ הגמ' ומדרש אחדים המה. ודפח"ח:
פסוק כ:בי אדוני. ערש"י ורמב"ן. ובמיני תרגומא, וביפה מראה על אגדת ירושלמי חגיגה פ"ב סי' י"ז מ"ש בדברי', ועי' לקמן בויחי (מ"ט כ"ו):
פסוק כא:כספנו במשקלו עי' ספורנו. וצ"ב, ועוד וכסף אחר הורדנו בידנו מה ענין זה לטענותיהם, ומ"ש בסוף לא ידענו מי שם כספנו באמתחותינו" הי' לו לכתוב מקודם ואח"כ לסיים וכסף אחר הורדנו, וראיתי בזה. דכל מדינה יש לה צורת מטבע משונה כמו ליטרא שטערלינג באנגלי' אפריקא, ודאלאר באמעריקא וקאנאדע ומשקל הזהב שבמטבע זו שוות בכולם ורק הצורות שונות, וכן אברהם הטביע מטבע בצורת זקן וזקנה מצ"א וכו' בב"ק דצ"ח, ויעקב תיקן לאנשי שכם מטבע בשבת דל"ג, ובודאי היתה לה צורה אחרת, אבל משקלה שוה למטבעת מדינה, והנה כשהשיבו סכום הכסף להם בעד התבואה. אי אפשר לדקדק להשיב לכל אחד אותן המטבעות בעצמן עם אותן הצורות שהביאו כי מי יוכל לדקדק ברבבות הקונים איזה צורה נתן כל אחד, רק המשקל החזירו בדיוק שיהי' שוה הסכום שנתנו בעד התבואה שקנו. ואחי יוסף התבוננו אל הצורות וראו שאין אלה הכסף אשר נתנו. וידעו בבירור כי החליפו להם המטבעות, יז"ש והנה כסף איש בפי אמתחותינו. (אבל רק) כספנו במשקלו' המשקל הי' שוה ולא הצורות ואנחנו יודעים ברור כי וכסף אחר הורדנו בידינו' כלומר בפעם הראשון כשבאנו לשבור אוכל הורדנו "כסף אחר" מצורות אחרות, וע"כ נחלפו ואנחנו לא ידענו מי שם כספנו באמתחותינו וא"ש כל הדקדוקים:
פסוק כט:את בנימין אחיו. עי' ב"ב קכ"ג תאומה נולדה עם בנימין וע"ש בתוס' דעם כל השבטים הי' תאומה. ועי' במהרש"א, וב"ר וישב, ופרקי דר"א פל"ז, וברצוף אהבה מר"ש אלגזי בזה:
פסוק לד:וישכרו שברו עמו. רש"י מיום שמכרוהו לא שתו. ומקשים יוסף שהכירם א"ש דשתה. אבל הם שלא ידעו עדיין שהוא יוסף למה הותר להם היום נדרם יותר מכל הימים. וע' מהרש"א שבת קל"ט, וי"ל דעיקר איסור יין ושכרות רק לחי שאינו נקי מקנאה כמ"ש ביומא ע"ה שכל העולם דומה עליו כמישור ופרש"י ממון אחרים דומה עליו כהיתר, וכיון דמכירת יוסף הי' מחמת קנאה. לכן פירשו מיין. וכאן כ' ותרב משאת בנימין כו' ולא הרגישו בעצמם שום קנאה, אז ראו כי תשובתם שלימה ובטלה אצלם מדת הקנאה והותר להם לשתות, ועי' בזה בס' קב חן עה"ת, וקובץ דרושים כרך ב' ח"א סי' מ"ח: