פסוק ז:לנו וכולי ומדרשו אפילו וכולי אף על גב דקרא כתיב שאול שאל וכולי ובמדרש אומר גלה לנו ה״פ דהמדרש דייק מאי דכתיב ולמולדתנו לאמר ומאי לאמר אלא ה״ק שאול שאל האיש לנו איזה דברים ולמולדתנו לאמר כלומר הוא אמר לנו אפי׳ מולדתנו פירוש עצי עריסותינו אם כן ממילא הוכרחנו להשיב לו האמת על שאלותיו דאל״כ ימצא מקום להתעולל עלינו מאחר שהוא מנחש ויודע אמיתו׳ הדברים:
פסוק ח:ונחיה נצנצה וכו׳ דאל״כ ונחיה ל״ל הרי כתיב ולא נמות ולעיל נמי בפעם ראשון שאל יעקב רדו שמה וכו׳ ונחיה ולא נמות אה״נ דהתם ג״כ ה״פ ונחיה דנצנצה בו רה״ק ורש״י נטר למכתביה הכא דהויא רבות׳ טפי אע״ג דאין כאן שום רמז אחר במקר׳ להכריח פי׳ זה אפ״ה מוכרח אתה לפ׳ כן דאל״כ ל״ל ונחיה וממילא דכ״ש התם דאיכא הוכחה לפרש כן מדכתיב ביה וירא יעקב כי יש שבר במצרים וכדפירש״י התם:
פסוק ט:וחטאתי לך וכולי עיין מ״ש לקמן בפרש׳ ויגש על פ׳ וחטאתי לאבי כל הימים בס״ד:
פסוק יא:נכאת שעוה ולעיל בפרשת וישב אע״ג דמייתי רש״י תרגום אנקלוס דמתרגם התם נמי שעוה מכל מקום נראה דלא ניחא ליה ומפ׳ פי׳ אחר כינוס בשמים משא״כ הכא ונר׳ טעמו משום דלעיל הקדים הכתוב נכאת לצרי והכא מקדים צרי לנכאת משמע דנכאת דהכא אינו נכאת דהתם דנכאת דהתם חשיב טפי מצרי משא״כ הך דהכא:
פסוק יא:בטנים וכו׳ ודומ׳ ל׳ וכו׳ ממ״ש במדרש משח דבטנין משמע טפי כפי׳ ר׳ מכיר דאין דרך כ״כ לעשות שמן מאפרסקין ומ״מ לא ידענא מנ״ל להמד׳ שלא היו בטנים ושקדים ממש אלא השמן שלהם:
פסוק יד:ואל שדי מעתה וכולי דייק רבינו דאמאי כתיב ואל בויו העטוף ומשני שהוא מוסיף על ענין ראשון כלו׳ מעתה אינכם חסרים אלא תפלה:
פסוק יד:אל שדי שדי בנתינת וכולי בין ע״פ הפשט ובין ע״פ המדרש השי״ן היא שמושית ומכל מקום אין לה דין אותיות הנטפלות לשם מלפניו אלא היא מעיקרו של שם וננקדה בפתח ודגש אחריה כמו שי״ן של בשגם הוא בשר ועד שקמתי דבורה ומ״ש רש״י צרת רחל צרת דינה אף על גב דצרת דינה קדמה אפ׳ לומר שצרת רחל אלימא ליה טפי:
פסוק טז:בצהרים זה מתרגם בשירותא וכולי כתב בש״ח דמוכרח לתרגם כן לפי שדרך העולם לאכול בד׳ שעות ביום ואפילו ת״ח דרכם בתחלת שעה ו׳ כדאי׳ בשבת כלומר ולעולם אין זה צהרים ממש אלא בשחרית ולע״ד א״א לומר כן אדרבא תיקשי אקרא גופיה שהרי מלת צהרים ע״כ היא מלשון צוהר ואין לה משמעו׳ אחר רק בשעה שהיום מאיר ביותר דהיינו בחצי היום ולפי דברי הש״ח לא היה באמת כך אלא בשחרית ואמאי כתיב בצהרים אלא נ״ל דלעולם צהרים ממש שהרי זמן סעודה לת״ח היא כל שעה ששית ולא בתחלתה דוקא והרי סוף שעה ששית ותחילת שעה שביעית היא חצי היום ואם כן אתיא שפיר כפשטיה ומאי דמתרגם שירותא לאו דצהרים רצה לומר שירותא אלא לפי הענין מתרגם דבצהרים ר״ל בסעודת הצהרים ואותה סעודה נקראת בל׳ ארמי שירותא ולכך מתרגם שירותא וזה ברור:
פסוק כ:ירד ירדנו ירידה היא וכולי ק׳ דילמא משום דא״י גבוהה מכל הארצות וכדכתיב ויקומו וירדו מצרים והרא״ם ז״ל כתב דמכפל ירוד ירדנו הוא דמוכח לה ואע״ג דדברה תורה כל׳ ב״א מ״מ היכא דאיכא למדרש דרשי׳ ע״כ ולשיטתיה אזיל ואנן בעניותין כתיבנא בכמה מקומות דאע״ג דהיכא דאיכ׳ למדרש דרשי׳ מ״מ אין זה ענין לפירש״י שאינו מביא דרשות אלא כשמוכרח לישב לישנא דקרא מיהו הכא נרא׳ דמוכרח רבינו להך דרשה דאל״כ כוליה קרא יתירה דהא שפיר ידע האיש שכבר הם באו פעם אחרת בתחילה לשבור אכל ולא הול״ל אלא ויאמרו בי אדוני כי באנו אל המלון וכולי א״ו לדרשה. והא דקאמרי ליה הכי השתא נר׳ שאמרו כן לחזק דבריהם שלא יעלה על דעתו שהם בני אדם הדיוטי׳ וקמצני׳ ושלכן בתחלה לא נתנו הכסף או חזרו וגנבוהו שהם היו רגילים לעולם לפרנס אחרים משלהם ומוותרי׳ ממונם:
פסוק כד:ויבא האיש הביתה וכו׳ דליכא לפ׳ שהביאם יותר לפנים מפרוזדור לטרקלין דהא אכתי אפרוזדור הוו קיימי דבתר הכי כתיב ויביאו לו את המנחה וכו׳ הביתה והתם פירש״י מפרוזדור לטרקלין:
פסוק כח:ויקדו וישתחוו על שאלת וכולי ומש״ה כתיב תרתי קידה והשתחויה משא״כ בקרא דלעיל דהכא צריכי תרתי הקידה כלפי מה ששאל בשלום אביהם וכדי שלא לזלזל בכבוד אביה׳ כ״כ לא עשו כנגדו אלא הקידה בלבד וכלפי עצמם ששאל בשלומם ג״כ כדכתיב וישאל להם לשלום עשו השתחויה:
פסוק ל:כי נכמרו וכו׳ יש לך אח וכו׳ נרא׳ דאיכא רמז בקרא דכתיב כי נכמרו רחמיו אל אחיו והו״ל לומר כי נכמרו רחמיו עליו אלא ה״ק כי נכמרו רחמיו במה שאמר לו אל אחיו כלו׳ על אחיו ומה שכתוב בלע שנבלע וכולי אשבל ששבאו אל גרא שגר וכולי וארד שירד וכולי ולכאורה הכל אחד אלא יש לומר על שם צרותיו שנמכר הרבה פעמים וכדדרשו ממלת פסים פוטיפר סוחרים ישמעאלים מדנים ובנימין היה יודע ברה״ק שנמכר ארבע פעמים ולכך רמזם בד׳ בנים:
פסוק לג:הבכור כבכורתו וכו׳ שהוא סדר תולדותיהם וכו׳ איברא דהכי משמע פשטיה דקרא הבכור כבכורתו וכו׳ אבל בב״ר אמרו יהודה שהוא מלך ישב בראש ראובן שהוא בכור ישב אצלו ואפ׳ דנפ״ל מדכתיב הבכור כבכורתו בתרי גווני בכורה הוו חד בכור ללידה דהיינו ראובן ואידך בכור ל׳ גדולה ומלכות כמו אף אני בכור אתנהו ומדכתיב הבכור כבכורתו מפרשי׳ דה״ק הבכור ממש שהוא ראובן יהיה כבכורתו כו׳ סניף לו לזה שהבכורה כלומר המלוכה שלו ובזה הדרך יש להבין נמי והצעיר כצעירתו כלו׳ הצעיר שהוא בנימין יהיה סניף לצעירתו דהיינו שיש לו ג״כ הך גריעותא שאין לו אם ומ״מ רש״י נקיט לה כפשטה שהוא כסדר תולדותם והמדקדק בלשון המדרש משמע דתרתי סברות נינהו דבתר הכי איתא ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר זבולן בני אם א׳ היכן הם הביאום והושיבום זה אצל זה וכו׳ משמע דר״ל כסדרן על ראשון ראשון וא״כ רבינו אזיל לפום הך סברא ואמנם זה שאין לו אם וכו׳ צריך להבין דבההיא שעתא נר׳ דכלהו נמי לא הוה להו אם דלאה נקברה במער׳ המכפלה והאידנא מיד הלך יעקב למצרים ואפשר דה״ק לה אין לו אם מקטנותו ואני ג״כ אין לי אם מקטנותי:
פסוק לד:וישכרו עמו וכו׳ ולא הוא שתה וכו׳ מה שהם לא שתו נפקא לן מהכא אבל זה שהוא לא שתה מוכח מקרא דכתיב ולקדקד נזיר אחיו כדפי׳ בשבת ואגב כתביה רש״י הכא להודיע האמת והא דשתו ההוא יומא בשלמא יוסף כיון שראה את אחיו הותר ממילא אבל הם הרי לא ידעו עדין שהוא יוסף וצ״ל דמשום מורא מלכות דאפי׳ ב״ה בעלמא קי״ל כל מה שאומר לך ב״ה עשה כ״ש מלכא ואע״ג דמצו לאשתמוטי מ״מ חששו שמא יסבור בדעתו שלא היו רוצים לשתות מיינו לפי שהיו מחזיקים אותו לעובד ע״ז שיינו יין נסך ושמא ימצא מקום להעליל עליהם בזה נמצא שיש בדבר פיקוח נפש:
