נרדה ונשברה. רבוי ההי"ן לומר אפילו כמה פעמים ואם אינך משלח לא נרד אפילו פעם אחת:
פסוק יא:
מעט צרי ומעט דבש. שלא תראו עצמיכם כעשירים.
פסוק יד:
ושלח לכם את אחיכם אחר. דורש בב"ר אחיכם זה יוסף אחר זה שמעון כי נתן דעתו בעת התפלה להתפלל סתם על האח האחר אולי עודנו חי. וכחב הרמב"ן על דרך הפשט לא אמר אלא על שמעון ולא הזכירו בשמו בעבור שלא הי' רצוי לאביו בעבור מעשה שכם תדע לך שהרי הניחו במצרים ימים רבים ואלו הי' לחם לביתו לא שלח לבנימין והי' מניחו במצרים. ודורש עוד בב"ר על הגליות ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש זה הקב"ה דכתיב ה' איש מלחמה וכתיב ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם. ושלח לכם את אחיכם אלו השבטים. אחר ואת בנימין זה יהודה ובנימין. ואני כאשר שכולתי בחורבן בית ראשון שכולתי בחורבן בית שני וכונתם לומר כי ירידת יעקב למצרים הוא רמז לגליותינו ביד אדום:
פסוק יד:
ואני כאשר שכלתי שכלתי. פירש"י עד שובכם אהי' שכול בספק כאשר שכולתי מיוסף ושמעון שכולתי מבנימין. וכתב הרמב"ן והנכון שאמר לא תוכלו להוסיף עלי בשיכול כי כבר שכלתי והוא מתנחם מכל הבא עליו ביתרון כאבו מיוסף וכמוהו וכאשר אבדתי כלומר כבר אני אבודה ואם יאבדני לא יוסיף לי אבדון:
פסוק יח:
ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו. היו דואגים על החמורים שאמרו הנה יקח את החמורים ואין לנו במה לשלוח תבואה לבתינו וימותו כלם ברעב:
פסוק כ:
בי אדוני. פירש"י לשון בעי' ותחנונים. וכתב הרמב"ן שאין בי אדוני לשון בעי' אלא לשון צעק' על עוות דבר ופי' הוא בי אדוני בעצמי אתה אדון ומושל ואומר שני כנוים לחזוק כמו ולי אני עבדך בי אני אדוני המלך. ופי' ר' אברהם כי הוא לשון קצרה והוא כמו בי אדני המלך העון פי' עשה עמי מה שתרצה ותשמעני:
פסוק כג:
נתן לכם מטמון. פי' ר' אברהם יתכן שהי' לאדם מטמון בכר שקו ושכמו ויצא בגורלכם. וכתב הרמב"ן אלו הם דברי ניחומים כי איך יבא לכל אחד ואחד כספו במשקלו אלא כל דבר מכוסה נקרא מטמון כמו טמן עצל ידו שאמר להם דרך לוקחי תבואה לשום להם כ"א כספו בשקו והמשביר לקח מן הבאים שקיהם ומלא עשר שקים בר והכסף נטמן תחת התבואה ובא אדוניו וציוה לשופכו אל כליהם כי רצה למהר אתכם והנה כל אחד כספו במשקלו כי כל אחד מביא כסף שוה וככה יקרה בכל יום בשווקים ובאוצרות מרוב מהומות ויראה כי המשביר לא הי' מודד לכל אחד בפניו כי היו מאמינים לו ועל כן הי' לו פנאי להשיב כספם באמתחותיהם. ואע"ג דאמרינן הנמצא בתוך התבואה הרי היא של בעל התבואה הא אמרינן נמי התם ה"מ בתבואה הגדילה על שלו אבל אם לקח מהרבה בני אדם הוא של מוצאו:
פסוק כז:
השלום אביכם. זה יעקב:
פסוק כז:
הזקן. זה יצחק והם השיבוהו
פסוק כח:
שלום לעבדך לאבינו. על יעקב ועל הזקן לא השיבוהו שכבר מת ואין משיבין על הקלקלה:
פסוק כט:
וירא את בנימין אחיו בן אמו. שהיה דומה לאמו ובזה הכירו:
פסוק לד:
וישתו וישכרו עמו. שכיון להשכירם כדי שלא יחפשו באמתחותיהם כדי שלא יארע להם כבתחילה ועל זה מיהר לשולחם באור הבוקר שלא יחפשו: