פסוק א:א דבר פשוט דלשון קץ כתרגומו מסוף הוא, אבל קשה ימים דכתיב בקרא למה לי, בשלמא אי לשון מקץ לאו לשון סוף הוא אלא לשון מקצת, כמו (לקמן מ"ז ב') מקצה אחיו, משום הכי צריך הקרא למנקט ימים לומר שתי שנים שלימות היו מיום ליום ולא מקצת שתי שנים, אבל כיון דמקץ לשון סוף הוא, אם כן ימים דכתיב בקרא למה לי, ומפרש דהוה אמינא מקץ לשון מקצת הוא, והוה אמינא דכל לשון קץ נמי לשון מקצת הוא, אלא היכא שהוא מוכח מן המקרא שהוא לשון סוף, להכי כתב הקרא הכא ימים ללמד שהוא לשון סוף ולא מקצת, ומעתה כל לשון קץ סוף הוא, וזהו שנקט רש"י וכן כל לשון קץ סוף הוא, כלומר כיון דמוכח הכא דמקץ לשון סוף, אנו למדין מהכא דכל לשון קץ סוף הוא, דקץ קץ לגזרה שוה, ודו"ק נראה לי. ודלא כהרא"ם שכתב דמשום הכי נקט כל לשון קץ סוף, מה שאין כן מלת קצה שפעמים מתפרש סוף, כמו מקצה שלש שנים (דברים י"ד כ"ח), ופעם קצה כמו כרוב אחד מקצה, (שמות כ"ה י"ט), ופעם קצת כמו ומקצה אחיו (לקמן מ"ז ב'), ואף שכתב כמה פעמים קודם זה בכמה מקומות, אין זה קושיא כי כמוהו רבים עד כאן לשונו. וליכא לאקשויי מקרא (דברים ט"ו א') דמקץ ז' שנים תעשה שמטה, שפירושו מתחילת השנה השביעית כדכתיב (שמות כ"ג י"א) והשביעית תשמטנה, דקרא מקץ ז' שנים תעשה שמטה, בהשמטת כספים מיירי, והשמטת כספים אינה משמטת אלא בסופה (שביעית פ"י מ"א), (רא"ם) וק"ל:
פסוק א:ב דקשה לרש"י למה כתיב על היאור בה"א הידיעה, אלא ודאי הכי פירושו היאור הידוע הנזכר לעיל, וקאי על הד' נהרות שכתובים בפרשת בראשית (לעיל ב' י'), ואם כן למה לא כתיב בכאן נהר כמו שכתוב שם, אלא ודאי אי הוה כתיב נהר לא הייתי יודע על איזה נהר קאי, שד' נהרות כתובים שם, לכך כתיב היאור כלומר הנהר שעשוי יאורים והוא נילוס, ונילוס היינו פישון הנזכר בפרשת בראשית (שם פ' י"א) וכדפירש רש"י שם (ד"ה פישון), וכל שאר נהרות דנקט רש"י קאי אשאר ג' נהרות הכתובים שם:
פסוק א:ג דקשה לרש"י כיון דקאי אאחד מד' נהרות הנזכרים בבראשית למה לא הזכיר אותו בשמו המיוחד, אלא לפי שעשוי יאורים יאורים ע"י בני אדם לכן קראו בשם יאור, וכל שאר נהרות אינם עשויים כן:
פסוק ב:ד דקשה לרש"י למה לא פתר יוסף את זה, למה היו הפרות יפות מראה, שפתר רק בריאות בשר ולא טוב המראה ורוע המראה, ומתרץ כיון שמצינו שפתר דשבע פרות הטובות הם סימן לשבע ימי השובע, אם כן הוא הדין בזה הפתרון נמי פתר יוסף, דיפות מראה סימן הוא לימי השובע, והפתרון קאי נמי על זה דבימי השובע נראות הבריות יפות אלו לאלו דהיינו יפות מראה, כלומר שמקבל זה את זה בסבר פנים יפות, ונותן לו די מחסורו אשר יחסר לו:
פסוק ג:ה דקשה לרש"י דהיאך שייך לומר דק אבהמה ואבשר, דהכי הוה ליה למיכתב כיחוש בשר, ועל זה פירש טינב"ש בלעז, כלומר דהא בלשון לעז קורין לבהמה כחושה טינב"ש, ואף על פי שטינב"ש הוא לשון דק, אפילו הכי קורין לבהמה כחושה טינב"ש, אם כן בלשון עברי נמי קורין לבהמה כחושה דקות בשר, ולשון דק דנקט רש"י קאי אטינב"ש בלעז:
פסוק ד:ו דקשה לרש"י דותאכלנה הפרות יש לפרש בשתי פירושים, האחד שתהא כל שמחת השובע נשכחת בימי הרעב, והשני שהוא סימן שיהא לבריות מאכל בימי הרעב, וזה סימן טוב הוא, ועל זה פירש הוא סימן שתהא וכו'. וזה הפירוש אמת דהא מצינו לקמן בהדיא שיוסף פתר אותו כן, ומהרש"ל פירש דקשה לרש"י למה אמר ותאכלנה, הוה ליה למימר ותבלענה, כי אין לשון אכילה שייך לומר על בעלי חיים זה את זה, לכך מפרש סימן וכו' עד כאן לשונו:
פסוק ה:ז רוצה לומר כמו בלשון לעז קורין לקש של שבלים טואד"ל, שהוא נמי שם קנה של עץ, ואם כן בלשון עברי נמי כן הוא:
פסוק ה:ח דקשה לרש"י דאין שייך לומר בריאות אשבלים אלא דוקא אבעלי חיים כגון לעיל גבי פרות, ומתרץ דהא בלעז קורים לשבלים טובות שייני"ש שהוא בלשון אשכנז פרי"ש, אם כן הוא הדין בלשון עברי שייך לשון בריאות גבי שניהם:
פסוק ו:ט רוצה לפרש דשדפון היינו חולי של שדפון, ולא שייך אלא גבי אדם, אבל לא גבי תבואה, ומתרץ דבלשון לעז קורין לו שלייד"ש אף על פי שהוא חולי אדם, אם כן הוא הדין בלשון עברי, אבל אונקלוס לא תרגם דשדופות הוא לשון שדפון, אלא שקיפן שהוא לשון חבטה, כך פירש הרא"ם, וכתב עליו מהרש"ל ואין נראה לי דהא בפרשת תבא (דברים כ"ח כ"ב) פירש רש"י (ד"ה שדפון וירקון) בהדיא על שדפון שהוא מכת תבואה, ויש לומר שיש חילוק בין שדפון ובין שדופות, שהרי רש"י מביא ב' לשונות של לעז שהכא פירושו בענין אחר ממה שפירושו התם, ואין לומר שהכא פירש על הרוח, דהא פירש התם פירוש אחר על רוח:
פסוק ו:י דקשה לרש"י דכאן משמע שרוח מזרחית רע הוא, ובמקום אחר אמרינן דרוח מזרחית הוא טוב יותר מכל הרוחות וסימן ברכה הוא לעולם (יומא כ"א:), לכן פירש וכו', רוצה לומר דלרוח מזרחית יש ג' רוחות ואותו רוח שקורין ביש"א הוא רע:
פסוק ז:כ כי בפעם ראשון חשב לישן עוד דילמא יחלום עוד כאשר אירע באמת, אבל בהקיץ השני שהיה קרוב לבוקר שלא ישן עוד אז נשלם החלום ונצטרך לפותרים. (נח"י), ומפני שמלת והנה מורה על הזמן לומר שעכשיו הוא כך ולא קודם לכן, והכא ליכא לפרש והנה חלום נגמר לאחר הקיצה, דהא גם קודם הקיצה נגמר החלום כשראה השבלים בלעו האחרים וכו'. ולי נראה לפרש כשבא חלום הראשון אף על פי שלדעת פרעה אפשר שהיה נגמר, מכל מקום לפי האמת אינו נגמר, כמו שכתוב (לקמן פ' ל"ב) ועל השנות החלום פעמים כי נכון הדבר וגו' עיין שם:
פסוק ח:ל פירש ותפעם הוא מלשון פעמון שהיה מקשקש כפעמון, כלומר כמו הענבל המקשקש בתוך הזוג:
פסוק ח:מ יש לומר דלכך צריך לפרש מתחילה בלשון ארמי, משום שרוצה לפרש חרטמי הם ב' תיבות, חר מלשון נחירים, טומי מלשון טימי, ויש לפרשו מלשון נחירים של אף, שהיו נותנים העצם של מת בנחירים של אף והיה מדבר, וגם לפרשו שהוא לשון חום, מלשון והעצמות יחרו (יחזקאל כ"ד י') שהיו נותנין העצמות תחת בית השחי ומחממין אותו והיה מדבר על ידי כשוף:
פסוק ח:נ אבל כשאמר לו יוסף שיהיה רעב בארץ היה לו קורת רוח, לפי שאמר שלכך הראה לו הקדוש ברוך הוא, כדי לעשות תקנה למדינה שלא ימותו ברעב, (מהרש"ל עקידה), שחלומות המלכים אינם דברים פרטיים רק דברים כוללים כל מלכותו, או כל העולם כחלומותיו של נבוכדנצר, לכך לא היה לו קורח רוח:
פסוק יב:ס רוצה לומר נער בגימטריא שוטה:
פסוק יב:ע (נח"י), וכל שכן שאר לשונות, וכתוב בנימוסי מצרים שצריך שהמושל יהא מכיר ע' לשון, עיין סוטה (דף ל"ו:):
פסוק יב:פ דעבד נמי מיותר דכיון שאמר ושם אתנו נער עברי, ובודאי שלא היה בבית הסוהר שום נער עברי כי אם יוסף, ואם כן למאי נפקא מינה קאמר שהוא עבד לשר הטבחים, אלא ודאי לדרשא:
פסוק יד:צ גבי כי שמו אותי בבור (לעיל מ' ט"ו) היה אפשר לומר שהוא בור ממש, אלא שאחר כך נתנוהו בבית הסוהר, אבל הכא צריך לפרש כן, דלא תימא אחר שיצא שר המשקים מבית הסוהר שמו אותו שנית בבור, לכן פירש שבור הוא בית הסוהר מדכתיב ויריצהו מן הבור, ובבור אין שייך לשון ריצה כי אם משיכה, כדכתיב (לעיל ל"ז כ"ח) וימשכו את יוסף מן הבור:
פסוק יד:ק פירש דלמעלה כתיב ששמוהו בבית הסוהר, וכאן כתיב ויריצהו מן הבור, לכן פירש שהוא עשוי וכו', (מהרש"ל):
פסוק יד:ר (נח"י), דאם לא כן היו בגדים לחים ופשיטא שהיה צריך להחליפם גם בלא כבוד המלכות, ולמה הוצרך לומר ויחלף שמלותיו, לכן פירש הוא בית הסוהר, אם כן לא היה בו מים ולמה החליף שמלותיו, אלא משום כבוד המלכות:
פסוק יד:ש דאי משום שמחה הא לא ידע עדיין איך דינו יצא, שעדיין לא בא לפני פרעה ומי יודע אם יכול לפתור אותו או לא:
פסוק טז:ת דאי אפשר לפרש כאן כמו בלעדי אשר אכלו הנערים (לעיל י"ד כ"ד), דפירושו חוץ מה שאכלו, דהיאך שייך לומר חוץ מאלהים יענה כו', וגם אין לומר שפירושו אלא אלהים, שהרי דעתו של יוסף לפתור לו חלומו, אלא הכי פירושו בלעדי הם ב' תיבות בל עדי, ועדי פירוש משלי כמו שמפרש ואזיל:
פסוק יט:א ולא מלשון עוני:
פסוק יט:ב פירוש משום דאמרינן (ירושלמי ברכות ט' ז') כל אכין ורקין מיעוטין הן, ורקות דהכא נמי מיעוט הוא, ומהו ממעט ממעט בשר, אבל אין פירושו כמו ריק בציר"י ומעלומי העי"ן:
פסוק כג:ג וקשה למה מביא התרגום והלא הביא התרגום של יבש כסלע, ונראה לי דקשה לרש"י שפרעה אמר ליוסף שהשבלים צנומות, ויוסף לא פירש על זה כלום אלא על רעות ודקות, וגם בחלומו לעיל לא אמר צנומות, אלא על כרחך צריך לומר שפרעה היה רוצה לבדוק את יוסף אם אמת יפתור או לא, ואמר לו דבר שלא ראה מעולם, ואמר אם יבין את זה יבין החלום לפתור, ויוסף הבין את הדבר ולא פתר לו כלום על זה, כך צריך אתה לפרש פשוטו של קרא. וקשה לרש"י על זה מהיכן ידע יוסף את זה וכי נביא היה, לכך מביא התרגום הראשון של צנומות שהוא יבש כסלע, ויוסף היה מבין זה מכח סברא שזה הדבר לא היה בחלומו, כי אם היה זה לא היה קיום לעולם שיהא קללה כל כך שיהא יבש כסלע, אלא צריך להיות שיהיה לו לחלוחית מעט, ועדיין קשה מנלן שצנומות הוא לשון סלע דילמא הוא לשון נצן לקין, לכן פירש שבזה התרגום גם כן משמע שאין בו לחלוחית כי נצן הוא לשון שאין בו אלא נץ, (מהרש"ל):
פסוק כו:ד דקשה לרש"י למה פתר יוסף שחלום אחד הוא, כיון שחלם אותו ב' פעמים בפרות ובשבלים ודאי ב' חלומות הם, ועל זה פירש ועל וכו':
פסוק לא:ה ואם תאמר ולמה לא פירש על ונשכח כל השבע הוא פתרון אכילת הפרות הטובות, ולמה מפרש הבליעה דהיינו בליעת שבלים, יש לומר משם דלשון ולא נודע ולשון ולא יודע תרוייהו הם מלשון הודעה, משום הכי פירש על מלת ולא יודע הוא פתרון ולא נודע, מה שאין כן מלת ונשכח שאין פירושו לשון הודעה, משום הכי פירש על פתרון הבליעה וק"ל:
פסוק לב:ו ולא כמו אמת נכון הדבר, שפירושו מכוון:
פסוק לד:ז לא שיקח החומש, לפי שלא נזכר בעשייתו רק הקבוץ והוא הזירוז:
פסוק לה:ח פתח קטן הוא סגול וקמץ קטן היא צירי:
פסוק לו:ט רוצה לפרש מה שרוצין להניח באוצר הוא כשאר פקדון הגנוז, ורוצה לפרש לא שיתנו לאיש אחר, אלא יהיה גנוז כשאר פקדון כמו כסף וזהב:
פסוק לו:י רוצה לפרש לא לאדמה אלא לבריות:
פסוק לח:כ לא כמו הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו (דברים ד' ל"ב), שפירושו שאין כדבר הגדול הזה בכל העולם כולו, דאם כן היה לו לתרגם האשתכח כדין, ומדתרגם הנשכח, משמע אם נלך כו', ויהיה הנו"ן נו"ן האית"ן מלשון עתיד, ולא נו"ן הנפעל מלשון עבר, והוכחת התרגום דאי הוה פירושו הנמצא בכל העולם כדבר הזה קשה למאי נפקא מינה אמר פרעה זה, בשלמא אי פירושו אם נלך וכו', אתי שפיר דיוסף אמר לפרעה ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו', ואמר פרעה לעבדיו אם נלך ונבקשנו כלום נוכל למצוא כמותו, לכך אנו צריכין לפקוד את יוסף על זה:
פסוק לח:ל ולהכי מביא התרגום לפרש הנמצא כזה, רצה לומר עתה אם נמצא כזה, ולא שיהיה פירוש מעולם, שהרי היה אברהם יצחק ויעקב, לכך צריך לפרש עתה, וזה מבואר בתרגום יותר מבקרא, דבתרגום אם בא לומר אם נמצא כבר הוה ליה למימר אם אשתכח כדין, אבל במקרא אין חילוק בין לשון עתיד בין לשון עבר שהוא מלת הנמצא וכו', והתרגום מדקדק גם כן מן הקרא שזה אינו לשון עבר מדכתיב הנמצא כזה וגו', היה לו לומר הנמצא איש אשר רוח אלהים בו כזה, אלא משום הכי אמר כזה בתחילה כדי שיהא מוסב איש אשר רוח אלהים על כזה, כלומר שאין איש כזה ברוח אלהים וכו', וכל זה כדי להורות לנו שקאי על נלך ונבקשנו עתה ודו"ק, (מהרש"ל):
פסוק לט:מ דאי לספר בשבחו של יוסף בא למה משבחו בפניו, ועוד למה לא היה משבח אותו כבר כשספר לו חלומו, אלא ודאי זאת הוא תשובה למאמר יוסף שאמר ירא פרעה, כלומר מאחר שרוח אלהים בך שאתה יודע ענין הרעב, ואם כן תדע גם כן איך ומה לעשות בזה לאסוף התבואה:
פסוק מ:נ פירוש כך תרגומו ופירושו יתפרנס, והא דלא כתיב יתזן, יש לומר דהייתי אומר דלא מינהו אלא על מזונות, לכך כתיב ישק שפירושו כל צרכי עמי וכו':
פסוק מא:ס דאם הוא נתינה ממש מאי על ארץ מצרים, היה לו לומר בארץ מצרים, ועוד הא כבר היה בארץ מצרים:
פסוק מב:ע דמצרים היו עובדין לנילוס, ונילוס הוא פישון, ולכך נקרא פישון משום שהוא מגדל פשתן כדפירש רש"י בפרשת בראשית (לעיל ב' י"א ד"ה פישון), הילכך בגדי פשתן חשובין להן וק"ל. (דב"ט), והנה בא אלי חכם מארץ ישראל ואמר לי שאין פירושו פשתן, כי בגדי שש הוא דבר חשוב נעשה מצבעונים הרבה ממשי, והוא מלבוש שלובשין על כל הבגדים ואינו השש הנזכר במלאכת המשכן, ומשמעות דברי רש"י כדבריו שפירש דבר חשיבות הוא במצרים, ואילו היה רוצה לפרש שהוא פשתן לא הוה ליה לפרש רק בגדי שש חשיבות הוא במצרים, וגם בפרשת תרומה (שמות כ"ה ד' ד"ה ושש) פירש שש פשתן, וכאן לא פירש שהוא פשתן רק שהוא דבר חשוב:
פסוק מב:פ רוצה לפרש דכך נאמר שם על הרובד, והיא רצפה:
פסוק מג:ק פירוש לדידך צריך אתה לחלק את התיבה לשתי תיבות וזה דוחק, ואם תאמר למה לא פריך נמי אלעיל שתרגם דין אבא למלכא, צריך נמי לפרש אב דהיינו אבא ורך היינו מלך כדפירש רש"י לעיל, ויש לומר דלעיל לא צריך לחבר אליו תיבה אחרת, אבל לפירוש זה צריך לחבר אל אב בחכמה, ואל רך צריך לחבר אליו בשנים, וזה דוחק:
פסוק מג:ר והכי פירושו של אברך, דהכל היו באין אליו ואומרים לו אברך לך:
פסוק מה:ש דייק מדכתיב ויקרא פרעה שם יוסף וגו' ויתן לו את אסנת וגו', רצה לומר פרעה נתן ליוסף את אסנת ומאי נפקא מינה בזה, ואם כן על כרחך צריך לומר דפוטיפרע הוא פוטיפר, ויש נפקותא גדולה בזה שפרעה היה רוצה ליתן גדולה ליוסף ללובשו בגדי מלוכה, ופרעה ירא כיון דעבד הוא לא יניחו לו גדולה זו, ועוד בנימוסי מצרים כתיב אין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים, לכך רצה ליתן ליוסף בת אדוניו של יוסף, דאם האדון נתן לעבדו אשה הוא משוחרר וכל שכן אם נותן לו בתו שהוא משוחרר, אם כן שמע מינה דפוטיפרע הוא פוטיפר וק"ל:
פסוק מה:ת והסירוס נלמד מלשון פרע, ולא מלשון פוטיפר כנזכר לעיל:
פסוק מה:א ואם תאמר הא לעיל (ל"ט י"ט) כתיב כדברים האלה עשה לי עבדך, ופירש רש"י שם (ד"ה ויהי) בשעת תשמיש אמרה לו כך, ויש לומר דלא היה משמש עמה ממש אלא היה מגפף ומנשק, ומשום הכי נקט נמי רש"י ענייני תשמיש כאלה ולא תשמיש ממש, ועוד יש לומר שהיה סריס ביצים ולא סריס גיד, כמו שפירש הרד"ק:
פסוק מז:ב פירש ותעש הארץ שעשתה אוצרות, ופירוש הארץ אנשי הארץ, כמו ארץ כי תחטא:
פסוק מח:ג רוצה לפרש דבפסוק משמע שכל האוכל הגדל סביב העיר היה נותן בתוך אותה העיר ולא בעיר אחרת, וטעמא מאי, ועל זה פירש לפי שכל ארץ וארץ וכו':
פסוק מח:ד יש אומרים שהוא פירוש אחר והכי פירושו כל האוכל היו מוליכין אותו למצרים מקום שהיה יוסף שם, והא דכתיב בקרא אוכל שדה העיר וגו' נתן בתוכה, הכי פירושו שצריך ליתן מעפר שגדלה שם בתוכה, אבל אחר כך היו מוליכין אותה למצרים:
פסוק מט:ה כי משמע לשון אשר, כדפירש רש"י עד אשר חדל לו לסופר לספור:
פסוק מט:ו דחדל משמע שמעצמו חדל, ולמה לא ספר יותר מפני כי אין מספר, כלומר שהוא יודע שבודאי לא יהיה לו מספר, שכל כך הרבה יהיה וחדל מתחילה הסופר לספור, (מהרש"ל):
פסוק נ:ז ואף על גב דכתיב (לקמן פ' נ"ד) ויהי רעב בכל הארצות ובכל ארץ מצרים היה לחם, צריך לפרש ויהי רעב בכל הארצות אפילו באוצרות, אבל בכל ארץ מצרים היה לחם באוצרות, והא דיצחק שימש מטתו בשנת רעבון, בפרשת תולדות פירשתי, כתב רא"ם ואם תאמר והא לוי היה משמש מטתו בשנת רעבון, דהא יוכבד נולדה לו בין החומות כדפירש רש"י בפרשת ויגש (לקמן מ"ו ט"ו ד"ה שלשים), ובאותו זמן רעב היה, יש לומר דחשוכי בנים מותר לשמש מטתו אפילו בשנת רעבון:
פסוק נה:ח דייק מדכתיב אשר יאמר לכם תעשו, למה כתיב בלשון אמירה ולא כתיב אשר יצוה, אלא ודאי אמירה היינו מילה, כדכתיב גבי דוד (תהלים קי"ט קס"ב) שש אנכי על אמרתך, והמפרשים הרבו בזה ועיין שם:
פסוק נו:ט אבל העניים כובשין את פניהם לארץ ואין נושאין פניהם:
פסוק נו:י רוצה לפרש שלא תאמר אף על גב שהוא לשון מכר, מכל מקום הוא נמי לשון דגון, וכיון דנכתב בלשון שבר אם כן דוקא גבי תבואה שייך לכתוב לשון שבר גבי קנין, כיון דלשון מכר ולשון דגון שייך בתבואה, אבל גבי יין או שאר משקים לא שייך לכתוב לשון שבר, כיון דאין שייך בהם לשון דגון, ומפרש שאף ביין וכו':
