עת צרה היא ליעקב
יוסף יושב שנתיים בבית האסורים ושם מבטחו בשר המשקים שיזכירו לפני פרעה. שנתיים עברו עד ששמו של יוסף מגיע למלך. לפסוק "ויהי מקץ שנתים ימים" (בראשית מא, א) מצמידים בבראשית רבה (פט, ב) את הפסוק במשלי "בכל עצב יהיה מותר" (יד, כג). ופירש רש"י: "בכל יגיע מלאכה יהיה ריוח" (משלי שם, ד"ה "בכל עצב").
ויש להבין את הקשר בין ההבטחה לטוב, לרווח, ובין יוסף הצדיק.
מידתו של יוסף היא מידת הביטחון: "'אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו' (תהילים מ, ה) - זה יוסף" (בראשית רבה פט, ג). ופשוטו של מדרש, שלעולם אין לאבד תקוה, ו"אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י ע"א).
אמנם עומק עניינה של מידת הביטחון אינו רק בתקוה לטוב, אלא באמונה שמכל צרה תצא הרווחה, והצרה היא שתוליד את הסוף הטוב ותוביל אליו. תחתית הצרה היא היא ראשית הגאולה. כמאמר החסידים, שכל פרשת תוכחה תתגלה בסופה כברכה. גם התוכחה "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה תרד מטה מטה" (דברים כח, מג), אף הוא יש בו נחמה לישראל - כמו הגלגל, שכאשר הנקודה שעליו מגיעה למטה, מיד היא משנה כיוון, מתהפכת ומתחילה לעלות. וגם אתה, כשתרד מטה מטה, עליך להאמין שזו נקודת ההתחלה לעלייה. וכן גרעין הנזרע באדמה מצפה לרגע הריקבון והכליה, רק אז הוא מתחיל להצמיח את הנטיעה החדשה. גם האפרוח מתחיל להתרקם בביצה רק לאחר שהביצה מסרחת (תמורה לא ע"א).
וכך ישראל, כשהם יורדים עד לעפר, הם מתחילים לעלות: "'נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל' ( עמוס ה, ב), במערבא מתרצי לה הכי: נפלה ולא תוסיף לנפול עוד, קום בתולת ישראל" (ברכות ד ע"ב). כאשר הנפילה היא קשה ביותר, והיא לא תוכל לנפול עוד - אז תקום בתולת ישראל.
וכן ניבא ירמיהו "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע" (ל, ז), מתוך הצרה תבוא הישועה. "כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך" (שם, יז) - שבדבר שהוא מכה, הוא מרפא; ממכות שאני מכה אותך, אני מרפא אותך. צא ולמד ממרה, שהורה הקב"ה למשה דבר מר והשליכו למים ונמתקו המים, שנאמר "ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים" (שמות טו, כה). אין בזה רק הבטחה שאחרי המכות תבוא רפואה, שהרי בעל המאמר הביא ראיה מהדבר המר שהמתיק את המים לכך שהקב"ה מרפא מהמכה. ואין בזה דמיון, אלא שהרע עצמו יתברר כמביא לטוב, והמכה עצמה תביא את הרפואה כשם שהמר הפך את המים למתוקים.
אחרי שנתיים של 'עצב' הגיע זמנו של ה'מותר', התברר שהכל לטובה. וכך אמר יוסף לאחיו, "ועתה אל תעצבו, ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה, כי למחיה שלחני אלקים לפניכם" (בראשית מה, ה); "וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה" (שם, ז).
נחום מכונה איש גם זו, משום "דכל מילתא דהוה סלקא ליה אמר גם זו לטובה" (תענית כא ע"א), היינו, שגם מה שנראה כרגע כדבר רע, הוא עצמו יתברר שהוא לטובה. וכך כשהחליפו לו בדרכו לקיסר את האבנים הטובות בעפר, התברר לבסוף שדווקא עפר זה היה נחוץ לקיסר, ובו ניצח את אויביו.
וגם תלמידו, ר' עקיבא, היה אומר "כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס ע"ב). וגם כשהיה בצרה גדולה - כשלא הניחו לו מקום ללון, וטרפו את החמור והתרנגול, והרוח כיבתה את הנר - אמר על כל דבר שאירע לו "כל דעביד רחמנא לטב עביד". לבסוף התברר שדווקא ה"רעות" שאירעו לו, היו לטובה, והן שהצילוהו מיד הליסטים. ועל כן שחק ר' עקיבא כשראה שועל יוצא מבית קודש הקדשים, ולא הצטרף לבכי של חבריו: הוא האמין, שדוקא מנקודת שפל זו תבוא הישועה (מכות כד ע"א). חורבן הבית הישן הוא שמאפשר בנין בית חדש ומשוכלל יותר, וכדברי המהר"ל בכמה מקומות, שכל הויה חדשה צריך שיקדם לה ההעדר, ורק לאחר הגלות צומחת הישועה.
יוסף היה בצרה גדולה כשנתוספו לו עוד שנתיים בכלא. הוא היה בגדר של 'נפלה לא תוסיף קום', ששר המשקים שכחהו ולא היה מי שיזכירו לפרעה, ומנקודת שפל זו צמחה הישועה. וזהו שדרשו חז"ל "בכל עצב יהיה מותר", כשהעצב מגיע לשיאו, אז מגיע היתרון הגדול.
ומן הראוי לסיים בדברי ביטחון ולקח לדורנו, שהשמיע הרב קוק זצ"ל:
בשביל כך הרינו רואים במשך המהלך של תחיית האומה והרחבת הישוב בא"י הרבה חליפות, עליות וירידות ועליות. כל ירידה במהלך המפעל, הרי היא בחינת ההתכסות של הגואל, וכל עלייה הבאה אחריה, הרי היא בחינת התגלותו.
וכל מי שהוא עוקב אחרי סדרי הישוב מראשית צעדיו ועד עכשיו, יכול הוא לראות בחוש, שמכל ירידה שסבלנו נצמחה אח"כ עלייה והתפתחות יותר גדולה, וצעד של דליגה לטובה יצא מכל משבר וכו'.
ומזה עלינו ללמוד ולקחת לקח טוב, שלא להיות נופלים ברוחנו".1