פסוק א:מקץ פירש״י מקץ כתרגומו וכו׳ בדבור זה הרבה נתחבטו בו המפרשים ז״ל דהקו׳ מבוארת דאטו עד האידנא לא נכתבה בתורה תיבת מקץ דהשתא אצט׳ רש״י לאשמועי׳ שהוא ל׳ סוף והלא בפרשת בראשית מצינו ויהי מקץ ימים ויבא קין. ובפרשת לך לך מקץ עשר שנים לשבת אברם ואמאי לא פי׳ רש״י בהו ולא מידי והרבה דרכים נאמרו בו ע״ע והנלע״ד דבשלמא בכלהו דלעיל לא הוצרך רש״י לפ׳ בהו מידי להיו׳ דבר ברור שר״ל מסוף אבל הכא לישנא דקרא קשיתיה דלכאורה איכא למשמע מניה דהכא אין פירושו כן דאי הכי הול״ל ויהי מקץ שנתים ימים ויחלום פרעה וכו׳ בלשון עבר ומדכתיב ופרעה חולם בל׳ בינוני משמע דלאו פעם א׳ בלבד הוא שחלם אלא פעמים רבות ומש״ה הוה סלקא אדעתין לפ׳ דהכא הוי פירושו כמו מקצת כלומר מקצת מאלו השנתים ימים היה חולם והולך כך הילכך הוצרך רש״י לשלול פי׳ זה דא״א לומר כן דמקראי דבתר הכי מוכח דפעם אחת בלבד חלם מדקא״ל יוסף ועל השנות החלום וכו׳ ואם אי׳ הו״ל לפתור ג״כ על התרבות החלום פעמים רבות. הילכך קאמר דלעולם מקץ דהכא נמי ר״ל מסוף כתרגומו ומאי דכתיב בתר הכי ופרעה חולם ל״ק דמצינו כך כמו ורבקה שומעת ור״ל שמעה ואפ׳ שזהו מה שהקשו במדרש ופרעה חולם וכל הבריות אינן חולמין אלא חלומו של מלך על כל העולם הוא ע״כ ולכאורה אינו מובן מה מקשה דאטו לא ידעי׳ שכל העולם נמי חולמין מיהו הכא הכתוב מספר שפרעה חלם כך וכך ולפי דרכנו מובן שפיר דקשיא ליה שאם כוונת הכתוב להודיע חלומו זה הפרטי הול״ל ויחלום פרעה ומתרץ דמש״ה לא כתיב ויחלום פרעה דהוה משמע שהוא ע״צ המקרה כמו לכ״ע וקמ״ל דלאו הכי אלא ופרעה חולם כלומר פרעה ראוי הוא לחלום הזה שהו׳ נוגע לכל העולם זו נר׳ כוונת המד׳ אבל רש״י לא הוצרך להביאו משום דבל״ז יש משמעות עפ״י הפשט כדאשכחן כה״ג בשאר מקומות כדלעיל והמד׳ אינו קרוב כ״כ לפשט הכתוב לכך השמיט׳ ומאי דמסיים רש״י וכל לשון קץ סוף הוא נלע״ד שרצה בזה ליישב דברים הרבה חדא דאע״ג דמצינו בפ׳ נח בפ׳ קץ כל בשר דאנקלוס לא תרגם סוף כמו הכי אלא קיצא אפ״ה אינו זז מל׳ סוף אלא דאנקלוס תרגם כפי הענין דהתם ר״ל סוף חייהם מיתתם במבול ומש״ה שינה בתרגומו ותרגם קיצא. וכן רצה רבינו בזה דאע״ג שמצינו מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וע״כ התם ר״ל בתחילת השנה השביעית דאף על גב דשמיטת כספים אמור רבנן דאינה משמטת אלא בסופה דקרקעות מיהא בתחלתה היא וקרא דהתם בב׳ שמיטות הכתוב מדבר כדאמרינן בגיטין מכל מקום היינו דקמ״ל רש״י דאפילו הכי התם נמי לשון סוף הוא אלא שלא יהיה הפירוש שם כמו הכא מסוף אלא מקצת סוף השבע שנים דהיינו בתחלת השנה השביעית שזה ג״כ א׳ משמושי המ״ם דהיינו מקצת כמ״ש המדקדקים:
פסוק א:על היאור כל שאר וכו׳ ק״ל לרש״י דבשלמא אם לא היה במצרים אלא יאור א׳ הוה ניחא למכתב היאור בה״א הידיעה אלא מאחר דאשכחן בפ׳ וארא על נהרותם על יאוריהם וכו׳ דנר׳ בהדיא דיאורים טובא הוו תמן מעתה מאי שייך לכתוב היאור לא הול״ל אלא על יאור דהוה משמע בחד מנייהו אלא מוכרח לומר דקרא ה״ק על הראש של היאורים דהיינו הנהר הגדול המושך שממנו נמשכים מים לכל היאורים שהם בריכות העשויות בידי אדם כדפירש״י התם בוארא אלא דאפ״ה ק׳ דהשתא נמי לא ידעי׳ מידי שהרי נהרות המושכין נמי טובא הוו התם מדכתיב על נהרותם מש״ה תירץ רש״י אה״נ דנהרות טובא הוו ומכל מקום הנהו לא מקריין יאורים דלא הוו נמשכין מנייהו יאורים רק הנילוס הוא דהוו נפקי על ידי שמימיו מתברכין ועולה דרך היאורים להשקות השדות ומעתה תו ליכא למטעי דע״כ כי כתיב היאור אנילוס קאי ודברי הרא״ם ז״ל מכל מקום במקומן ואתה תבחר:
פסוק ב:יפות מראה סימן וכו׳ כבר קדמו לרבנו יוסף הצדיק לפתור חלום פרעה ולא היה צריך לזה אלא דק״ל שהרי לשון יפות מראה לא שייך מסתמא בפרות דהא לעיל בפ׳ ויצא פירש״י יפת תואר הוא הצורה ויפת מראה הוא זיו קלסתר ובשלמא יפות תואר שייך לומר שצורת איבריהם היה בתכלית היופי האפשרי לפי תכונת הווייתן אבל הפ׳ קאמר שהיו יפות מראה דמשמע שהיה להן זיו קלסתר וא״כ ק׳ לאיזה תכלית היה דבר זה דלרמוז פתרון טובת השובע הוה סגי ביפות תואר לכך פירש שהיה זה לרמוז שהבריאות נראות יפות וכו׳ וטעמא שלא נמצא כן בפתרון יוסף לפי שפרעה כשסיפר לו לא הזכיר יפות מראה רק יפות תואר ואפשר שלא היה אומר כן פרעה כדי שלא ילגלגו על דבריו לומר דא״א שראה כן בחלום דהא לא חזי איניש בחלמיה פילא דעייל בקופא דמחטא וזה דבר קרוב לו׳. ושוב אינה ה׳ לידי בתורת שאלה איזה ימים ס׳ נח״י וראיתי שהרב פירש עד״ז אלא שלא חש לתרץ למה לא נמצא כן בפתרונו של יוסף:
פסוק ד:ותאכלנה סימן וכו׳ גם זה נמשך למה שפי׳ לעיל ובא לפ׳ דהכא כתיב ותאכלנה הפרות רעות המראה וכו׳ את ז׳ הפרות יפות המראה והבריאות והול״ל בקיצור את ז׳ הפרות היפות כי היכי דקאמר והבריאות ולא קאמר ובריאות בשר כדלעיל כדי לקצר אה״נ הו״ל לקצר גם ביפות אלא הכוונה שגם יופי המראה היה בכלל האכילה שגם שמחת השבע תהא נשכחת ולא בלבד כדפתר יוסף ונשכח כל השבע ולא אמר גם כן שמחת כל השבע שהרי יוסף לא פתר אלא על פי דבריו של פרעה שלא הזכיר לו יופי המראה:
פסוק ז:הבריאות שאנו״ש בלעז אע״ג דכבר פירשו לעיל בסמוך הוצרך לחזור ולפרשו כאן דסד״א דבשלמא לעיל יש לפ׳ בבריאות שאנו״ש דהיינו שהזרע בהן בשלימות מליאותן וטובות דכתיב בתר הכי הוא דבר אחר או ליופי תבניתן או לאיכות החטים בעצמן וכיוצא אבל כשאתה מגיע לכאן דכתיב הבריאות והמלאות משמע דליכא לפרושי הכי אלא מוכרח דבריאות הוא דבר אחר לכך פירש דעל כרחך בריאות שאנו״ש בלע״ז שאין לפרש בשבלים בענין אחר ומאי דהדר וכתוב מלאות הוא כפל הענין לתוספת המילוי היותר גדול שבאפשרות:
פסוק ז:והנה חלום והנה נשלם וכו׳ דק״ל אטו לא ידעינן דחלום הוה דבשלמא גבי שלמה דכתיב ויקץ שלמה והנה חלום ניחא כמו שפי׳ רז״ל והביאו רש״י שם דכשהקיץ ראה שנתקיים חלומו שומע עוף מצפצף ומבין לשונו אבל הכא מאי קאמר וליכא למימר נמי דר״ל שמיד ידע פרעה שלא היו ב׳ חלומות אלא אחד שהרי גם זה לא ידע מסתמא עד שפתר לו יוסף חלום פרע׳ אחד הוא דמנא ליה לידע שהכל חלום א׳ לכך פי׳ דה״ק והנה נשלם וכו׳:
פסוק ח:חרטומי הנחרים וכו׳ פי׳ הנח״י מל׳ נחר בן גברא שר״ל מל׳ צעקה ולא נהירא דאם איתא שגם חר הוא מל׳ ארמי לא הוה משתמיט רש״י מלפרש כי היכי דפירש טימי שהוא עצמות בלשון ארמי ומדלא פירש ש״מ שהוא כפשוטו מלשון עברי כמ״ש הרא״ם מל׳ כמוקד נחרו לשון חמום והוא מחסרי פ״ה ולכך חסר הנו״ן בשם:
פסוק ח:ואין פותר וכו׳ פ׳ דק״ל דכיון דכתיב ויספר לה׳ את חלומו בלשון יחיד ה״נ הול״ל ואין פותר אותו לפרעה לכך פי׳ דה״ק פותרים היו אותם כלומר לגרמייהו עבדי אבל לא לפרעה שלא הו״ל קורת רוח וכו׳ והמשך ל׳ הכתוב כך הוא ואין מועיל מה שהיו פותרים אותם לפרעה. והך אותם הוי פירושו כמו והשיאו אותם עון אשמה דר״ל את עצמם וטעמ׳ שלא הי״ל קורת רוח לפי שמתוך החלום לא היה שום דבר המורה היות אותו החלום נוגע לפרעה גופיה א״ו הוא דבר כולל ועוד שהרי לא היו פותרים כלום לפי״ז על ענין אכילת הפרות הרעות להיפות והבן:
פסוק יב:נער וכו׳ ארורים וכו׳ דאל״כ למאי נ״מ האריך בכל אלה הדברים הול״ל עבד לשר הטבחים ותו לא שהרי לא ראינו דהיה בבית הסהר עבד אחר של שר הטבחים רק יוסף לכך קאמר דהכל לגנאי וכו׳ דמדנער עברי לדרשה עבד נמי לדרשה ומאי דפירש נער שוטה דאל״כ אטו בן ל׳ שנה קרי ליה נער והלא אפילו לסברת ר׳ עקיבא דבמדרש משלי דמייתי הרא״ם בפ׳ דלעיל לא מיקרי נער אלא עד ל׳ אבל בן ל׳ לא והכא הו״ל ל׳ שנים וכ״ש לאידך סברא דאפילו פחות מזה לא מיקרי נער ואין לומר דקרי ליה נער בהיותו משרת דהכי אשכחן דבמשרת קרי הכי כמו שהביא הרא״ם שם מדכתיב ויהושע בן נון נער דהא כבר אמר בתר הכי עבד וא״כ ה״ז כפל א״ו ר״ל שוטה כלומר דומה במעשיו לנער קטן ומ״ש עברי אפילו לשוננו וכו׳ ק׳ היכי הוה מצי לומר כן דהרי יאמר פרעה א״כ היכי היה מדבר עמך ופותר לך החלום והלא לא היה שם עברי אחר להיות מליץ והיה נר׳ לומר דמש״ה לא קאמר אינו יודע אלא אינו מכיר כלומר יודע הוא לדבר בל׳ מצרי ע״צ ההרגל אבל אינו מכיר בטיב הלשון לדבר על בוריו בדקדוק אלא דבין כך ובין כך ק׳ מנ״ל לרש״י הך פירושא והלא בב״ר לא אמרו אלא נער שוטה עברי שונא לכך נר׳ לפרש כוונת רש״י כמו שפי׳ גבי מ״ש רז״ל אין מלה״ש מכירין בל׳ ארמי דאין הכוונה שאינם יודעים אלא ששונאים אותו ואין רוצים ליזקק לו ה״נ רצה לומר אפילו לשוננו אינו מכיר כלומר הוא שונא אפילו לדבר בלשון מצרי לפי ששונא אותנו וזה היה באמת דרכם של ישראל וכמ״ש רבותינו ז״ל שלא שינו את לשונם והשתא עולה פירוש רש״י בקנה אחד עם מה שכתו׳ במדרש:
פסוק יד:מן הבור וכו׳ דליכא למימר דילמא בור אחר ששמוהו אחר יציאת שר המשקים כמו שהק׳ הנח״י דא״כ לא הול״ל הבור בה״א הידיעה הואיל ולא נזכר עדיין ובפ׳ דלעיל גבי כי שמו אותי בבור לא הוצרך רש״י לפ׳ מידי שהרי פשוט הוא שהוא בית הסהר דכתיב ויהי כשמוע אדוניו וכו׳ ויקח אדוני יוסף אתו ויתנהו אל בית הסהר מקום וכולי ודלא כהרא״ם והנח״י בזה במחילה מכבודם אבל הכא דלכאורה היה קצת מקום לומר שהוא בור ממש שהיה בור מים ודמש״ה הוצרך להחליף שמלותיו ודהיא גופה אשמוע׳ קרא באמרו ויחלף שמלותיו שזה בור אחר שהיה בו מים ששמוהו שם אחר כך מש״ה הוצרך רש״י לפרש דליתא וראייתו מה״א דהבור כדלעיל ועוד דאם איתא שחילוף שמלותיו היה לפי שהיו שרויים מהמים הו״ל להקדים החלוף לגילוח אלא וודאי בבית הסהר היה ואין בו מים וחילוף שמלות נמי לכבוד המלכות אלא שהרב פירשו על ויגלח דקדים בקרא:
פסוק יד:ויגלח וכו׳ מפני וכולי דאל״כ ק׳ שהרי כתיב ויריצוהו וכו׳ ש״מ שהיה דבר המלך נחוץ והוא מגלח לפני בואו א״כ היה זה כמו מורד במלכות ועוד דלמאי נ״מ סיפר הכתוב זה מה לי אם גלח או לא גלח לכך משני דאדרבא זה היה לכבוד המלכות וקמ״ל קרא היא גופא שצריך לחלוק כבוד למלכות:
פסוק טז:בלעדי אין החכמה וכו׳ פי׳ דמשמע מלישנא דקרא דר״ל בלעדי חוץ ממני דבר זה שאיני פותר חלומות כמו בלעדי רק אשר אכלו הנערים דר״ל בלעדי אין אני רוצה כלום מכל אותו השלל רק אשר אכלו וכו׳ והכא א״א לפרשו כן דא״כ נמצא שקרן דבתר הכי פתר לו לכך פי׳ דה״ק אין החכמה וכו׳ ולא ידענא מנ״ל להרא״ם ז״ל לפ׳ בלעדי רק אשר אכלו דלעיל דר״ל חוץ ממה שאכלו וכו׳ וקמ״ל רש״י דהכא א״א לפרש כן וכו׳ ע״ש ולע״ד א״א לומר כך דא״כ מאי רק דבתר הכי ואיברא דמצינו בלעדי בניקוד ציר״י דרצה לומר בלתי באיוב בלעדי אחזה אתה הורני אבל בלעדי בקמ״ץ הוי פירוש׳ כדאמרן.
פסוק כג:צנומות צונמא וכו׳ ותרגומו וכולי איך שיהיה ק׳ דלעיל גבי החלום לא כתיב צנמות כלל ולמה הוסיף פרעה זה ונר׳ דלעיל פירש״י שדופות הלייא״ש בלע״ז שקיפן קידום חבוטות וכולי ופי׳ הרא״ם שם שהביא התרגום להודיע שאינו מפרש כפירוש הראשון הלייא״ש רק הוא מענין הכאה ולע״ד נוכל לומר דב׳ הפירושים אמת ששניהם נכללים בל׳ שדופות והא והא הוה והכתוב אחז דרך קצרה וה״ט דלא כתב רש״י התם ד״א א״נ ואנקלוס תרגם כדרכו בכל כה״ג אבל פרעה כשסיפר ביאר הענין טפי ולחד מנייהו קרי צנומות ותדע דבפ״ג דתענית על שדפון דמתני׳ פי׳ הר״ב שם שהתבואה נתרוקנה מן הזרע והיינו מאי דמתרגם אנקלוס הכא על צנומות ובזה מדוקדק מ״ש דלעיל כתיב ושדופות בוי״ו והכא שדופות בלא וי״ו דלעיל הוי״ו מתפרשת כמו מה שדרשו בפרשת ויתן לך האלהים יתן ויחזור ויתן דהוי״ו דבויתן כאילו כתיב יתן ויתן ה״נ כאלו כתיב שדופות ושדופות אבל הכא דכתיב צנומות כתב שדופות בלא וי״ו:
פסוק ל:ונשכח כל השבע היא פתרון הבליעה דאילו בפתרון האכילה יש דבר אחר שגם השמחה תהיה נשכחת אלא שיוסף לא היה יכול לפתור לו כן לפי שלא הזכיר יפות מראה וכדכתיב׳ לעיל:
פסוק לא:ולא יודע השבע וכולי הוא פתרון וכולי וק׳ דבראיית החלום לא נכתב זה שלא נודע כי באו אל קרבנה והיכי קאמר פרעה דבר שקר ונר׳ שרמז כן הכתוב במאי דכתיב ותאכלנה הפרות רעות המראה ודקות הבשר והל״ל הרעות והדקות וכמ״ש פרעה הדקות והרעות אלא ה״ק אפי׳ אחר האכילה עדיין היו רעות המראה ודקות הבשר. והכתוב אחז דרך קצרה בסיפור המעשה כדרכו לקצר אבל פרעה פרט הכל בבירור:
פסוק לח:הנמצא וכולי הנשכח וכולי דאין לפ׳ הנמצא ל׳ עבר מבנין נפקד דא״כ מאי נ״מ אם לא נמצא לשעב׳ אפשר דהשתא מיהא אכשור דרי וימצאו רבים כמוהו:
פסוק לט:אין נבון וכולי לבקש וכולי דאין לומר שאין זה אלא שבח בעלמא לפארו ולהללו על חכמתו הנפלאה דא״כ הוא ענין נפרד ואין לו קשר עם מ״ש אח״כ אתה תהיה וכו׳ וא״כ הול״ל ואתה תהיה וכו׳:
פסוק מב:ויסר וכו׳ נתינת וכו׳ דאל״כ הו״ל ליתן לו טבעת אחרת דאין בית המלך חסר כמו בבגד וברביד:
פסוק מג:אברך וכו׳ ובדברי אגדה וכו׳ הוצרך להביאה שלא נצטרך לומר שהכתוב בל׳ ארמי ומ״ש בן דורמסקית עד מתי אתה מעות וכו׳ שאם כדבריו הול״ל אברך ברי״ש פת״ח ולמה בציר״י ומה שלא ביאר רש״י פשט הכתוב כמו בן דורמסקית שמפ׳ כפשוטו במלה אחת משום דא״כ לא שייך אל״ף בראש התיבה והול״ל הברך בה״א שהיה מקור מההפעיל ודומיא דנתון דבתר הכי שהוא גם כן מקור אבל האלף אפילו נאמר שהיא שמוש הוא ל׳ מדבר בעדו ואינו מובן:
פסוק מד:אני פרעה וכולי ד״א וכו׳. דאילו לפירוש ראשון ק׳ דס״ס מאי קמ״ל במ״ש אני פרעה הרי דבר ידוע שהוא המלך ויכול לגזור ולר״א ק׳ דאמאי חזר וא״ל כן הרי כבר אמר לו רק הכסא וכולי:
פסוק מה:צפנת וכולי ואין לפענח וכו׳ עיין בספר ע״מ מאמר אם כל חי סי׳ ל״ח דמפ׳ שהיא מלה מורכבת מן פע ונח פע מל׳ כיולדה אפעה הרמ׳ קול ופירושו שכשמגלה ומפרסם הצפונות דעת השומעים נחה הימנו ע״ע וק״ק דא״כ הו״ל למימר פענ״ח בפתח הנו״ן א״נ פענוח ולעד״ן דשם נַח נגזר מפועל ינח כמו דַע ששרשו ידע והוא מחסרי פ״א וה״פ בשעה שהוא מדבר ומגלה הצפונות הכל מניחים מלדבר עוד שאין להשיב על דבריו והוא ע״ד מה שפי׳ רז״ל על החרש והמסגר אבל אח״כ ראיתי בילקוט דמשמע בהדיא כפי׳ מהרמ״ע ע״ש:
פסוק מה:פוטיפרע הוא פוטיפר וכו׳ אפשר דנפ״ל מדכתיב ויתן לו וכו׳ דמשמע שפוטיפרע לא היה חפץ ליתנה לו אלא המלך נתנה לו בע״כ וזה דבר קשה דלמה היה זה ממאן לתת בתו למשנה למלך אלא ע״כ זה פוטיפר שהיה שונא אותו ע״ד אשתו:
פסוק מז:לקמצים קומץ וכו׳ דאל״כ מאי רבותא שאיזה קומצי׳ בלבד אצניעו אלא דייק דלא כתיב קמצים אלא לקמצים כלו׳ ע״י קומצים אחת לאחת למצוא חשבון גדול וזה מדבר על כל עם הארץ דאילו ביוסף הא כתיב אח״כ ויקבץ וכו׳:
פסוק מח:אוכל שדה וכו׳ ונותנים בתבואה וכו׳ פי׳ ב׳ דברים מודיע הכתוב דמדכתיב אוכל שדה העיר נתן בתוכה קמ״ל שהיה אוצר תבואה של כל עיר באותה העיר ומדכתיב אשר סביבותיה נתן בתוכה ר״ל ממה שבסביבות התבואה דהיינו העפר נתן בתוכה להשתמר ונתן בתוכה דכתיב בקרא אתרווייהו קאי:
פסוק מט:עד כי וכו׳ הסופר לספור וכו׳ קשה דפשטיה דקרא משמע דקאי על יוסף שהוזכר ברישיה דקרא ונימא שהוא היה סופר והולך עד כי חדל וכולי וי״ל דהכרחו של רש״י משום דודאי יוסף לא היה סופר כלל שידע מאי דקי״ל אין הברכה שורה לא על דבר המדוד והמנוי וכו׳ לכך פי׳ הסופר כלו׳ דגברא אחרינא היה סופר בלא דעתו א״נ דה״ק שאם יבא סופר לספור ע״כ היה צריך לחדול כי אין מספר:
פסוק נ:בטרם וכו׳ מכאן וכו׳ ואע״ג דלעיל ביצחק מצינו שהיה משמש כדכתיב והנה יצחק מצחק וכו׳ ועוד שאמרו רז״ל בפ׳ אשר ילדה אותה ללוי זו יוכבד וכולי ואיך שימש לוי מטתו בשני הרעב ומסיק הרא״ם דההיא דחשוכי בנים מותר דלוי נמי כיון שלא היתה לו בת נמצא שלא קיים פו״ר לגמרי והו״ל כחשוכי בנים ע״כ אך ק׳ דא״כ גם יוסף היה מותר לו שגם לו לא היתה בת. ובש״ח ראיתי בשם מהר״ן דאין איסור אלא משום צערא דישראל והם היה להם תבואה אבל יוסף היה סבור שאביו ואחיו בצער לכן לא שימש ע״כ ואהא נמי ק״ל דס״ס גם לוי הו״ל לנהוג איסור בשביל יוסף דלפי דעתם גם הוא הוה בצער שהרי הוא יודע שמכרוהו לעבד ושהלך למצרים שוב ראיתי בא״ח סי׳ תקע״ד להרמג״ד שהביא דברי הרא״ם הנ״ל ושהב״י הק׳ עליו כדמקשי׳ והוא ז״ל תירץ מדידיה דקודם מ״ת היה הכל מותר רק נצטוו ז׳ מצות אלא דיוסף נהג מדת חסידות בנפשיה ויצחק ולוי לא נהגו כן וכתב הטעם דצ״ל דהיתר דחשוכי בנים אין בו משום חסידות לבטלו כיון שיש בקיומו מצוה גדולה וע״ש וע״ז נמי קשיא לי דא״כ הדרא קו׳ ליוסף למה נהג חסידות כזה שאין בו משום חסידות כמ״ש הרב ותו דעיקרא דמלתא אחר המחילה הראויה לא נהירא לע״ד שהרי מצינו במבול שנאסר בתשמיש המטה לפי שהעולם שרוי בצער כמ״ש רש״י שם ול״ק דהא לא נצטוו אלא ז׳ מצות דאדרבא ל׳ מצוות נצטוו כדאי׳ בחולין אלא שהם כלולים באותן ז׳ כדאי׳ בחולין פג״ה (ועיין בס׳ ע״מ מאמר ח״ד ח״ג פכ״א) ומצוה זו היא א׳ מפרטי פו״ר דודאי נצטוו עליה והיא א׳ מן האמורות שהיא תחת סוג ג״ע והנלע״ד לתרץ לזה דלוי שימש פעם אחת בשעת צאתו לדרך כשהלך פעם ראשונה למצרים ומאותה ביאה נתעברה אשתו מיוכבד דהא קי״ל חייב אדם לפקוד את אשתו בשעת צאתו לדרך והא דמי למאי דקי״ל אתי עשה ודחי לא תעשה וכ״ש לפי מה שמבואר בש״ע סי׳ הנ״ל דבליל טבילה נמי שרי בשנת רעבון א״כ ודאי דיציאה לדרך לא גרע מינה ואף שהמ״א שם חולק על דין זה מכל מקום מרן שם פסק הכי ובזה הכל הולך על נכון דלוי שימש מטעם האמור וכן יצחק ליל טבילה וסברי כדעת הש״ע ויוסף סבר כדעת המג״א ושוב ראיתי להרב הנח״י שהאריך בזה עיין שם ואני הנלע״ד כתבתי קודם רואי דברי הרב:
פסוק נה:אשר יאמר וכולי שימולו וכולי דרשו כן מיתורא דקרא דאל״כ לא הול״ל אלא לכו אל יוסף ואע״ג שלא היו נימולין אלא באונס מפחד המיתה ומה״ט אמרי׳ דאין מקבלין גרים לימות המשיח וכן לא קיבלו בימי דוד ושלמה מ״מ אפשר דיוסף הוה סבר דמתוך שלא לשמה בא לשמה א״נ אפשר שכיון בזה כדי שלא יוכלו להעליל עליו שאינו ראוי למלוך עליהם לפי שהוא מהול ודתו משונה מדתם לכך כפה אותם למול ועוד אפשר שהיתה כוונתו שיתפרסם זה בעולם שהמלך שמושל במצרים הוא מהול ושכפה אותם למול ובזה אפשר שיגיע הדבר לאזני אביו וידע שהוא חי ומושל במצרים ולא יצטע׳ עוד עליו לפי שהוא לא היה רשאי לשלוח ולהגיד לאביו לפי שהיה יודע החרם שהחרימו לכך ביקש המצאה זו ומ״ש רש״י שהרקיבה תבואתם כתב הנח״י שלא היה זה דרך נס אלא לפי שלא נתנו בתוכה מעפר אותו המקום כמו שנתן יוסף ואחר המחילה אשתמיטתיה מ״ש במדרש שהיו אומרים לפרע׳ אף התבואה הרקיבה אמר להם ולא נשתייר קמח מאתמול אמרו לו אף לחם שהיה לנו בסל הרקיב ע״כ:
פסוק נו:וישבור וכו׳ שברו לנו וכולי איכא למידק למה הרחיק רבינו ראייתו שכמה כתובים בפרשה קודמים לזה שבכללם פירושם ל׳ קנין והרי בפ׳ שאח״ז מיד וכל הארץ באו מצרימה לשבור וכו׳ וכמה אחרים ואולי לפי שרוצה רבינו לסיים דלאו בתבואה לחוד שייך ל׳ זה אלא על כל מידי מש״ה מייתי לההוא קרא דאגב רמז רבינו פי׳ ודקדוק אותו הפ׳ דמש״ה כתיב שובו שברו לנו מעט אוכל ולא כתיב מעט בר כדכתיב בתחלה וירדו אחי יוסף עשרה לשבור בר דאפשר שכוונת יעקב דאי לא משכחי חיטי דאזדבן ליזבו שערי או כל מידי דבר אכילה כגון קטניות וכדומה לפי שכלה כבר הפת מן הבית ולא היה להם מה לאכול:
