א וַיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ שְׁנָתַ֣יִם יָמִ֑ים וּפַרְעֹ֣ה חֹלֵ֔ם וְהִנֵּ֖ה עֹמֵ֥ד עַל־הַיְאֹֽר׃ ב וְהִנֵּ֣ה מִן־הַיְאֹ֗ר עֹלֹת֙ שֶׁ֣בַע פָּר֔וֹת יְפ֥וֹת מַרְאֶ֖ה וּבְרִיאֹ֣ת בָּשָׂ֑ר וַתִּרְעֶ֖ינָה בָּאָֽחוּ׃ ג וְהִנֵּ֞ה שֶׁ֧בַע פָּר֣וֹת אֲחֵר֗וֹת עֹל֤וֹת אַחֲרֵיהֶן֙ מִן־הַיְאֹ֔ר רָע֥וֹת מַרְאֶ֖ה וְדַקּ֣וֹת בָּשָׂ֑ר וַֽתַּעֲמֹ֛דְנָה אֵ֥צֶל הַפָּר֖וֹת עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃ ד וַתֹּאכַ֣לְנָה הַפָּר֗וֹת רָע֤וֹת הַמַּרְאֶה֙ וְדַקֹּ֣ת הַבָּשָׂ֔ר אֵ֚ת שֶׁ֣בַע הַפָּר֔וֹת יְפֹ֥ת הַמַּרְאֶ֖ה וְהַבְּרִיאֹ֑ת וַיִּיקַ֖ץ פַּרְעֹֽה׃ ה וַיִּישָׁ֕ן וַֽיַּחֲלֹ֖ם שֵׁנִ֑ית וְהִנֵּ֣ה ׀ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֗ים עֹל֛וֹת בְּקָנֶ֥ה אֶחָ֖ד בְּרִיא֥וֹת וְטֹבֽוֹת׃ ו וְהִנֵּה֙ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֔ים דַּקּ֖וֹת וּשְׁדוּפֹ֣ת קָדִ֑ים צֹמְח֖וֹת אַחֲרֵיהֶֽן׃ ז וַתִּבְלַ֙עְנָה֙ הַשִּׁבֳּלִ֣ים הַדַּקּ֔וֹת אֵ֚ת שֶׁ֣בַע הַֽשִּׁבֳּלִ֔ים הַבְּרִיא֖וֹת וְהַמְּלֵא֑וֹת וַיִּיקַ֥ץ פַּרְעֹ֖ה וְהִנֵּ֥ה חֲלֽוֹם׃ ח וַיְהִ֤י בַבֹּ֙קֶר֙ וַתִּפָּ֣עֶם רוּח֔וֹ וַיִּשְׁלַ֗ח וַיִּקְרָ֛א אֶת־כָּל־חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֖יִם וְאֶת־כָּל־חֲכָמֶ֑יהָ וַיְסַפֵּ֨ר פַּרְעֹ֤ה לָהֶם֙ אֶת־חֲלֹמ֔וֹ וְאֵין־פּוֹתֵ֥ר אוֹתָ֖ם לְפַרְעֹֽה׃ ט וַיְדַבֵּר֙ שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֔ים אֶת־פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר אֶת־חֲטָאַ֕י אֲנִ֖י מַזְכִּ֥יר הַיּֽוֹם׃ י פַּרְעֹ֖ה קָצַ֣ף עַל־עֲבָדָ֑יו וַיִּתֵּ֨ן אֹתִ֜י בְּמִשְׁמַ֗ר בֵּ֚ית שַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים אֹתִ֕י וְאֵ֖ת שַׂ֥ר הָאֹפִֽים׃ יא וַנַּֽחַלְמָ֥ה חֲל֛וֹם בְּלַ֥יְלָה אֶחָ֖ד אֲנִ֣י וָה֑וּא אִ֛ישׁ כְּפִתְר֥וֹן חֲלֹמ֖וֹ חָלָֽמְנוּ׃ יב וְשָׁ֨ם אִתָּ֜נוּ נַ֣עַר עִבְרִ֗י עֶ֚בֶד לְשַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים וַנְּ֨סַפֶּר־ל֔וֹ וַיִּפְתָּר־לָ֖נוּ אֶת־חֲלֹמֹתֵ֑ינוּ אִ֥ישׁ כַּחֲלֹמ֖וֹ פָּתָֽר׃ יג וַיְהִ֛י כַּאֲשֶׁ֥ר פָּֽתַר־לָ֖נוּ כֵּ֣ן הָיָ֑ה אֹתִ֛י הֵשִׁ֥יב עַל־כַּנִּ֖י וְאֹת֥וֹ תָלָֽה׃ יד וַיִּשְׁלַ֤ח פַּרְעֹה֙ וַיִּקְרָ֣א אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיְרִיצֻ֖הוּ מִן־הַבּ֑וֹר וַיְגַלַּח֙ וַיְחַלֵּ֣ף שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּבֹ֖א אֶל־פַּרְעֹֽה׃ טו וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף חֲל֣וֹם חָלַ֔מְתִּי וּפֹתֵ֖ר אֵ֣ין אֹת֑וֹ וַאֲנִ֗י שָׁמַ֤עְתִּי עָלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר תִּשְׁמַ֥ע חֲל֖וֹם לִפְתֹּ֥ר אֹתֽוֹ׃ טז וַיַּ֨עַן יוֹסֵ֧ף אֶת־פַּרְעֹ֛ה לֵאמֹ֖ר בִּלְעָדָ֑י אֱלֹהִ֕ים יַעֲנֶ֖ה אֶת־שְׁל֥וֹם פַּרְעֹֽה׃ יז וַיְדַבֵּ֥ר פַּרְעֹ֖ה אֶל־יוֹסֵ֑ף בַּחֲלֹמִ֕י הִנְנִ֥י עֹמֵ֖ד עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃ יח וְהִנֵּ֣ה מִן־הַיְאֹ֗ר עֹלֹת֙ שֶׁ֣בַע פָּר֔וֹת בְּרִיא֥וֹת בָּשָׂ֖ר וִיפֹ֣ת תֹּ֑אַר וַתִּרְעֶ֖ינָה בָּאָֽחוּ׃ יט וְהִנֵּ֞ה שֶֽׁבַע־פָּר֤וֹת אֲחֵרוֹת֙ עֹל֣וֹת אַחֲרֵיהֶ֔ן דַּלּ֨וֹת וְרָע֥וֹת תֹּ֛אַר מְאֹ֖ד וְרַקּ֣וֹת בָּשָׂ֑ר לֹֽא־רָאִ֧יתִי כָהֵ֛נָּה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לָרֹֽעַ׃ כ וַתֹּאכַ֙לְנָה֙ הַפָּר֔וֹת הָרַקּ֖וֹת וְהָרָע֑וֹת אֵ֣ת שֶׁ֧בַע הַפָּר֛וֹת הָרִאשֹׁנ֖וֹת הַבְּרִיאֹֽת׃ כא וַתָּבֹ֣אנָה אֶל־קִרְבֶּ֗נָה וְלֹ֤א נוֹדַע֙ כִּי־בָ֣אוּ אֶל־קִרְבֶּ֔נָה וּמַרְאֵיהֶ֣ן רַ֔ע כַּאֲשֶׁ֖ר בַּתְּחִלָּ֑ה וָאִיקָֽץ׃ כב וָאֵ֖רֶא בַּחֲלֹמִ֑י וְהִנֵּ֣ה ׀ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֗ים עֹלֹ֛ת בְּקָנֶ֥ה אֶחָ֖ד מְלֵאֹ֥ת וְטֹבֽוֹת׃ כג וְהִנֵּה֙ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֔ים צְנֻמ֥וֹת דַּקּ֖וֹת שְׁדֻפ֣וֹת קָדִ֑ים צֹמְח֖וֹת אַחֲרֵיהֶֽם׃ כד וַתִּבְלַ֙עְןָ֙ הָשִׁבֳּלִ֣ים הַדַּקֹּ֔ת אֵ֛ת שֶׁ֥בַע הַֽשִׁבֳּלִ֖ים הַטֹּב֑וֹת וָֽאֹמַר֙ אֶל־הַֽחַרְטֻמִּ֔ים וְאֵ֥ין מַגִּ֖יד לִֽי׃ כה וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה חֲל֥וֹם פַּרְעֹ֖ה אֶחָ֣ד ה֑וּא אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר הָאֱלֹהִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הִגִּ֥יד לְפַרְעֹֽה׃ כו שֶׁ֧בַע פָּרֹ֣ת הַטֹּבֹ֗ת שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ הֵ֔נָּה וְשֶׁ֤בַע הַֽשִּׁבֳּלִים֙ הַטֹּבֹ֔ת שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים הֵ֑נָּה חֲל֖וֹם אֶחָ֥ד הֽוּא׃ כז וְשֶׁ֣בַע הַ֠פָּרוֹת הָֽרַקּ֨וֹת וְהָרָעֹ֜ת הָעֹלֹ֣ת אַחֲרֵיהֶ֗ן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ הֵ֔נָּה וְשֶׁ֤בַע הַֽשִׁבֳּלִים֙ הָרֵק֔וֹת שְׁדֻפ֖וֹת הַקָּדִ֑ים יִהְי֕וּ שֶׁ֖בַע שְׁנֵ֥י רָעָֽב׃ כח ה֣וּא הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל־פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֧ר הָאֱלֹהִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הֶרְאָ֥ה אֶת־פַּרְעֹֽה׃ כט הִנֵּ֛ה שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים בָּא֑וֹת שָׂבָ֥ע גָּד֖וֹל בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ל וְ֠קָמוּ שֶׁ֨בַע שְׁנֵ֤י רָעָב֙ אַחֲרֵיהֶ֔ן וְנִשְׁכַּ֥ח כָּל־הַשָּׂבָ֖ע בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְכִלָּ֥ה הָרָעָ֖ב אֶת־הָאָֽרֶץ׃ לא וְלֹֽא־יִוָּדַ֤ע הַשָּׂבָע֙ בָּאָ֔רֶץ מִפְּנֵ֛י הָרָעָ֥ב הַה֖וּא אַחֲרֵי־כֵ֑ן כִּֽי־כָבֵ֥ד ה֖וּא מְאֹֽד׃ לב וְעַ֨ל הִשָּׁנ֧וֹת הַחֲל֛וֹם אֶל־פַּרְעֹ֖ה פַּעֲמָ֑יִם כִּֽי־נָכ֤וֹן הַדָּבָר֙ מֵעִ֣ם הָאֱלֹהִ֔ים וּמְמַהֵ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים לַעֲשֹׂתֽוֹ׃ לג וְעַתָּה֙ יֵרֶ֣א פַרְעֹ֔ה אִ֖ישׁ נָב֣וֹן וְחָכָ֑ם וִישִׁיתֵ֖הוּ עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ לד יַעֲשֶׂ֣ה פַרְעֹ֔ה וְיַפְקֵ֥ד פְּקִדִ֖ים עַל־הָאָ֑רֶץ וְחִמֵּשׁ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשֶׁ֖בַע שְׁנֵ֥י הַשָּׂבָֽע׃ לה וְיִקְבְּצ֗וּ אֶת־כָּל־אֹ֙כֶל֙ הַשָּׁנִ֣ים הַטֹּבֹ֔ת הַבָּאֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה וְיִצְבְּרוּ־בָ֞ר תַּ֧חַת יַד־פַּרְעֹ֛ה אֹ֥כֶל בֶּעָרִ֖ים וְשָׁמָֽרוּ׃ לו וְהָיָ֨ה הָאֹ֤כֶל לְפִקָּדוֹן֙ לָאָ֔רֶץ לְשֶׁ֙בַע֙ שְׁנֵ֣י הָרָעָ֔ב אֲשֶׁ֥ר תִּהְיֶ֖יןָ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְלֹֽא־תִכָּרֵ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּרָעָֽב׃ לז וַיִּיטַ֥ב הַדָּבָ֖ר בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֑ה וּבְעֵינֵ֖י כָּל־עֲבָדָֽיו׃ לח וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל־עֲבָדָ֑יו הֲנִמְצָ֣א כָזֶ֔ה אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֛ר ר֥וּחַ אֱלֹהִ֖ים בּֽוֹ׃ לט וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אַחֲרֵ֨י הוֹדִ֧יעַ אֱלֹהִ֛ים אוֹתְךָ֖ אֶת־כָּל־זֹ֑את אֵין־נָב֥וֹן וְחָכָ֖ם כָּמֽוֹךָ׃ מ אַתָּה֙ תִּהְיֶ֣ה עַל־בֵּיתִ֔י וְעַל־פִּ֖יךָ יִשַּׁ֣ק כָּל־עַמִּ֑י רַ֥ק הַכִּסֵּ֖א אֶגְדַּ֥ל מִמֶּֽךָּ׃ מא וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל־יוֹסֵ֑ף רְאֵה֙ נָתַ֣תִּי אֹֽתְךָ֔ עַ֖ל כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ מב וַיָּ֨סַר פַּרְעֹ֤ה אֶת־טַבַּעְתּוֹ֙ מֵעַ֣ל יָד֔וֹ וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֖הּ עַל־יַ֣ד יוֹסֵ֑ף וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ בִּגְדֵי־שֵׁ֔שׁ וַיָּ֛שֶׂם רְבִ֥ד הַזָּהָ֖ב עַל־צַוָּארֽוֹ׃ מג וַיַּרְכֵּ֣ב אֹת֗וֹ בְּמִרְכֶּ֤בֶת הַמִּשְׁנֶה֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיִּקְרְא֥וּ לְפָנָ֖יו אַבְרֵ֑ךְ וְנָת֣וֹן אֹת֔וֹ עַ֖ל כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ מד וַיֹּ֧אמֶר פַּרְעֹ֛ה אֶל־יוֹסֵ֖ף אֲנִ֣י פַרְעֹ֑ה וּבִלְעָדֶ֗יךָ לֹֽא־יָרִ֨ים אִ֧ישׁ אֶת־יָד֛וֹ וְאֶת־רַגְל֖וֹ בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ מה וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֣ה שֵׁם־יוֹסֵף֮ צָֽפְנַ֣ת פַּעְנֵחַ֒ וַיִּתֶּן־ל֣וֹ אֶת־אָֽסְנַ֗ת בַּת־פּ֥וֹטִי פֶ֛רַע כֹּהֵ֥ן אֹ֖ן לְאִשָּׁ֑ה וַיֵּצֵ֥א יוֹסֵ֖ף עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ מו וְיוֹסֵף֙ בֶּן־שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעָמְד֕וֹ לִפְנֵ֖י פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרָ֑יִם וַיֵּצֵ֤א יוֹסֵף֙ מִלִּפְנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַֽיַּעְבֹ֖ר בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ מז וַתַּ֣עַשׂ הָאָ֔רֶץ בְּשֶׁ֖בַע שְׁנֵ֣י הַשָּׂבָ֑ע לִקְמָצִֽים׃ מח וַיִּקְבֹּ֞ץ אֶת־כָּל־אֹ֣כֶל ׀ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים אֲשֶׁ֤ר הָיוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיִּתֶּן־אֹ֖כֶל בֶּעָרִ֑ים אֹ֧כֶל שְׂדֵה־הָעִ֛יר אֲשֶׁ֥ר סְבִיבֹתֶ֖יהָ נָתַ֥ן בְּתוֹכָֽהּ׃ מט וַיִּצְבֹּ֨ר יוֹסֵ֥ף בָּ֛ר כְּח֥וֹל הַיָּ֖ם הַרְבֵּ֣ה מְאֹ֑ד עַ֛ד כִּי־חָדַ֥ל לִסְפֹּ֖ר כִּי־אֵ֥ין מִסְפָּֽר׃ נ וּלְיוֹסֵ֤ף יֻלַּד֙ שְׁנֵ֣י בָנִ֔ים בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא שְׁנַ֣ת הָרָעָ֑ב אֲשֶׁ֤ר יָֽלְדָה־לּוֹ֙ אָֽסְנַ֔ת בַּת־פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע כֹּהֵ֥ן אֽוֹן׃ נא וַיִּקְרָ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־שֵׁ֥ם הַבְּכ֖וֹר מְנַשֶּׁ֑ה כִּֽי־נַשַּׁ֤נִי אֱלֹהִים֙ אֶת־כָּל־עֲמָלִ֔י וְאֵ֖ת כָּל־בֵּ֥ית אָבִֽי׃ נב וְאֵ֛ת שֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖י קָרָ֣א אֶפְרָ֑יִם כִּֽי־הִפְרַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים בְּאֶ֥רֶץ עָנְיִֽי׃ נג וַתִּכְלֶ֕ינָה שֶׁ֖בַע שְׁנֵ֣י הַשָּׂבָ֑ע אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ נד וַתְּחִלֶּ֜ינָה שֶׁ֣בַע שְׁנֵ֤י הָרָעָב֙ לָב֔וֹא כַּאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יוֹסֵ֑ף וַיְהִ֤י רָעָב֙ בְּכָל־הָ֣אֲרָצ֔וֹת וּבְכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם הָ֥יָה לָֽחֶם׃ נה וַתִּרְעַב֙ כָּל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֛ם אֶל־פַּרְעֹ֖ה לַלָּ֑חֶם וַיֹּ֨אמֶר פַּרְעֹ֤ה לְכָל־מִצְרַ֙יִם֙ לְכ֣וּ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֲשֶׁר־יֹאמַ֥ר לָכֶ֖ם תַּעֲשֽׂוּ׃ נו וְהָרָעָ֣ב הָיָ֔ה עַ֖ל כָּל־פְּנֵ֣י הָאָ֑רֶץ וַיִּפְתַּ֨ח יוֹסֵ֜ף אֶֽת־כָּל־אֲשֶׁ֤ר בָּהֶם֙ וַיִּשְׁבֹּ֣ר לְמִצְרַ֔יִם וַיֶּחֱזַ֥ק הָֽרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ נז וְכָל־הָאָ֙רֶץ֙ בָּ֣אוּ מִצְרַ֔יְמָה לִשְׁבֹּ֖ר אֶל־יוֹסֵ֑ף כִּֽי־חָזַ֥ק הָרָעָ֖ב בְּכָל־הָאָֽרֶץ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נחלת יעקב

יעקב בן יעקב משה מליסא

פסוק א:
ויהי מקץ וגו' במדרש קץ שם לחושך ולכל תכלית הוא חוקר זמן ניתן לכל העולם כמה שנים יעשו באפילה מה טעם קץ שם לחושך כ"ז שיצה"ר בעולם אופל וצלמות בעולם נעקר יצר הרע מן העולם אורה ושמחה בעולם, דבר אתר קץ שם לחושך זמן נתן ליוסף כמה שנים ישב בבית האסורים וכיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום ויהי מקץ שנתים וגו' והוא תמוה מה הי' קשה לו בפרשה שהביא הכתוב הזה ומה תירץ וגם מה שדרש ביוסף תמוה וליישב קושיא זו נראה כי ידוע ארחות משפטי ה' כי היסורים פעמים באים לכפרת עון ולפעמים באים לנסיון בכדי להוסיף טובה וכמו שפרשתי בשיר השירים על פסוק יונתי בחגוי הסלע עיי"ש) והנה טובה שם קץ נאמר לטובה ונאמר לרעה קץ הימין ועל הרע נקרא קץ הימים קץ כל בשר והנה מה שניתוסף ליוסף שני שנים הטעם כי השנים הראשונים שהי' במאסר היו לכפרת עון כמו שפי' האלשיך שהי' עשרה שנים בשביל עשרה טיפין שהוציא ואלו שנים היו לסיבת תוספות הטובה שנקצב לו להיות מלך וכל טובה צריך להיות ע"י יסורין כמאמרם ג' מתנות נתן הקב"ה לישראל וכולן ע"י יסורין על כן הוצרך להתייסר עוד שני שנים בשביל תוספות הטובה העתידה לבוא לו וכל טובה העתידה לבוא אחר הרעה נקרא קץ הימין. וכן זמן הגאולה העתידה נקרא קץ. וכיון שהיה יוסף מוכן לקץ הימין של טובה נפלאה כזו הוצרך להתייסר עוד שני שנים וזהו שאמר זמן נתן ליוסף היינו השני שנים וממילא לא חלם פרעה עד עת הקץ וכן לפעמים קץ הגאולה מתאחר אף אתר שנתכפרו העוונות שעדיין לא זכו להטובה שיהי' בגאולה העתידה וזהו שאמר קץ שם לחושך ולכל תכלית הוא חוקר שחוקר שיהי' תכלית טיב ולזה נותן קץ ארוך להגאולה בכדי שיהי' תכלית טוב שיהי' אורה ושמחה וזהו שאמרו רז"ל זכו אחישנה לא זכו בעתה. דאף שאמרו חז"ל מעמיד עליהם מלך כהמן עד שיחזירם למוטב מ"מ אפשר שלא יזכו לגאולה העתידה וצריך עוד זמן וזה שאמר קץ שם לחושך וחושך נקרא יסורין שעל העוונות ולפעמים שמלבד זמן שנקבע ליסורין נותן לפעמים קץ נוסף להתייסרבשביל תכלית טובה הוא חוקר לייסרם שיהי' ראוי אח"כ להיטיב עמו הטובה הגדולה ההוא ובזה בא לתרץ הכתוב ויהי מקץ שנתים ימים אמאי לא חשיב כל השנים בכלל ולא חשב רק השנתים ולזה משיב שהשנים הראשונים שהי' במאסר היו עליו שם חושך ורק אלו השנתים היו הקץ אשר שם לחושך בשביל התוספות טובה ולכך אמר ויהי מקץ שנתים כלומר אותן שתי שנים שנתוספו לו בשביל תוספות טובה המבוארים בפרשה זו וכן בגאולה העתידה אחר שיעמיד מלך כהמן ויחזירם למוטב זה הזמן נקרא חושך והיו עוד קץ שיתייסר בשביל תוספות טובה שיהיה שיעקור את יצה"ר ויהיה לנו שוב אורה ושמחה לעולמים:
פסוק א:
ופרעה חלם במדרש וכי כל העולם כולו אינם חולמים אלא חלום של מלך של כל העולם כולו והוא תמוה. ונראה שהי' קשה לו שכתב ופרעה חלם שהוא שם דבר והי' לו לכתוב ויחלום פרעה וזה מתרץ שכל חלום שמראין לו לאדם בשביל עצמו כמו בנבוכדנצר כתיב ויחלום אבל מה שמראין להנאת אחרים ונעשה הוא חולם ונביא על אחרים נאמר עליו חולם דהיינו שם דבר כמו על משקל נוקד נוגש והי' נביא לזה אמר חלום של מלך חלום של כל העולם כולו והיינו שחלומו הוא על כל העולם ונעשה פרעה באותו זמן חולם ומתנבא:
פסוק יג:
ויהי כאשר פתר לנו כן הי'. בש"ס דברכות למדו מכאן שכל החלומות הולכין אחר הפה ומביאין מעשה מחלומות דאביי ורבא והרשב"א בתשובה סי' ת"ח הקשה היאך נשתנה גזירת הכל משום פתרון דבר הדיא. ונראה לפענ"ד דענין החלומות הוא בצדיקים כעין נבואה. והנה הרמב"ם במורה חשיב הרבה הדרגות בנבואה ולזה נראה דהפותר חלום שיהי' יכול לידע מה שהראה לזה בנבואה ע"י חלום שהוא ג"כ דרגא דנבואה וכמו שיש בהשכל המשיג שלפעמים יש מי ששכלו גדול כ"כ עד שישיג בעצמו ולפעמים שהשכל אינו גדול כ"כ רק כשמרמזין לו במקצת יודע הכל כן הענין בנבואה שהענין נבואה כתב הרמב"ם שנתחדש לו פתאומית ולפעמים נביאות הוא בלתי שליחות לידע העתידות בעצמו אמנם כאשר מודיעים לו הראשי דברים שהראו לו בחלום שוב מגיע לו השגה שהוא יכול להגיד העתידות ולזה מועטים הם כמ"ש כ"ד פותרי חלומות היו וכו' ואל תתמה שנמצא לפעמים באומות גם כן פותרי חלומות כדמוכח בש"ס שהוא ע"פ מה שמבואר ברמב"ן פ' ראה שנמצא אף ברשעים מי שידע להגיד עתידות וקורין אותו כהן עיי"ש. ומבואר ברמב"ם שכל דבר שבמחשבתו של הקב"ה יכול להשתנות מרע לטוב וכן להיפך כענין שאמרו רגע אדבר ורגע אדבר אבל מה שיצא עפ"י נביא א"א שוב להשתנות וזה שאמר כל החלומות הולכין אחר הפה דהיינו שכבר יצא מפי הפותר יש לו קיום בבירור לזה בר הדיא שהי' פותר חלומות אם ראה ב' דברים בחלומו שיש בו דבר טוב ודבר רע. למי שהי' אוהב הי' פותר החלום הטוב שבו ולמי שהי' שונא היה פותר הרע שהיה בחלומו ואת הטוב לא הודיע ולזה כעס רבא שהוציא מפיו מיתת אשתו שמחמת זה א"א להשתנות והי' לו לומר לרבא שתפלה וצדקה ירבה:
פסוק לג:
ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם. באלשיך הקשה וכי יועץ למלך נתנוהו. ועוד קשה שנות החלום פעמיים הגם שאמר יוסף וממהר האלהים לעשותו למה היו החלומות בשני ענינים בשבלים ובבהמות הי' לו להיות פעמיים בשבלים או פעמיים בבהמות. וגם מה שכתב בתחלה הראה ה' ואח"כ הגיד ועוד הרבה קושיות. לכן נראה דהנה בשבלים נאמר ותבלענה השבלים ובבהמות אמר ותאכלנה הפרות וע"כ נראה שהגז"ד של הרעב כאשר אמר יוסף ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר ובסוף כאשר בא יעקב למצרים נתברך והיה חריש וקציר כמו שפרש"י ולזה הראה הקב"ה הגז"ד שהי' ראוי להיות אם לא היה בא יעקב ואשר עתיד להיות אחר שיקרע הגז"ד וזה הראה לו בשבלים ענין בליעה ובליעה היה נעשה בפעם אחת וברגע אחת ולא נשאר דבר כלל וזה מורה על התחלת גז"ד שלא יהי' דבר כלל מהשובע כשיבואו שני הרעב אמנם בהחלום השני הראה לו מה שיהי' בלעתיד אחר שיקרע הגז"ד בזכות יעקב ובניו ולזה אמר בשבלים הראה ובפרות הגיד כי האלשיך ז"ל כתב כי כל מה שבא בהגדה אי אפשר להשתנות ומה שעלה במחשבה אפשר להשתנות. ולזה בהחלום הפרות שהי' מורה על הדבר שהתקיים באמת על כן נאמר הגיד ובהחלום השבלים שמורה על התחלות המחשבה של הגז"ד נאמר הראה שראה מה שעלה במחשבה לפני השי"ת ולזה אמר יוסף ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם היינו כיון שהגז"ד גדול רק שאפשר להתבטל הגזר דין ולזה אפשר שיתבטל הגז"ד בתשובה כמו שעשו אנשי נינוה ולזה צריך איש נבון וחכם היינו שידע בשל מי הרעה הזאת ובמה יכול להתבטל הגזר דין ולזה א"ש במה שאמר יעשה ויפקד פקידים וקשה כיון שצוה להשיב איש נבון וחכם א"כ מה זה שאמר ויפקד פקידים ולפמ"ש א"ש כי אין עצה וחכמה נגד הגזר של ה' ולזה אמר לו כאשר ישית המלך איש נבון וחכם אז יהיה מועיל מה שיפקד המלך פקידים כי מקודם צריך רחמנות מלמעלה ואח"כ יכול לעשות השתדלות גדול ועוד נראה מה שהראה לו פעם פרות ופעם שבלים להורות לו כי לא לבד שיהיה רעב בתבואת הצריך לאדם רק גם במאכלי בהמה שיחסר גם מאכל בהמות עד שיכחישו גם הבהמות ממיעוט מאכל שיהיה להם ולזה הראה לו בשבלים שהוא מאכל אדם ובפרות כי גם מאכל בהמות יחסרו: