א וַיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ שְׁנָתַ֣יִם יָמִ֑ים וּפַרְעֹ֣ה חֹלֵ֔ם וְהִנֵּ֖ה עֹמֵ֥ד עַל־הַיְאֹֽר׃ ב וְהִנֵּ֣ה מִן־הַיְאֹ֗ר עֹלֹת֙ שֶׁ֣בַע פָּר֔וֹת יְפ֥וֹת מַרְאֶ֖ה וּבְרִיאֹ֣ת בָּשָׂ֑ר וַתִּרְעֶ֖ינָה בָּאָֽחוּ׃ ג וְהִנֵּ֞ה שֶׁ֧בַע פָּר֣וֹת אֲחֵר֗וֹת עֹל֤וֹת אַחֲרֵיהֶן֙ מִן־הַיְאֹ֔ר רָע֥וֹת מַרְאֶ֖ה וְדַקּ֣וֹת בָּשָׂ֑ר וַֽתַּעֲמֹ֛דְנָה אֵ֥צֶל הַפָּר֖וֹת עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃ ד וַתֹּאכַ֣לְנָה הַפָּר֗וֹת רָע֤וֹת הַמַּרְאֶה֙ וְדַקֹּ֣ת הַבָּשָׂ֔ר אֵ֚ת שֶׁ֣בַע הַפָּר֔וֹת יְפֹ֥ת הַמַּרְאֶ֖ה וְהַבְּרִיאֹ֑ת וַיִּיקַ֖ץ פַּרְעֹֽה׃ ה וַיִּישָׁ֕ן וַֽיַּחֲלֹ֖ם שֵׁנִ֑ית וְהִנֵּ֣ה ׀ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֗ים עֹל֛וֹת בְּקָנֶ֥ה אֶחָ֖ד בְּרִיא֥וֹת וְטֹבֽוֹת׃ ו וְהִנֵּה֙ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֔ים דַּקּ֖וֹת וּשְׁדוּפֹ֣ת קָדִ֑ים צֹמְח֖וֹת אַחֲרֵיהֶֽן׃ ז וַתִּבְלַ֙עְנָה֙ הַשִּׁבֳּלִ֣ים הַדַּקּ֔וֹת אֵ֚ת שֶׁ֣בַע הַֽשִּׁבֳּלִ֔ים הַבְּרִיא֖וֹת וְהַמְּלֵא֑וֹת וַיִּיקַ֥ץ פַּרְעֹ֖ה וְהִנֵּ֥ה חֲלֽוֹם׃ ח וַיְהִ֤י בַבֹּ֙קֶר֙ וַתִּפָּ֣עֶם רוּח֔וֹ וַיִּשְׁלַ֗ח וַיִּקְרָ֛א אֶת־כָּל־חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֖יִם וְאֶת־כָּל־חֲכָמֶ֑יהָ וַיְסַפֵּ֨ר פַּרְעֹ֤ה לָהֶם֙ אֶת־חֲלֹמ֔וֹ וְאֵין־פּוֹתֵ֥ר אוֹתָ֖ם לְפַרְעֹֽה׃ ט וַיְדַבֵּר֙ שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֔ים אֶת־פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר אֶת־חֲטָאַ֕י אֲנִ֖י מַזְכִּ֥יר הַיּֽוֹם׃ י פַּרְעֹ֖ה קָצַ֣ף עַל־עֲבָדָ֑יו וַיִּתֵּ֨ן אֹתִ֜י בְּמִשְׁמַ֗ר בֵּ֚ית שַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים אֹתִ֕י וְאֵ֖ת שַׂ֥ר הָאֹפִֽים׃ יא וַנַּֽחַלְמָ֥ה חֲל֛וֹם בְּלַ֥יְלָה אֶחָ֖ד אֲנִ֣י וָה֑וּא אִ֛ישׁ כְּפִתְר֥וֹן חֲלֹמ֖וֹ חָלָֽמְנוּ׃ יב וְשָׁ֨ם אִתָּ֜נוּ נַ֣עַר עִבְרִ֗י עֶ֚בֶד לְשַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים וַנְּ֨סַפֶּר־ל֔וֹ וַיִּפְתָּר־לָ֖נוּ אֶת־חֲלֹמֹתֵ֑ינוּ אִ֥ישׁ כַּחֲלֹמ֖וֹ פָּתָֽר׃ יג וַיְהִ֛י כַּאֲשֶׁ֥ר פָּֽתַר־לָ֖נוּ כֵּ֣ן הָיָ֑ה אֹתִ֛י הֵשִׁ֥יב עַל־כַּנִּ֖י וְאֹת֥וֹ תָלָֽה׃ יד וַיִּשְׁלַ֤ח פַּרְעֹה֙ וַיִּקְרָ֣א אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיְרִיצֻ֖הוּ מִן־הַבּ֑וֹר וַיְגַלַּח֙ וַיְחַלֵּ֣ף שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּבֹ֖א אֶל־פַּרְעֹֽה׃ טו וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף חֲל֣וֹם חָלַ֔מְתִּי וּפֹתֵ֖ר אֵ֣ין אֹת֑וֹ וַאֲנִ֗י שָׁמַ֤עְתִּי עָלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר תִּשְׁמַ֥ע חֲל֖וֹם לִפְתֹּ֥ר אֹתֽוֹ׃ טז וַיַּ֨עַן יוֹסֵ֧ף אֶת־פַּרְעֹ֛ה לֵאמֹ֖ר בִּלְעָדָ֑י אֱלֹהִ֕ים יַעֲנֶ֖ה אֶת־שְׁל֥וֹם פַּרְעֹֽה׃ יז וַיְדַבֵּ֥ר פַּרְעֹ֖ה אֶל־יוֹסֵ֑ף בַּחֲלֹמִ֕י הִנְנִ֥י עֹמֵ֖ד עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃ יח וְהִנֵּ֣ה מִן־הַיְאֹ֗ר עֹלֹת֙ שֶׁ֣בַע פָּר֔וֹת בְּרִיא֥וֹת בָּשָׂ֖ר וִיפֹ֣ת תֹּ֑אַר וַתִּרְעֶ֖ינָה בָּאָֽחוּ׃ יט וְהִנֵּ֞ה שֶֽׁבַע־פָּר֤וֹת אֲחֵרוֹת֙ עֹל֣וֹת אַחֲרֵיהֶ֔ן דַּלּ֨וֹת וְרָע֥וֹת תֹּ֛אַר מְאֹ֖ד וְרַקּ֣וֹת בָּשָׂ֑ר לֹֽא־רָאִ֧יתִי כָהֵ֛נָּה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לָרֹֽעַ׃ כ וַתֹּאכַ֙לְנָה֙ הַפָּר֔וֹת הָרַקּ֖וֹת וְהָרָע֑וֹת אֵ֣ת שֶׁ֧בַע הַפָּר֛וֹת הָרִאשֹׁנ֖וֹת הַבְּרִיאֹֽת׃ כא וַתָּבֹ֣אנָה אֶל־קִרְבֶּ֗נָה וְלֹ֤א נוֹדַע֙ כִּי־בָ֣אוּ אֶל־קִרְבֶּ֔נָה וּמַרְאֵיהֶ֣ן רַ֔ע כַּאֲשֶׁ֖ר בַּתְּחִלָּ֑ה וָאִיקָֽץ׃ כב וָאֵ֖רֶא בַּחֲלֹמִ֑י וְהִנֵּ֣ה ׀ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֗ים עֹלֹ֛ת בְּקָנֶ֥ה אֶחָ֖ד מְלֵאֹ֥ת וְטֹבֽוֹת׃ כג וְהִנֵּה֙ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֔ים צְנֻמ֥וֹת דַּקּ֖וֹת שְׁדֻפ֣וֹת קָדִ֑ים צֹמְח֖וֹת אַחֲרֵיהֶֽם׃ כד וַתִּבְלַ֙עְןָ֙ הָשִׁבֳּלִ֣ים הַדַּקֹּ֔ת אֵ֛ת שֶׁ֥בַע הַֽשִׁבֳּלִ֖ים הַטֹּב֑וֹת וָֽאֹמַר֙ אֶל־הַֽחַרְטֻמִּ֔ים וְאֵ֥ין מַגִּ֖יד לִֽי׃ כה וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה חֲל֥וֹם פַּרְעֹ֖ה אֶחָ֣ד ה֑וּא אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר הָאֱלֹהִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הִגִּ֥יד לְפַרְעֹֽה׃ כו שֶׁ֧בַע פָּרֹ֣ת הַטֹּבֹ֗ת שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ הֵ֔נָּה וְשֶׁ֤בַע הַֽשִּׁבֳּלִים֙ הַטֹּבֹ֔ת שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים הֵ֑נָּה חֲל֖וֹם אֶחָ֥ד הֽוּא׃ כז וְשֶׁ֣בַע הַ֠פָּרוֹת הָֽרַקּ֨וֹת וְהָרָעֹ֜ת הָעֹלֹ֣ת אַחֲרֵיהֶ֗ן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ הֵ֔נָּה וְשֶׁ֤בַע הַֽשִׁבֳּלִים֙ הָרֵק֔וֹת שְׁדֻפ֖וֹת הַקָּדִ֑ים יִהְי֕וּ שֶׁ֖בַע שְׁנֵ֥י רָעָֽב׃ כח ה֣וּא הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל־פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֧ר הָאֱלֹהִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הֶרְאָ֥ה אֶת־פַּרְעֹֽה׃ כט הִנֵּ֛ה שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים בָּא֑וֹת שָׂבָ֥ע גָּד֖וֹל בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ל וְ֠קָמוּ שֶׁ֨בַע שְׁנֵ֤י רָעָב֙ אַחֲרֵיהֶ֔ן וְנִשְׁכַּ֥ח כָּל־הַשָּׂבָ֖ע בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְכִלָּ֥ה הָרָעָ֖ב אֶת־הָאָֽרֶץ׃ לא וְלֹֽא־יִוָּדַ֤ע הַשָּׂבָע֙ בָּאָ֔רֶץ מִפְּנֵ֛י הָרָעָ֥ב הַה֖וּא אַחֲרֵי־כֵ֑ן כִּֽי־כָבֵ֥ד ה֖וּא מְאֹֽד׃ לב וְעַ֨ל הִשָּׁנ֧וֹת הַחֲל֛וֹם אֶל־פַּרְעֹ֖ה פַּעֲמָ֑יִם כִּֽי־נָכ֤וֹן הַדָּבָר֙ מֵעִ֣ם הָאֱלֹהִ֔ים וּמְמַהֵ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים לַעֲשֹׂתֽוֹ׃ לג וְעַתָּה֙ יֵרֶ֣א פַרְעֹ֔ה אִ֖ישׁ נָב֣וֹן וְחָכָ֑ם וִישִׁיתֵ֖הוּ עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ לד יַעֲשֶׂ֣ה פַרְעֹ֔ה וְיַפְקֵ֥ד פְּקִדִ֖ים עַל־הָאָ֑רֶץ וְחִמֵּשׁ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשֶׁ֖בַע שְׁנֵ֥י הַשָּׂבָֽע׃ לה וְיִקְבְּצ֗וּ אֶת־כָּל־אֹ֙כֶל֙ הַשָּׁנִ֣ים הַטֹּבֹ֔ת הַבָּאֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה וְיִצְבְּרוּ־בָ֞ר תַּ֧חַת יַד־פַּרְעֹ֛ה אֹ֥כֶל בֶּעָרִ֖ים וְשָׁמָֽרוּ׃ לו וְהָיָ֨ה הָאֹ֤כֶל לְפִקָּדוֹן֙ לָאָ֔רֶץ לְשֶׁ֙בַע֙ שְׁנֵ֣י הָרָעָ֔ב אֲשֶׁ֥ר תִּהְיֶ֖יןָ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְלֹֽא־תִכָּרֵ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּרָעָֽב׃ לז וַיִּיטַ֥ב הַדָּבָ֖ר בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֑ה וּבְעֵינֵ֖י כָּל־עֲבָדָֽיו׃ לח וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל־עֲבָדָ֑יו הֲנִמְצָ֣א כָזֶ֔ה אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֛ר ר֥וּחַ אֱלֹהִ֖ים בּֽוֹ׃ לט וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אַחֲרֵ֨י הוֹדִ֧יעַ אֱלֹהִ֛ים אוֹתְךָ֖ אֶת־כָּל־זֹ֑את אֵין־נָב֥וֹן וְחָכָ֖ם כָּמֽוֹךָ׃ מ אַתָּה֙ תִּהְיֶ֣ה עַל־בֵּיתִ֔י וְעַל־פִּ֖יךָ יִשַּׁ֣ק כָּל־עַמִּ֑י רַ֥ק הַכִּסֵּ֖א אֶגְדַּ֥ל מִמֶּֽךָּ׃ מא וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל־יוֹסֵ֑ף רְאֵה֙ נָתַ֣תִּי אֹֽתְךָ֔ עַ֖ל כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ מב וַיָּ֨סַר פַּרְעֹ֤ה אֶת־טַבַּעְתּוֹ֙ מֵעַ֣ל יָד֔וֹ וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֖הּ עַל־יַ֣ד יוֹסֵ֑ף וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ בִּגְדֵי־שֵׁ֔שׁ וַיָּ֛שֶׂם רְבִ֥ד הַזָּהָ֖ב עַל־צַוָּארֽוֹ׃ מג וַיַּרְכֵּ֣ב אֹת֗וֹ בְּמִרְכֶּ֤בֶת הַמִּשְׁנֶה֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיִּקְרְא֥וּ לְפָנָ֖יו אַבְרֵ֑ךְ וְנָת֣וֹן אֹת֔וֹ עַ֖ל כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ מד וַיֹּ֧אמֶר פַּרְעֹ֛ה אֶל־יוֹסֵ֖ף אֲנִ֣י פַרְעֹ֑ה וּבִלְעָדֶ֗יךָ לֹֽא־יָרִ֨ים אִ֧ישׁ אֶת־יָד֛וֹ וְאֶת־רַגְל֖וֹ בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ מה וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֣ה שֵׁם־יוֹסֵף֮ צָֽפְנַ֣ת פַּעְנֵחַ֒ וַיִּתֶּן־ל֣וֹ אֶת־אָֽסְנַ֗ת בַּת־פּ֥וֹטִי פֶ֛רַע כֹּהֵ֥ן אֹ֖ן לְאִשָּׁ֑ה וַיֵּצֵ֥א יוֹסֵ֖ף עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ מו וְיוֹסֵף֙ בֶּן־שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעָמְד֕וֹ לִפְנֵ֖י פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרָ֑יִם וַיֵּצֵ֤א יוֹסֵף֙ מִלִּפְנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַֽיַּעְבֹ֖ר בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ מז וַתַּ֣עַשׂ הָאָ֔רֶץ בְּשֶׁ֖בַע שְׁנֵ֣י הַשָּׂבָ֑ע לִקְמָצִֽים׃ מח וַיִּקְבֹּ֞ץ אֶת־כָּל־אֹ֣כֶל ׀ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים אֲשֶׁ֤ר הָיוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיִּתֶּן־אֹ֖כֶל בֶּעָרִ֑ים אֹ֧כֶל שְׂדֵה־הָעִ֛יר אֲשֶׁ֥ר סְבִיבֹתֶ֖יהָ נָתַ֥ן בְּתוֹכָֽהּ׃ מט וַיִּצְבֹּ֨ר יוֹסֵ֥ף בָּ֛ר כְּח֥וֹל הַיָּ֖ם הַרְבֵּ֣ה מְאֹ֑ד עַ֛ד כִּי־חָדַ֥ל לִסְפֹּ֖ר כִּי־אֵ֥ין מִסְפָּֽר׃ נ וּלְיוֹסֵ֤ף יֻלַּד֙ שְׁנֵ֣י בָנִ֔ים בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא שְׁנַ֣ת הָרָעָ֑ב אֲשֶׁ֤ר יָֽלְדָה־לּוֹ֙ אָֽסְנַ֔ת בַּת־פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע כֹּהֵ֥ן אֽוֹן׃ נא וַיִּקְרָ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־שֵׁ֥ם הַבְּכ֖וֹר מְנַשֶּׁ֑ה כִּֽי־נַשַּׁ֤נִי אֱלֹהִים֙ אֶת־כָּל־עֲמָלִ֔י וְאֵ֖ת כָּל־בֵּ֥ית אָבִֽי׃ נב וְאֵ֛ת שֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖י קָרָ֣א אֶפְרָ֑יִם כִּֽי־הִפְרַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים בְּאֶ֥רֶץ עָנְיִֽי׃ נג וַתִּכְלֶ֕ינָה שֶׁ֖בַע שְׁנֵ֣י הַשָּׂבָ֑ע אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ נד וַתְּחִלֶּ֜ינָה שֶׁ֣בַע שְׁנֵ֤י הָרָעָב֙ לָב֔וֹא כַּאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יוֹסֵ֑ף וַיְהִ֤י רָעָב֙ בְּכָל־הָ֣אֲרָצ֔וֹת וּבְכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם הָ֥יָה לָֽחֶם׃ נה וַתִּרְעַב֙ כָּל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֛ם אֶל־פַּרְעֹ֖ה לַלָּ֑חֶם וַיֹּ֨אמֶר פַּרְעֹ֤ה לְכָל־מִצְרַ֙יִם֙ לְכ֣וּ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֲשֶׁר־יֹאמַ֥ר לָכֶ֖ם תַּעֲשֽׂוּ׃ נו וְהָרָעָ֣ב הָיָ֔ה עַ֖ל כָּל־פְּנֵ֣י הָאָ֑רֶץ וַיִּפְתַּ֨ח יוֹסֵ֜ף אֶֽת־כָּל־אֲשֶׁ֤ר בָּהֶם֙ וַיִּשְׁבֹּ֣ר לְמִצְרַ֔יִם וַיֶּחֱזַ֥ק הָֽרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ נז וְכָל־הָאָ֙רֶץ֙ בָּ֣אוּ מִצְרַ֔יְמָה לִשְׁבֹּ֖ר אֶל־יוֹסֵ֑ף כִּֽי־חָזַ֥ק הָרָעָ֖ב בְּכָל־הָאָֽרֶץ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה ויהי מקץ, מסוף, וכל לשון קץ - סוף הוא. ע"כ. ואלו דברי מהרי"ק המובאים בהע' 1 בחומש תורת חיים: להורות כי גם לפעמים הקץ הראשון מהענין יקרא "קץ" כי הוא סופו מהקצה ההוא, כמו: "מקץ שבע שנים תעשה שמטה" (דברים טו, א) כי לפי פשוטו רצונו לומר בהתחלת השבע שנים. ואינם נראים כלל, כי הניחא כאשר יש יחידה קצובה - כי אז אפשר לדבר גם על הקץ הראשון, כמו בענין שביעית. אך מה שייך כאן לדבר על הקץ הראשון של שנתיים שאינן מוגדרות לשום דבר? (פ' מקץ תשנ"ה)
פסוק א:
רש"י ד"ה על היאר, ...שכל הארץ עשוים יאורים יאורים בידי אדם וכו'. וצ"ל עשויה ולא עשוים או עשויין כפי שבא במהד' שונות. ואכן בדפו"ר בא: עשויה. ור' מה שכתבתי שמות (ז, יט). (פ' מקץ תשנ"ח, תשנ"ט)
פסוק א:
וראה דברי רמב"ן על אתר החולק על רש"י, וראיות בידו. (פ' מקץ תש"ס)
פסוק א:
גם קשה לשונו "יאורים יאורים" במקום: נהרות, שהרי לדבריו רק הנילוס נקרא יאור! (פ' מקץ תשס"ח) ור' גור אריה שבא רש"י לבאר מדוע נזכר "היאור" בה"א־הידיעה.
פסוק ב:
רש"י ד"ה יפות מראה, סימן הוא לימי שובע וכו'. ולא ידעתי למה רש"י צריך להקדים את פתרון החלום, לפני שיוסף יעשה כן. וכן הלאה רש"י ד"ה ותאכלנה, סימן שתהא כל שמחת השובע נשכחת וכו'. (פ' מקץ תשמ"ז)
פסוק ב:
ויפה ביאר בעל שפתי חכמים (אות ד), אלא שמקומם של הדברים בשעת הפתרון, ולא כאן. (פ' מקץ תשנ"ו)
פסוק ב:
ברש"י לפסוקים אלה בולט מספרם הרב של לשונות לעז, הרבה מעבר לשכיח, לעתים ללא כל הכרח, ואפילו פעמיים בזה אחר זה - השוה "בריאת" שיינ"ש גם בפס' ה וגם בפס' ז. והנה בדקתי ולא מצאתי בדפו"ר אלא לעז אחד, בפס' ז - שיינ"ש. ועם כל זה הושקע מרץ רב בביאור לעזים אלה, ר' למשל שפתי חכמים (אות ה), שם מקיש בעל שפתי חכמים מלשון לעז ללשה"ק, וזה לא נראה סביר. (פ' מקץ תשמ"ט, תשנ"ו, תשנ"ט)
פסוק ב:
(ג) "רעות מראה ודקות בשר". (ד) "רעות המראה ודקת הבשר (פרות)". (ו) "שבלים דקות". (ז) "השבלים הדקות". (יט) "ורקות בשר". (כ) "הפרות הרקות והרעות". (כג) "צנמות דקות". (כד) "השבלים הדקת". (כז) "הפרות הרקות והרעת, השבלים הרקת".
פסוק ב:
לעניין השינויים כתב ראב"ע (שמות כ, א) בפירושו הארוך: והכלל, כל דבר שנוי, כמו חלום פרעה, ונבוכדנצר, ואחריהם רבים תמצא מלות שונות, רק הטעם שוה. וכאשר אמרתי לך שפעם יאחזו דרך קצרה, ופעם ארוכה, כך יעשו פעמים להוסיף אות משרת, או לגרוע אותו, והדבר שוה. (פ' מקץ תשס"ב) ורמב"ן בהקדמתו לתורה כתב: כל הנמסר למשה רבינו בשערי הבינה, הכל נכתב בתורה בפירוש או ברמיזה בתיבות או בגימטריאות או בצורת האותיות הכתובות כהלכתן או המשתנות בצורתן כגון הלפופות והעקומות וזולתן או בקוצי האותיות ובכתריהן... ומפני זה ספר־תורה שטעה בו באות אחת במלא או בחסר פסול, כי זה הענין יחייב אותנו לפסול ספר־תורה שיחסר בו ו"ו אחד ממלת אותם, שבאו מהם ל"ט מלאים בתורה, או שיכתוב הו"ו באחד משאר החסרים, וכן כיוצא בזה, אף על פי שאינו מעלה ואינו מוריד, כפי העולה במחשבה. וזהו הענין שהביא גדולי המקרא למנות מלא וחסר בכל התורה והמקרא, ולחבר ספרים במסורת, עד עזרא הסופר הנביא שנשתדל בזה.
פסוק ג:
רש"י ד"ה ודקות בשר, ...לשון דק. ע"כ. תמהתי מה בא - לפרש לשון לעז? והנה לפי גור אריה (מובא גם במלכה של תורה) הכוונה: כמו שתיבה לועזית זו שהיא לשון "דק" נאמרת גם על דבר הכחוש, כן בלשון הקודש יפול תיבת "דקות" על בהמות כחושות. וראה שם שזוהי תופעה שכיחה אצל רש"י. (פ' מקץ תשס"ד)
פסוק ג:
"...אצל הפרות על שפת היאר". רק כאן אין הכתוב מפרט, באילו פרות מדובר, בעוד שארבע פעמים באות המלים "פרות" עם שמות תואר, וכן הוא בתיאור פרעה את חלומו. והרי זה קצת תמוה. (פ' מקץ תשס"ו)
פסוק ו:
רש"י ד"ה ושדופת, ...ושקיפן קדום, חבוטות, לשון משקוף החבוט תמיד וכו'. וברור שרש"י בא לבאר את לשונו של אונקלוס. אלא שעל כך אפשר לשאול שאין המשקוף חבוט מן המזוזה, ולמה נקרא אפוא משקוף רק החלק האופקי של מסגרת הדלת, ולא גם המזוזה שלצד פתיחת הדלת. (פ' מקץ התשנ"ו, תשנ"ט בשערי צדק) ור' רש"י להלן (שמות יב, ז).
פסוק ז:
רש"י ד"ה הבריאות, שיינ"ש בלעז. ע"כ. ולא ידעתי, למה צריך לחזור על הדבר בדיוק כפי שנאמר שני פסוקים קודם (פס' ה). ודברי בעל שפתי חכמים (אות ח) מאד אינם מדויקים, שהרי ברור כי שיינ"ש אינו פרי"ש בלשון אשכנז כי אם געזונ"ד, ותמוה שנכנס לכגון דא.
פסוק ז:
גם ראיתי מהדורות שבהן נאמר פעם שיינ"ש ופעם שאני"ש, ועכ"פ ברור שהכוונה ל Sain שבצרפתית, כלו' בריא, וכך גם אצל ר' משה קטן ז"ל - Seines. ובדפו"ר אין הלעז אלא בפס' ז, שיינ"ש בלעז, ור' מה שכתבתי לפס' ב-ז למעלה. (פ' מקץ תשנ"א, תשנ"ג, תשנ"ד, תשנ"ו, תשנ"ט) ור' משכיל לדוד.
פסוק ז:
ומשום מה אין רש"י אומר מאומה בפס' ב - "ובריאת בשר", ולא בפס' ד - "והבריאת". (פ' מקץ תשס"ג)
פסוק ח:
רש"י ד"ה ותפעם רוחו, ...לפי שהיו שם שתי פעימות - שכחת החלום והעלמת פתרונו. ע"כ. מה גדולים דברי הרבי מלובביץ זצ"ל שצריך לחיות עם הזמן, דהיינו עם פרשת השבוע, ומה מזעזעים דברי רש"י אלה בשבוע של ביקור נשיא ארה"ב בארץ והוא לוחץ על נסיגה־פעימה. (פ' מקץ תשנ"ט)
פסוק ח:
ולכאורה קשים דברי רש"י בדבר "שתי פעימות" וכו', כי למה בגלל שתי פעימות מתאים יותר לשון התפעל דשם. ועוד: שכחת החלום והעלמת פתרונו לכאורה דבר אחד הם. (פ' מקץ תשס"ג) ור' רא"ם שדורשים את האות היתירה כאילו נאמרה התיבה פעמיים, להורות על כפל הפעולות. ור' רש"י למעלה (ב, ז).
פסוק ח:
רש"י ד"ה חרטומי, הנחרים בטימי מתים וכו'. רש"י מבקש לפרש את המלה ע"י חלוקתה לשתיים: חר - מלשון נחר, "יגעתי בקראי נחר גרוני" (תהלים סט, ד), כלו' לצעוק בקול גדול, לשון טימי, עצמות, כלו' אלה שצועקים - שואלים את העצמות. (פ' מקץ תשנ"ח)
פסוק ח:
ורק משום כך מובן, למה לו לבאר את השם טימי ולתרגמו בעצמות, שאם לא כן, מה עניינו לבארו. (פ' מקץ תש"ס)
פסוק ח:
וראה ב"מלכה של תורה" כמה פירושים ללשון הנחרים. (פ' מקץ תשס"ד)
פסוק ח:
שם. ...טימי הן עצמות בלשון ארמי. ע"כ. כלו' לדעת רש"י המלה חרטמי היא ארמית למחצה, שהרי המחצית השניה - ח"ר - מבוארת בעברית: הנחרים... ששואלים. (פ' מקץ תשס"ב)
פסוק ח:
"ויספר פרעה להם את חלמו ואין פותר אותם לפרעה". תחילה לשון יחיד ואחר לשון רבים. נדרשו לזה ר"ע ספורנו: מפני שחשבו שהם שנים טעו בפתרון, אור החיים: כשבא להודיע כי לא מצא פותר דקדק לומר אותם שכל ב' החלומות אין פותר להם. ור' גם כלי יקר. (פ' מקץ תשמ"ז)
פסוק ח:
ויונתן בן עוזיאל מתרגם "חלומו" בלשון רבים, אך לא כן אונקלוס. (פ' מקץ תשנ"ד)
פסוק יב:
"ושם אתנו נער עברי". אמר [משה רבנו] לפניו: רבש"ע, עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ? אמר לו הקב"ה: מי שהודה בארצו, נקבר בארצו, מי שלא הודה בארצו, אינו נקבר בארצו. יוסף הודה בארצו, גבירתו אומרת "הביא לנו איש עברי" (לט, יד) ולא כפר אלא [הודה]: "גנב גנבתי מארץ העברים" (מ, טו), לפיכך נקבר בארצו, "ואת עצמות יוסף קברו בשכם" (יהושע כד, לב). אתה שלא הודית בארצך, אין אתה נקבר בארצך. כיצד? בנות יתרו אומרות "איש מצרי הצילנו מיד הרועים" (שמות ב, יט), והוא שומע ושותק, לפיכך לא נקבר בארצו. (דברים רבה ד). והוסיף על כך ר' ישראל רוזן בדף שבת בשבתו (כא בכסלו תש"ס): שמא יש רמז בדרכי הלשון, כי משה שלא הודה בעבריותו, נענש ב"לא תעבור את הירדן" (דברים ג, כז), ונצטוה "עלה אל הר העברים... ומות בהר" (שם לג, מט-נ), ולבסוף "ויבכו את משה בערבות מואב" (שם לד, ח), הוי, עברים וערבות תחת עבריות. ע"כ. ויפה הוסיף. (פ' מקץ תש"ס)
פסוק יב:
ואת ארץ מצרים הוא קורא "ארץ עניי?" (מא, נב), חרף היותו משנה למלך. (פ' מקץ תשס"ה)
פסוק יב:
רש"י ד"ה נער וד"ה עברי. גם אם אין מקום לחלוק על הדיבור העקרי של רש"י: ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה וכו', הרי שתי ההערות הבאות קשות. הרי במהרה יתבאר לפרעה, אם אמנם יוסף שוטה הוא או לאו (גם אם יקבל את דעת שר המשקים שיוסף פתר החלומות במקרה), ובוודאי יעמוד בנקל על ידיעתו שונות, ובמילתא דעבידי לאיגלויי, לא משקרי ביה אינשי. ולכאורה היה די לקיים את הדיבור העיקרי. (פ' מקץ תשנ"ב) בפירוש רש"י שבמדרש רבה (פט, ז) כתב: נער בגימטריא שוטה. ור' משכיל לדוד שיוסף היה בן שלושים שנה ככתוב להלן (מו), ואין מתאים לקראו "נער".
פסוק יב:
ור' בביאור הארוך בילקוט שבחומש "רב פנינים" (ספור שר המשקים חכמת יוסף). (פ' מקץ תשנ"ז)
פסוק יב:
ובדעת מקרא (טיוטה לעריכה) מבאר ר' יהודה קיל "נער" - משרת. (פ' וירא תש"ס)
פסוק יב:
רש"י ד"ה עברי, אפילו לשוננו אינו מכיר. ע"כ. ושאלני גיסי ר' מוטל זצ"ל, כיצד דיבר יוסף עם פוטיפר ועם אשתו, ועם השרים בבית הסוהר? וב"ה ראיתי תשובה ב"משכיל לדוד" - "והיה נראה לומר דמשום הכי לא קאמר "לא יודע" אלא "אינו מכיר", כלו' יודע הוא לדבר בלשון מצרי על צד ההרגל, אבל אינו יודע בטיב הלשון לדבר על בוריו בדקדוק... לכך נראה לפרש כוונת רש"י כמו שפירש מה שאמרו רז"ל, אין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי, דאין הכוונה שאינם יודעים, אלא ששונאים אותו ואין רוצים להזדקק לו. הכי נמי רצה לומר... הוא שונא אפילו לדבר בלשון מצרי לפי ששונא אותו... וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שלא שינו את לשונם...".
פסוק יב:
אך על התירוץ הראשון קצת קשה מלשון רש"י להלן (מב, כג ד"ה כי המליץ בינתם), שם לא משמע שפי' "מכיר" הוא ידיעה מושלמת.
פסוק יב:
ובאשר לתירוץ השני, גם הוא קצת קשה, כי מנין לו למתרץ הדברים לענין שנאה. ומ"מ, כעברי יחיד לא יכול היה יוסף לדבר אלא מצרית. ור' גם רש"י להלן (נ, ו ד"ה כאשר השביעך) שיוסף ניצל את ידיעתו היתרה על פרעה. (פ' מקץ תשמ"ז, תשנ"ו, תשנ"ט)
פסוק טו:
רש"י ד"ה תשמע, לשון הבנה והאזנה, כמו שומע יוסף וכו'. ולכאורה היה צ"ל בסדר הפוך - לשון האזנה והבנה, וכמו בדיבור הקודם - תאזין ותבין. (פ' מקץ תש"ן)
פסוק טו:
ואכן כך הוא בדפו"ר! (פ' מקץ תשנ"ג)
פסוק טז:
רש"י ד"ה בלעדי, ...יענה, יתן עניה בפי לשלום פרעה. כלו' "יענה" הוא מבניין הפעיל ולא קל. (פ' מקץ תשל"ז)
פסוק טז:
ולכאורה ראויה צורה זו והסברה לד"ה נפרד. (פ' מקץ תשנ"ז)
פסוק כ:
גם בשעת תיאור הכתוב את החלומות וגם בדברי פרעה הבולעים־הפרות רקות הבשר והשיבולים הדקות - באים בלא מספר - ושלא כמוזכר ביתר הכתובים, שבהם בא תמיד המספר שבעה. (פ' מקץ תשס"ח)
פסוק כ:
וראה העמק דבר שכתב כי החסיר הכתוב את מספר שבע אצל הפרות רעות המראה כי לא כולן השתתפו במעשה האכילה, אלא שתיים מהן בלבד (מיעוט רבים כתיב!), וכל זאת על דרך הרמזה מקדימה שהרעבון נמשך בפועל רק שנתיים במצרים (עד בא יעקב שמה), ודבריו יפים רק לענין הפרות דקות הבשר בלבד. ועכ"פ אין פירושו מספק. (פ' מקץ תשס"ח)
פסוק כג:
רש"י ד"ה צנמות, ...הרי הן כעץ בלי לחלוח וקשות כסלע וכו'. וקשה לי, אם אמנם צונמא לשון סלע הוא בארמית, מה צריך להכניס את תמונת העץ? כלום יש בסלע לחלוח? (פ' מקץ תש"ן) וביאר ר' שמואל אלמושנינו שכוונת רש"י לומר שהדימוי לסלעים אינו מצד קושי המשמוש, אלא מצד יבשותם.
פסוק כג:
פשוט, תרגום אונקלוס חולק על רש"י. והסיפא של דברי רש"י אינו ברור לי - "נצן אין בהם אלא הנץ, לפי שנתרוקנו מן הזרע"? (פ' מקץ תשס"ב) ור' באר בשדה שבזה בא רש"י לבאר דברי תרגום אונקלוס המתרגם "צנומות" מלשון יובש. וביאורו, שהכוונה לשבולים בלא גרגירים לחים, אלא הנץ בלבד, שהוא הקש היבש.
פסוק כו:
רש"י ד"ה שבע שנים ...ושבע שנים (כצ"ל), ...בשבע שנים הטובות נאמר "הגיד לפרעה" (כה), לפי שהיה סמוך, ובשבע שני הרעב נאמר "הראה את פרעה" (כח), לפי שהיה הדבר מופלג ורחוק, נופל בו לשון מראה. ע"כ. ולענ"ד לפי הרגשתי ההיפך הוא נכון - מראים דבר הנראה לעין, השוה "אשר אתה מראה בהר" (שמות כה, מ) בחינת מראים באצבע, כזה ראה, ואלו על דבר שבעתיד חל לשון מגיד (עתידות). ואולי כפי שהעיר משה מרדכי שי' שדווקא דבר רחוק טעון מראה, כדי להמחישו.
פסוק כו:
ואולי ניתן לומר שלשון "הראה" (כח) מוסב על שנות השובע שבהן מדובר בפס' כט, ואז אכן יהיה כהרגשתי. (פ' מקץ תשל"ז, תשמ"ח, תשמ"ט, תשנ"ו, תשנ"ט)
פסוק כו:
"...חלום אחד הוא". לכאורה היה צריך לומר: חלום אחד הן, שהרי המלה "הוא" מוסבת על הפרות ועל השבלים. וגם אם נסיבנה על: שני החלומות, שייך כאן לשון רבים (זכר).
פסוק כו:
גם טעמי המקרא תמוהים בעיני, כי צפיתי כאן למרכא טפחא, ולא להיפך. וצ"ע. (פ' מקץ תשמ"ט)
פסוק כו:
ונראה שבעלי הטעמים פירשו - חלום, כלו' חלום זה שחלמת - אחד הוא. (פ' מקץ תשנ"ו)
פסוק כז:
"...יהיו שבע שני רעב". ולא אמר כן בפס' הקודם: יהיו שבע שנות שובע. וראה רמב"ן שכתב: בעבור שהשבע בארץ מצרים איננו חדוש גדול כי הוא כגן ה', הזכיר תחילה פתרון הרעות, כי הוא החדוש ותועלת החלום. וכן כתב אור החיים: לא אמר אלא דבר חדש מופלא שהוא שני רעב. (פ' מקץ תשנ"ד)
פסוק כח:
"אשר האלהים עשה הראה את פרעה". וקצת קשה לי מהו עניין הרעב שהקב"ה מביא על מצרים, ויחד עמו מירשם, כיצד להתגבר עליו. כלום אין זה בגדר "לא ליכתוב רחמנא לא ו"ו ולא ה"א"? ולכאורה צ"ל שגם זה מן הדברים שבגללם "נתגלגלו הדברים וירדו אבותינו למצרים". (פ' מקץ תשמ"ז)
פסוק כח:
ואולי כל זה היה נחוץ כדי לאפשר ליוסף לבצע העברת אוכלוסין עצומה כדי להסיר חרפה מאחיו לכשירדו מצרימה (חולין ס ע"ב) וכמובא ברש"י להלן (מז, כא). אלא להומניסט שבי מפריע - כל כך הרבה מצוקה על עם שלם כדי להקל במשהו (במשהו שלא הוקל בו לגולים בגלות אדום) לקבוצת אנשים קטנה? (פ' מקץ תשמ"ח) וכן שאל הכלי יקר שם: ורחוק הוא שבעבור תועלת קטן זה יבלבל יוסף כל הארץ. ור' המשך דבריו שם. ור' מש"כ להלן (מז, כא).
פסוק לב:
"ועל השנות החלום אל פרעה". עיין ברכות (נה ע"ב) "ואמר ר' יוחנן, ג' חלומות מתקיימין... ויש אומרים, אף חלום שנשנה, שנאמר "ועל השנות החלום" וגו'", ובעל תורה תמימה מביא מאמר זה קצת בשינוי כדרכו, וקצת קשה לי, למה אינו מביא ראיה גם מחלומות יוסף (ור' רשב"ם כאן) ומחלומותיהם של שר המשקים ושר האופים שגם הם "כפולים" היו. (פ' מקץ תשמ"ז) ואולי נבחר דווקא פס' זה מפני סופו: "כי נכון הדבר מעם האלהים", דהיינו הישנות החלום מעידה על אמיתותו.
פסוק לג:
"...איש נבון וחכם...". קצת קשה סדר התכונות שבכאן, כי לכאורה מקדים הכתוב בדרך כלל חכם לנבון, משום ההדרגה שבדברים, וצריך לבדוק בקונקורדנציה. ור' להלן לפס' לט. (פ' מקץ תשנ"ב) ור' אור החיים הק' שהנבון יודע כיצד לאכסן התבואה באופן שלא תרקיב והחכם הוא זה המצוי בחכמות הכלליות. וכאן הנבונות חשובה יותר לקיום התבואה, לכן בחר יוסף להקדימה. ור' העמק דבר.
פסוק לג:
"ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם" וגו'. באשר לעצה זו שכלל לא נתבקש ליעצה, כתב "אור החיים" הק': (א) כי בא לתת לו [לפרעה] טעם אשר הראהו ה' את אשר הוא עושה כי הוא כדי שיפקד פקידים. (ב) להיות שהראוהו בחלום שבלעו הפרות הדקות לפרות הבריאות, זה יגיד כי יתפרנסו שני רעב משני שבע. (פ' מקץ תשנ"א)
פסוק לג:
ור' רמב"ן למעלה (פס' ד) שכתב כאופן (ב). (פ' מקץ תש"ס)
פסוק לד:
רש"י ד"ה וחמש, כתרגומו - ויזרז, וכן: וחמושים. ע"כ. ובוודאי שכוונת רש"י לאמור להלן (שמות יג, יח), אך שם מפרש רש"י בשני אופנים. (פ' מקץ תשנ"ז)
פסוק לד:
וראה מה שכתבתי שם. (פ' מקץ תשס"א)
פסוק לה:
רשב"ם ד"ה ויצברו בר וכו'... ויצבור אוכל בערים, כי כל עיר ועיר יוכלו למכרו בשנת הרעב. וקשה לי מלהלן מז, יד ואילך שמשם משמע, שכל המכירה היתה מרוכזת בידי יוסף, וזה הרי אי־אפשר אלא־אם־כן התבואה מרוכזת במקום אחד. ואולי מסתמך על פשוטו של מקרא להלן (מח), אלא שעצם הפס' הזה קשה, כי א"כ צריך לתאר שהיתה כאן רשת מאורגנת עם המחאות ובאי כח וכו', ור' רש"י שם שאמנם מפרש באופן שונה. (פ' מקץ תשמ"ז)
פסוק לה:
אבל ר' דברי רש"י להלן (מח ד"ה אוכל שדה העיר וגו') ולא קשה מידי. (פ' מקץ תשנ"ד)
פסוק לה:
אין זה אלא שהיה איחסון מפוזר ואלו המכירה היתה מרוכזת ביד אחת, בידי יוסף, שהנפיק המחאות! (פ' מקץ תשנ"ד)
פסוק לח:
"...הנמצא כזה...". כיוון שהחלומות נפתרו, מהי החכמה הגדולה בעצה לצבור אוכל שנות השובע? ולכאורה אמנם מוסב לשון זה על העצה ולא על הפתרון של החלומות. (פ' מקץ תשנ"ט) ור' רשב"ם על אתר.
פסוק לט:
"...אחרי הודיע אלהים אותך... אין נבון וחכם כמוך". ולכאורה יש לשאול על דברי פרעה, מה לגילוי מן השמים ולתבונה ולחכמה? כלו' מכיוון שפתרון החלומות לא היה על־פי תבונה וחכמה כי אם משמים נתגלה לו הפתרון - ולא רק יוסף אומר כך (טז כה, כח) אלא פרעה מסכים עמו בזה ("אחרי הודיע אלהים אותך") - במה מוכשר יוסף לתפקיד שדורש כדבריו, תבונה וחכמה (לג)? ואולי כדי לענות על כך מנסח רש"י דבריו - "לא נמצא כמוך", כלו' לאו דוקא חכם ונבון אלא מתאים לתפקיד כמוך. ועל דרך הלומדות אפשר לומר שמכיוון שנתברר לו לפרעה, שיוסף נביא הוא, הרי שבהכרח חכם ונבון הוא, תכונות שהן תנאי לנבואה. (פ' מקץ תשמ"ח) ור' משך חכמה על אתר.
פסוק מב:
רש"י ד"ה רביד, ענק, ועל שהוא רצוף בטבעות, קרוי רביד. וכן (משלי ז, טז) מרבדים רבדתי ערשי וכו'. עם כל כוחו של רש"י לתאר ריאליה לא הבינותי, באיזה מין ענק מדובר. כלום זה מעין פח זהב ועליו טבעות? ודברי ר' שמואל פ. גלברד אינם נראים לי, אף כי ייתכן שהוא צודק - רביד הוא לשון טבעת ועיגול, והפס' במשלי פירושו - קישטתי מטתי ובקישוטי טבעות. (פ' מקץ תשנ"א)
פסוק מב:
ושמא הכוונה לשרשרת של טבעות? (פ' מקץ תשנ"ו) ור' פירוש המשניות לרמב"ם כלים פ"יא מ"ח.
פסוק מג:
רש"י ד"ה אברך, ...אין אברך אלא לשון ברכים וכו'. כלו' הכול כורעים לו ברך, וכן משתמע בהחלט מלשון ספרי דברים (פס' א), ובוודאי לא כדברי בעל שפתי חכמים (אות ר) שהכוונה ללשון ברכה. (פ' מקץ תשמ"ט, תשנ"א, תשנ"ט) וכן כתב ר"ע ספורנו: כמו "הברך!", כלומר כל איש יכרע על ברכיו, כמו שצועקים לפני המלך לומר עם כי לו תכרע כל ברך.
פסוק מד:
רש"י ד"ה אני פרעה, ...דבר אחר אני פרעה, אני אהיה מלך ובלעדיך וגו', וזהו דוגמת רק הכסא, אלא שהוצרך לפרשה בשעת נתינת הטבעת. ע"כ. ונראה שקשה לרש"י החזרה על האמור בפס' מ' שבכאן, ועל כן הוא אומר שיש בחזרה זו משום הבהרת הכוונות של האמור קודם. ותמוה שאחרים אינם ערים לקושי זה, פרט, אולי, לרשב"ם. (פ' מקץ תשנ"א) ור' העמק דבר על אתר.
פסוק מד:
רש"י ד"ה את ידו ואת רגלו, כתרגומו. ע"כ. ולא ידעתי למה אונקלוס מצמצם את ההוראה הזאת דווקא לנשיאת נשק ולרכיבה על סוס, במקום להשאיר אותה כוללת ועמומה ובזה חשובה עוד יותר. (פ' מקץ תשנ"ז)
פסוק מה:
רש"י ד"ה פוטי פרע, הוא פוטיפר, ונקרא פוטי פרע וכו'. והוא ע"פ דברי רב בגמרא (סוטה יג ע"ב) לפס' "ויקנהו" (לט, א). ולא ידעתי, למה אין רש"י מביא דברי רב כבר למעלה, ולמה משנה משם, כגון "שנסתרס מאליו" לעומת "בא גבריאל" וכו' שם. ומעניין שאונקלוס מתרגם גם למעלה (לז, לו; לט, א ומ, ב) "סריס" - רבא, וכך הוא מתרגם גם כהן - רבא, כאן בפס' נ וגם בשמות (ב, טז). (פ' מקץ תשמ"ט, תשנ"ו, תשנ"ט) ור' נחלת יעקב שרש"י שינה מלשון רב בגמרא מפני הכבוד.
פסוק מה:
דעת זקנים מבעלי התוספות ד"ה ויתן לו את אסנת, ...ועוד י"ל שנשאה מפני שהיתה מזרע יעקב, כדפירש רש"י בפ' וישלח, דבת דינה היתה משכם וכו'. ולא מצאתי זאת בפ' וישלח. (פ' ויגש תשמ"ח)
פסוק מה:
וראה יונתן בן עוזיאל: ויהב ליה ית אסנת דילידת דינה לשכם ורביתה איתת פוטיפרע רבא דטניס וכו', ומעיר שם בפירוש: דאם לא כן, היאך רשאי יוסף לקחתה לו לאשה וק"ל. ע"כ. (פ' מקץ תשס"ג) ובחיזקוני מבואר יותר: וי"א על־יד שגדלה בביתו נקראת בתו כמו שמצינו במשה רבינו דכתיב: "אלה בני בתיה בת פרעה" (דברי הימים א' ד, יח), לפי שגדלתו נקרא על שמה, כדאיתא במדרש: בת דינה משכם היתה, ובקשו להרוג בני יעקב אבינו. בא יעקב אבינו ותלה לה קמיע בצווארה וגירשה מביתו, והחביאה עצמה בין הקוצים ובין הברקנים, ועל שם הסנה נקראת אסנת, בא גבריאל והביאה למצרים לפני אשת פוטיפר וגדלתה וכשעבר יוסף בכל ארץ מצרים יצאו כל הנשים לראותו מחמת יופיו, כדכתיב: "בנות צעדה עלי שור" (להלן מט, כב) וכל אחת זורקת לו חפץ או תכשיט וזו לא היה לה מה לזרוק, וזרקה לו הקמיע שבצוארה, ונסתכל בו יוסף שהיתה בת בתו של יעקב ונשאה לו לאשה.
פסוק מו:
"...ויעבר בכל ארץ מצרים". ואלו בפס' הקודם (מה) נאמר "ויצא יוסף על ארץ מצרים". באשר להבדל בין "ויצא" ולבין "ויעבר", ראה ראב"ע שם: "ויצא - יצא שמו", כלו' פרסומו. ודומה שפסוקנו בא לתאר שיוסף לא היה רק תיאורטיקן גדול בענייני כלכלה היודע לתכנן לטווח ארוך, אלא גם איש מינהל מפוכח ומעשי. הוא יודע, מיד עם מינויו, שעליו להכיר את השטח, את שדה פעולתו העתידי. (פ' מקץ תשמ"ט, תשנ"א, תשנ"ט)
פסוק מז:
רש"י ד"ה ותעש הארץ, כתרגומו, ואין הלשון נעקר מלשון עשייה. ע"כ. תרגם אונקלוס: וכנשו דיריה ארעא (ויאספו בני העיר). רש"י מסכים לפירושו זה ומבאר שגם אסיפה נחשבת עשייה, וכדברי ר' שמואל פ. גלברד ב"לפשוטו של רש"י" ובוודאי לא כדברי שפתי חכמים (אות ב). (פ' מקץ תשנ"א)
פסוק מט:
רש"י ד"ה כי אין מספר, לפי שאין מספר וכו'. וקשה לי, והרי בכל דרך ספירה שהיא אפשר לספור עד אין סוף, כי תמיד אפשר להמשיך, ודומה שר"ע ספורנו בא להשיב על שאלה זו - "לא היה עוד מספר נקרא בשם באופן שיצויר בנפש". כלו' יש ויש מספר, אבל אין הוא מושג בשכל משום גודלו, ולכן אין לו עוד משמעות של ממש, כמו כאשר אנחנו אומרים "ששת" במליוני קרבנות השואה הי"ד. (תשמ"ח, תשמ"ט, תשנ"ט)
פסוק נ:
"וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב". גם הפועל "ילד" וגם השם "שנת" היו לכאורה צריכים לבוא בלשון רבים (וכמובן כך גם "תבוא"), ושני לשונות יחיד בפס' אחד במקום לשון רבים תמוהים למדי. (פ' מקץ תשנ"ו) ור' רד"ק על אתר שאולי תאומים נולדו לפיכך אמר "יולד", כי נולדו בלידה אחת.
פסוק נ:
רש"י ד"ה בטרם תבוא וכו', מכאן שאסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון (תענית יא ע"א). כיון שנולדה יוכבד בין החומות, קשה כיצד שימש לוי בשני רעבון. ור' שפתי חכמים (אות ד), דעת זקנים מבעלי התוספות על אתר ותורה תמימה (אות ח). (פ' מקץ תשמ"ד)
פסוק נא:
"כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי". וקשה לי, ולשמחה מה זו עושה? כלום ביקש יוסף הצדיק ח"ו להתבולל במצרים? ודברי הנצי"ב ב"העמק דבר" על אתר אינם נראים לי. ור' ר"ע ספורנו אשר חש בקושי.
פסוק נא:
ועוד: דומה שהנאמר כאן סותר את האמור בפס' הבא - "בארץ עניי". כיצד זה קורא יוסף למולדתו החדשה בשם מזלזל שכזה, והוא משנה למלך ונהנה גם ממעמד גבוה ביותר וגם ממצב משפחתי תקין?
פסוק נא:
ונראה שכוונת הפס' היא לומר: "נשני" - השכיחני את כל צרות העבר, הן אלה שבבית הסוהר הן אלה שבבית אבא, כלו' שנאת האחים, והרי זה מעין הכרזת תודה על מצבו המשופר, ואע"פ כן איש "ארץ העברים" הוא, ומצוי "בארץ עניי" - עקור. (פ' תשל"ז, תשמ"ט, תשנ"ט)
פסוק נד:
"...ובכל ארץ מצרים היה לחם". וקשה לי שלכאורה מדובר בלחם אשר באוצרות, וא"כ מה שייך להזכיר זאת כאן, והרי מיד נאמר (נה) "ותרעב כל ארץ מצרים". (פ' מקץ תשמ"ז)
פסוק נד:
ור' בדעת מקרא שערכתי בימים אלה ממש, וכך כותב שם ר' יהודה קיל: שיעורו - ובכל האוצרות שהתקין יוסף בשערי מצרים, היה לחם. (פ' וירא תש"ס)
פסוק נה:
רש"י ד"ה ותרעב כל ארץ מצרים, שהרקיבה תבואתם שאצרו, חוץ משל יוסף. ע"כ. וקשה לי, למה אינו מפרש ראשית כל כפשוטו, שהרי ע"פ עצת יוסף (לה), כל התבואה היא "תחת יד פרעה", בלא שיאצרו אחרים, וכך גם משתמע מלשון "ויקבץ את כל אכל שבע שנים" וגו' (מח). כלו' לא היה בידיהם אלא לצורך האכילה הרגילה, בלא אגירה. ואמנם בשביל הדרשה המובאת בדיבור הבא צריך לומר כפי שרש"י מביא, אבל כאן אין הכרח בדרש. (פ' מקץ תשמ"ט)
פסוק נה:
ופשוט יש לומר שהרקיבה אותה התבואה שלא מסרו לידי יוסף, כלו' מה ששמרו לעצמם מפחד הרעב. (פ' מקץ תשנ"ב)
פסוק נה:
רש"י ד"ה אשר יאמר לכם תעשו, לפי שהיה יוסף אומר להם, שימולו וכו'. והוא ע"פ בראשית רבה (צא, ה). ומאז אני מתקשה להבין, מה עניין היה לו ליוסף במילה כפויה זו שעלולה להקל על טמיעת אחיו שם בעתיד, כלום ביקש להופכם לגרים - גרי צדק - שלא ברצונם? ועתה מצאתי ב"משכיל לדוד" כמה תשובות, אמנם קצת דחוקות.
פסוק נה:
ועל כל פנים צריך לומר שהיתה זו גזירה לזמן מוגבל, שהרי אפילו בני ישראל הפרו ברית־המילה אחרי מות יוסף (שמות רבה א, ח). אבל ראה שם (יז, ג) שבזכות המילה נגאלו ממצרים. וזה שנמולו בימי יהושע מדבר בילידי המדבר. (פ' מקץ תשמ"ז, תשנ"ד, תשנ"ט) וכתב האלשיך הק': כוונתו היה למען התיש כח השר ההוא המתייחס אל טומאת הערלה, כי על־כן מצרים ערות הארץ תקרא לבל יעצר כח למשול להשקיע את ישראל בטומאתו.
פסוק נו:
רש"י ד"ה על כל פני הארץ, מי הם פני הארץ? אלו העשירים! ע"כ. כבר רש"י ידע סוד גדול זה שהעושר נראה לעיניים והעוני מסתתר בצדי הדרכים. עד היום אני מתקשה לשכוח את מראות העוני בהם חזינו בבידז'ינג, כאשר התגנבנו מעיני המדריכה הממשלתית בהולכנו ברחוב הראשי ונכנסנו לסמטאות שהסתעפו ממנו - עוני שקשה לתארו. ואכן העשירים הם פני הארץ. (פ' מקץ תשנ"ט)
פסוק נו:
"...וישבר למצרים". לכאורה לא היה צריך למכור - ר' רש"י: לשון מכר - כי אם לחלק, שהרי בשנות השובע לא קנה אלא אסף, ועתה אינו אפוא אלא מחזיר מה שאסף צדה, ותמוה שאין הערה בנדון. והרי קשה לומר שדרש כסף רב כדמי איחסון! (פ' מקץ תשנ"ז) ור' דברי רש"ר הירש על אתר.
פסוק נז:
רש"י ד"ה וכל הארץ באו מצרימה, אל יוסף לשבור, ואם תדרשהו כסדרו וכו'. כלו' סרס המקרא ופרשהו - כאלו כתוב... באו מצרימה אל יוסף לשבור. (פ' מקץ תשמ"ז)