א וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה חָֽטְא֛וּ מַשְׁקֵ֥ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֖יִם וְהָאֹפֶ֑ה לַאֲדֹנֵיהֶ֖ם לְמֶ֥לֶךְ מִצְרָֽיִם׃ ב וַיִּקְצֹ֣ף פַּרְעֹ֔ה עַ֖ל שְׁנֵ֣י סָרִיסָ֑יו עַ֚ל שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֔ים וְעַ֖ל שַׂ֥ר הָאוֹפִֽים׃ ג וַיִּתֵּ֨ן אֹתָ֜ם בְּמִשְׁמַ֗ר בֵּ֛ית שַׂ֥ר הַטַבָּחִ֖ים אֶל־בֵּ֣ית הַסֹּ֑הַר מְק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יוֹסֵ֖ף אָס֥וּר שָֽׁם׃ ד וַ֠יִּפְקֹד שַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֧ים אֶת־יוֹסֵ֛ף אִתָּ֖ם וַיְשָׁ֣רֶת אֹתָ֑ם וַיִּהְי֥וּ יָמִ֖ים בְּמִשְׁמָֽר׃ ה וַיַּֽחַלְמוּ֩ חֲל֨וֹם שְׁנֵיהֶ֜ם אִ֤ישׁ חֲלֹמוֹ֙ בְּלַ֣יְלָה אֶחָ֔ד אִ֖ישׁ כְּפִתְר֣וֹן חֲלֹמ֑וֹ הַמַּשְׁקֶ֣ה וְהָאֹפֶ֗ה אֲשֶׁר֙ לְמֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֥ר אֲסוּרִ֖ים בְּבֵ֥ית הַסֹּֽהַר׃ ו וַיָּבֹ֧א אֲלֵיהֶ֛ם יוֹסֵ֖ף בַּבֹּ֑קֶר וַיַּ֣רְא אֹתָ֔ם וְהִנָּ֖ם זֹעֲפִֽים׃ ז וַיִּשְׁאַ֞ל אֶת־סְרִיסֵ֣י פַרְעֹ֗ה אֲשֶׁ֨ר אִתּ֧וֹ בְמִשְׁמַ֛ר בֵּ֥ית אֲדֹנָ֖יו לֵאמֹ֑ר מַדּ֛וּעַ פְּנֵיכֶ֥ם רָעִ֖ים הַיּֽוֹם׃ ח וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֔יו חֲל֣וֹם חָלַ֔מְנוּ וּפֹתֵ֖ר אֵ֣ין אֹת֑וֹ וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא לֵֽאלֹהִים֙ פִּתְרֹנִ֔ים סַפְּרוּ־נָ֖א לִֽי׃ ט וַיְסַפֵּ֧ר שַֽׂר־הַמַּשְׁקִ֛ים אֶת־חֲלֹמ֖וֹ לְיוֹסֵ֑ף וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ בַּחֲלוֹמִ֕י וְהִנֵּה־גֶ֖פֶן לְפָנָֽי׃ י וּבַגֶּ֖פֶן שְׁלֹשָׁ֣ה שָׂרִיגִ֑ם וְהִ֤יא כְפֹרַ֙חַת֙ עָלְתָ֣ה נִצָּ֔הּ הִבְשִׁ֥ילוּ אַשְׁכְּלֹתֶ֖יהָ עֲנָבִֽים׃ יא וְכ֥וֹס פַּרְעֹ֖ה בְּיָדִ֑י וָאֶקַּ֣ח אֶת־הָֽעֲנָבִ֗ים וָֽאֶשְׂחַ֤ט אֹתָם֙ אֶל־כּ֣וֹס פַּרְעֹ֔ה וָאֶתֵּ֥ן אֶת־הַכּ֖וֹס עַל־כַּ֥ף פַּרְעֹֽה׃ יב וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ יוֹסֵ֔ף זֶ֖ה פִּתְרֹנ֑וֹ שְׁלֹ֙שֶׁת֙ הַשָּׂ֣רִגִ֔ים שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִ֖ים הֵֽם׃ יג בְּע֣וֹד ׀ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֗ים יִשָּׂ֤א פַרְעֹה֙ אֶת־רֹאשֶׁ֔ךָ וַהֲשִֽׁיבְךָ֖ עַל־כַּנֶּ֑ךָ וְנָתַתָּ֤ כוֹס־פַּרְעֹה֙ בְּיָד֔וֹ כַּמִּשְׁפָּט֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָיִ֖יתָ מַשְׁקֵֽהוּ׃ יד כִּ֧י אִם־זְכַרְתַּ֣נִי אִתְּךָ֗ כַּאֲשֶׁר֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְעָשִֽׂיתָ־נָּ֥א עִמָּדִ֖י חָ֑סֶד וְהִזְכַּרְתַּ֙נִי֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וְהוֹצֵאתַ֖נִי מִן־הַבַּ֥יִת הַזֶּֽה׃ טו כִּֽי־גֻנֹּ֣ב גֻּנַּ֔בְתִּי מֵאֶ֖רֶץ הָעִבְרִ֑ים וְגַם־פֹּה֙ לֹא־עָשִׂ֣יתִֽי מְא֔וּמָה כִּֽי־שָׂמ֥וּ אֹתִ֖י בַּבּֽוֹר׃ טז וַיַּ֥רְא שַׂר־הָאֹפִ֖ים כִּ֣י ט֣וֹב פָּתָ֑ר וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אַף־אֲנִי֙ בַּחֲלוֹמִ֔י וְהִנֵּ֗ה שְׁלֹשָׁ֛ה סַלֵּ֥י חֹרִ֖י עַל־רֹאשִֽׁי׃ יז וּבַסַּ֣ל הָֽעֶלְי֔וֹן מִכֹּ֛ל מַאֲכַ֥ל פַּרְעֹ֖ה מַעֲשֵׂ֣ה אֹפֶ֑ה וְהָע֗וֹף אֹכֵ֥ל אֹתָ֛ם מִן־הַסַּ֖ל מֵעַ֥ל רֹאשִֽׁי׃ יח וַיַּ֤עַן יוֹסֵף֙ וַיֹּ֔אמֶר זֶ֖ה פִּתְרֹנ֑וֹ שְׁלֹ֙שֶׁת֙ הַסַּלִּ֔ים שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִ֖ים הֵֽם׃ יט בְּע֣וֹד ׀ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֗ים יִשָּׂ֨א פַרְעֹ֤ה אֶת־רֹֽאשְׁךָ֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְתָלָ֥ה אוֹתְךָ֖ עַל־עֵ֑ץ וְאָכַ֥ל הָע֛וֹף אֶת־בְּשָׂרְךָ֖ מֵעָלֶֽיךָ׃ כ וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י י֚וֹם הֻלֶּ֣דֶת אֶת־פַּרְעֹ֔ה וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּ֖ה לְכָל־עֲבָדָ֑יו וַיִּשָּׂ֞א אֶת־רֹ֣אשׁ ׀ שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֗ים וְאֶת־רֹ֛אשׁ שַׂ֥ר הָאֹפִ֖ים בְּת֥וֹךְ עֲבָדָֽיו׃ כא וַיָּ֛שֶׁב אֶת־שַׂ֥ר הַמַּשְׁקִ֖ים עַל־מַשְׁקֵ֑הוּ וַיִּתֵּ֥ן הַכּ֖וֹס עַל־כַּ֥ף פַּרְעֹֽה׃ כב וְאֵ֛ת שַׂ֥ר הָאֹפִ֖ים תָּלָ֑ה כַּאֲשֶׁ֥ר פָּתַ֛ר לָהֶ֖ם יוֹסֵֽף׃ כג וְלֹֽא־זָכַ֧ר שַֽׂר־הַמַּשְׁקִ֛ים אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיִּשְׁכָּחֵֽהוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
ויהי אחר הדברים האלה חטאו מלך מצרים והאופה וכו', אחר שנתנתו בפי כלם שהיו אומרים כלום יש עבד שנתן רבו כל אשר לו בידו ויגמלהו רעה תחת טובה שבא לשכב עם אשתו, ולז"א ויהי אחר הדברים האלה חטאו, במדרש ר' אביתר אומר בקשו להזדווג עם בתו של מלך נאמר כאן חטאו ונאמר להלן ואיך אעשה הרעה הזאת וחטאתי, אמר הקב"ה מוטב שיפנו אלו באלו ואל יפנו בצדיק כדי שיאמרו כלום יש עבד מלך שנתן עיניו בבתו של מלך וכמ"ש מלך גדול כזה מלך מצרים, ומ"ש חטאו משקה מלך מצרים והאופה הי"ל לומר חטאו המשקה והאופה לאדוניהם למה הפסיק בין המשקה והאופה, אלא המלאכה של המשקה היא מלאכת כבוד והמלאכה של האופה היא מלאכה בזויה לזה הזכיר אצל המשקה ואמר מלך מצרים, גם להגדיל סרחונו מאחר שהוא שותה על ידו. והאופה לאדוניהם, מאחר שיש להם אדון ומושל עליהם אפילו יהיה הדיוט וכ"ש מלך שהוא מלך מצרים, ודנו יוסף לכף זכות שאמרו מעתה אין להאשים יוסף כי אדונו היה הדיוט פחות ונבזה וכל אשר יש. לו נתן בידו זחה דעתו עליו אבל אלו למלך מצרים, ולזה לא הזכיר שמו לומר פרעה מלך מצרים כי העבד אין לו להזכיר שם האדון:
פסוק ב:
ויקצוף פרעה על שני סריסיו וכו'. נוכל לומר שההקצפה היתה שסרסם, שקודם לא הזכירם בלשון סריסים לומר חטאו סריסי פרעה משקה מלך מצרים והאופה וכו' לפי שרצו להזדווג לבת מלך, כי אם היו סריסים לא היה עולה בדעתם להזדווג אלא שסרסם אח"כ לפי ענשם, ואמר על שר המשקים ועל שר האופים ולא אמר על שר המשקים ושר האופים אלא על על לומר לכל סרחונו של כל אחד לבדו, שר המשקים מאחר שהעלהו שאינו שותה אלא ע"י, ולזה הזכירו בלשון שררה, שמקודם כשחטא לא הזכירו בלשון שררה, לומר חטאו שר המשקים וכו', כי עתה להאשימם להגדיל סרחונם הוא מזכירם בלשון שררה, לומר מאחר שהעלהו רצה לשלם לו רעה תחת טובה, ועל שר האופים, בשלמא שר המשקים זחה דעתו עליו כמ"ש אלא שר האופים מה עלה בדעתו להזדווג לבת מלך, כי האופה אינו רואה פני המלך ולעולם יושב בין תנור וכירים וריחו מזוהמת ובגדיו מקורעים ומלוכלכים ופניו משוחרים, ולזה האופים מלא לומר איך עלה בדעתו כן יביט במלאכתו, א"כ לזה סרסם, ולזה תלה לשר האופים כי סרחונו גדול. ויתן אותם במשמר וכו' מקום אשר יוסף אסור שם, לומר שכמו שזה רצה להזדווג לאשת אדוניו כן אלו רצו להזדווג לבת אדוניהם, והכל היה סבה מאת ה' יתברך להעלות ליוסף:
פסוק ד:
ויפקוד שר הטבחים. את יוסף וגו'. אין פקידה אלא לטובה, כי מאחר שידע הענין שהוא שקר כמ"ש המדרש שבאת אסנת בסתר וא"ל האמת ונשבעה לו בא אליו שר הטבחים לנחמו ולומר לו אע"פ שאלו נחבשים עמו בבית האסורים אינו שוה להם כי הם בודאי רצו לעשות משא"כ בו, וגם נחמו לומר שאע"פ שהם שרים גדולים נחבשו ויתנחם בהם והרי הם מסורים תחת ידך, ואע"פ שמסרם בידו לא שלט עליהם אלא וישרת אותם וכו', כי החכם עיניו בראשו אמר מי יודע מה יהיה עמהם:
פסוק ה:
ויחלמו חלום שניהם. לא אמר ויחלמו שניהם חלום אלא חלום שניהם, אז"ל שכל אחד חלום שני חלומות חלומו ופתרון חלום חבירו. איש כפתרון חלומו המשקה והאופה אשר למלך מצרים אשר אסורים, כל זה מיותר כי ודאי אנו יודעים שהמשקה והאופה הם למלך מצרים והם אסורים, אלא אמר איש כפתרון חלומו המשקה והאופה אשר למלך לומר שכל אחד חלם ג', שר המשקים חלם שלשה שריגים ושר האופים חלם שלשה סלים, וכל אחד היה פותר לעצמו לומר שהג' הם שר המשקים ושר האופים והמלך הרי שלשה, וזהו איש כפתרון חלומו פירוש שהיו פותרין כל אחד חלומו שהג' הם המשקה והאופה והמלך, וכשהיו רואין עצמם בבית האסורים היו חוזרים בהם ואומרים מי נתן מלך בבית אסורים לכללו עמנו לזה היו זועפים, ויבא אליהם יוסף וכו' וישאל את סריסי וכו', שאלם אם הם זועפים בשביל הסרוס למה לכם לזעוף אתם במעלה גדולה כי הסרים יש לו מעלה ואתם סריסי פרעה, ואם אתם זועפים בשביל שאתם בבית הסהר, אין זה בית הסהר אלא בית אדוניו ואתם שמורים, וזהו במשמר בית אדוניו לאמר מדוע פניכם רעים ויאמרו אליו חלום חלמנו ופותר אין אותו לא אמר ואין לו פותר אלא ופותר אין אותו, כלומר פותר יש ולכן פתר כתיב חסר, אבל אין הפתרון שלנו בא מכוון על החלום. ויאמר אליהם יוסף הלא לאלהים פתרונים, החלום אין לו פתרון אחד לבד אלא פתרונים כמ"ש פרק הרואה א"ר בנאה כ"ד פותרי חלומות היו בירושלים וחלמתי חלום והלכתי אצל כלם ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה וכולם נתקיימו בי, אם כן ספרו נא ג"כ לי אולי הפתרון שלי יהיה מכוון לחלום. ויספר שר המשקים את חלומו ליוסף ויאמר לו בחלומי והנ"ה גפ"ן לפנ"י, ס"ת בגימ' ה"ס, שלא יגלה הדבר שאמר לו, והנה גפן לפני גימ' זה משיח ע"ה והמלות, ר"ל מי שהוא לפני שהוא יוסף מזרעו המשיח, ולזה אמר ויספר שר המשקים את חלומו ליוסף הי"ל לומר ויספר לו חלומו כי עמו היה הדבור אלא לומר שהחלום הוא ליוסף, כמ"ש הזוהר שית דרגין לחלום מטטרון מיכאל גבריאל מלכות נצח הוד, יוסף הוא דרגא שביעאה שהוא יסוד שהיא למעלה משית דרגין, הוא בעל החלומות, אמר לו יוסף זכרתני גימ' מזרעו המשיח, אם כן א"ל זכרתני אתך כאשר ייטב לך אני אטיבנו לך הפתרון, שהוא אמר והנה גפן לפני ר"ת ל"ט תרגום אסור ליט, זכרתני גימ' תרפאו, אבל שר האופים שם עין הרע בטובתו שאמר וירא שר האופים כי טוב פתר ראה בעין הרע ולכן התחיל באף ואמר שלשה סלי גימ' עם ב' מלות עתיד ליהרג, ואמר ג"כ והעוף אכ"ל את"ם מ"ן הס"ל מע"ל ראש"י, גימ' זה הוא משיח בן יוסף ועתיד ליהרג. לכך פתר להרגו, אמר לו אתה אמרת שעתיד משיח בן יוסף ליהרג בצנעא שכן העוף אכל גימ' בצנעא ע"ה, אני אהרגך בפרהסיא שאמר ותלו אותו על עץ וכה"א ואותו תלה:
פסוק יד:
כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך. לפי שאמר לו בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך כמו שתרגם ידכרינך פרעה, א"ל דרך המלך משנה לשנה או משתי שנים לשתי שנים להביא זכרון אותם שהם בבית הסהר כמה ימים יש להם שהם בבית הסהר ומה פשעם ומה חטאתם ומעיינין בדינו, ומי שהוא חייב מיתה ממיתין אותו, ומי שאינו חייב מוציאין אותו כמו שאירע לך ולשר האופים, א"כ כאשר ייטב לך כמו שזכרך כן ג"כ זוכרים אותי אולי כשרואים אותי משרת לכל מי שבא לכאן, ובפרט כמו שתרגם על מימריה הוה מתעבד חושבים שאיני מן האסורים, לזה א"ל והזכרתני אל פרעה, למלך ממש כי אולי בא זכרוני והאדון שלי מונע, לז"א והזכרתני אל פרעה שלפחות יניחוני לדבר ולאמר דברי לפניו, ולז"א והוצאתני מן הבית הזה:
פסוק טו:
כי גנב גנבתי וכו'. א"ל לא יעלה בדעתך ששמו אותי על ששכבתי עם אשת אדוני זה א"א לפי שהבועל מצרית ערלתו נמשכת, ואני נולדתי מהול ומעולם לא טמאתי בריתי, וגם פ"ה גימ' מילה לא עשיתי מאומה אין בה שום דופי, ותדע למה אני כאן, כי גנב גנבתי, לפי שהייתי מתגאה על אחי והייתי גונב לב אבי ולב אחי, גנב גנבתי כתיב, וא"ת שזה עון גדול שאין לו כפרה, כבר נתכפר כששמוני אחי בבור שהיה מלא נחשים ועקרבים ואילו היה בי עון היו פוגעים בי אלא ודאי כששמוני בבור נתכפר עוני. ולפי פירוש זה שייך מלת בור, כי לא נזכר עד עתה כי אם בית הסהר ולא בור ואפילו הוא אומר והוצאתני מן הבית הזה לא אמר מן הבור, וכפי פירוש זה לא שם יוסף בטחונו ח"ו בשר המשקים שיצילהו אלא שיסבב לו לצאת לדבר דבורו לפני המלך כמ"ש, עכ"ז נענש אפילו על דבור זה שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה:
פסוק טו:
או נאמר כי גנב גנבתי, שא"ל שמשלם עון אבות אל חיק בניהם, שבעון שגנב אבי לב לבן גונבתי שאסור לגנוב דעת הבריות אפילו דעתו של עכו"ם. או נאמר כי אם זכרתני היל"ל תזכרני ואמר זכרתני, א"ל אני רואה שזכרתני ע"י חלום וכאלו כבר היתה מה שאני שואל ממך והוא כאשר ייטב לך מיד כשייטב לך תבוא זכירתי. והוא הרשע כפוי טובה לא זכרו לא מיד ולא אחר זמן אילו לא היה חלום של פרעה, והזכירו בלשון בזיון, וזהו וישכחהו ששכח מי הוא שהוא ספר לו כל המאורע באמרו כי גנב גנבתי כו' וכן מי הוא ומה שמו ואפי' שלא ספר שמו מאחר שהוא שרוי עמו שנה תמימה א"א שלא ידע שמו ואינו עבד, והוא שכח שמו, וז"ש את יוסף וישכחהו, שאפילו שמו שכח וקרא אותו עבד שאמר ושם אתנו נער עברי עבד וגו':
פסוק טו:
גימטריאות
שמעו נ"א החלום, נאה ויפה שהיה מיפה ומשבח החלום בפניהם, ולזה וישנאו אותו על חלומותיו ועל דבריו על שהיה מיפה הדברים:
פסוק טו:
המלך תמלך אם משול תמשל, רמז למלכים ושופטים שיוצאים ממנו, ירבעם ואחאב, ולזה מלך תמלך חסרים שהיו רשעים, אבל השופטים שהם יהושע, וגדעון מושלים ולפי שיהושע היה שמעו בכל הארץ לזה משול מלא:
פסוק טו:
הנה אחיך רעים בשכם, רמז ירבעם, וזהו רעים חסר שהיה רשע והמליכוהו בשכם, וזהו שאמר איפה הם רעים אי פה הם רעים וחטאים, נסעו מזה אלי ואנוהו ולא הניח עולה לירושלים לעלות, וימצאם בדתן, עשו להם דת חדשה שהפך להם ירבעם הדת והמועדים אחר ע"א:
פסוק טו:
ויתנכלו. גימ' נשסה הכלבים:
פסוק טו:
הנה בעל החלמות. החל מות שחשבו להמיתו בכמה מיתות:
פסוק טו:
וישמע ראובן ויצלהו. חסר שלא היתה הצלה גמורה, ועוד ויצלהו שהיה נצלה מפחדו מהנחשים והעקרבים שהיו בבור:
פסוק טו:
והנה ארחת ישמעאלים באה, זו גרמה הרוחה והפרנסה לישראל שנמכר למצרים וזן אביו ואחיו, ארחת כמו ארוחתו ארוחת תמיד שהוא לשון פרנסה ישמעאלים ישמע אלהים, שמע אלהים את נאקתם:
פסוק טו:
מדינים. רמז לעשרה הרוגי מלכות שנעשו בהם דיני דינים:
פסוק טו:
וישחטו שעיר עזים. ר"ת למפרע עשו, על ידי שרימה אביו בעורות גדיי עזים רמוהו בניו בשעיר עזים:
פסוק טו:
ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק, ר"ת וישו"ש, רוח הקדש אומרת אע"פ שקרע בגדיו עתיד להיות שמח ושש:
פסוק טו:
שאלה. כל שאולה האמור בישראל וביואב ובשמעי כולם חסרים, אבל גבי עכו"ם מלא, לומר שאול של ישראל אינו כשאול עכו"ם שאע"פ שישראל חטאו ישראל הם, לכך גבי ישראל חסר:
פסוק טו:
פת"ח עיני"ם אש"ר, ס"ת רמ"ח גימטריא אברהם, רמז למה שאז"ל הלכה לפתחו של אברהם שכל העינים מתאוים לראותו:
פסוק טו:
ד"א פתח עינים אשר, ס"ת רמ"ח, העינים הם פתח לרמ"ח איברים שכשרואה דבר ערוה מכניסות העינים חמדה ותאוה ברמ"ח איברים:
פסוק טו:
ויהי כמשלש חדשים. רמז על נתינת התורה שנתנה בחודש הג':
פסוק טו:
זנתה תמר כלתך. רמז על ישראל שיעשו עגל:
פסוק טו:
הוציאוה. ראויה לעונשים:
פסוק טו:
והיא שלחה אל חמיה, שלחה כ"י למשה שיתפלל עליהם:
פסוק טו:
לאיש אשר אלה לו, להקב"ה שנקרא איש, אנכי הרה, כמו הרה שמשוקקת לבעלה:
פסוק טו:
הכר נא למי החותמת, אלו המצות שהם חתומים בהם כמו מילה ותפילין ופאת הראש ופאת הזקן, והפתילים זו מצות ציצית, והמטה זו תורה שנדרשת במ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, ויאמר צדקה ממני וינחם ה' על הרעה:
פסוק טו:
והנה תאומים. רמז על המלך וכהן:
פסוק טו:
ותקשור על ידו שני, רמז על לבושי כהונה שהם תולעת שני:
פסוק טו:
פר"ץ גימ' ז"ה משי"ח, שעושה פרצות בעכו"ם, וסמיך ליה ויוסף הורד, רמז על משיח בן יוסף שעתיד ליהרג:
פסוק טו:
ספרו נא. ר"ת נ"ס, נס נעשה לי:
פסוק טו:
שריגים. ג' ישרי"ם, שלשה אבות העולם:
פסוק טו:
הס"ל, בגימ' המן, שגם המן נתלה: