יוסף מודה בארצו
הקשר המיוחד של יעקב לארץ ישראל עבר בירושה לכל בניו.
אצל יוסף ניתן למצוא קישור מיוחד לארץ, וזאת למרות העובדה שהוא לא זכה לחיות בה רוב ימי חייו, שכן מתוך מאה ועשר שנותיו חי בארץ רק אחת עשרה שנים [שהרי נולד בבית לבן, ובהולדתו החל יעקב בהכנות לחזור לארץ, ובגיל שבע עשרה נמכר למצרים]. שנים אלו, בימי ילדותו ונערותו, היו השנים המבורכות ביותר בימי חייו.
אולם, גם בימי גלותו במצרים דאג יוסף להזכיר את שייכותו לארץ:
כִּֽי־גֻנֹּ֣ב גֻּנַּ֔בְתִּי מֵאֶ֖רֶץ הָעִבְרִ֑ים וְגַם־פֹּה֙ לֹא־עָשִׂ֣יתִֽי מְא֔וּמָה כִּֽי־שָׂמ֥וּ אֹתִ֖י בַּבּֽוֹר׃
(בראשית מ טו)
אומרים חז"ל:
מי שהודה בארצו, נקבר בארצו...
יוסף הודה בארצו, מנין?
- גבירתו (אשת פוטיפר) אומרת: "רְא֗וּ הֵ֥בִיא לָ֛נוּ אִ֥ישׁ עִבְרִ֖י"(בראשית לט יד)... ולא כפר, אלא: "גֻנֹּ֣ב גֻּנַּ֔בְתִּי מֵאֶ֖רֶץ הָעִבְרִ֑ים"(בראשית מ טו)
נקבר בארצו, מנין?
- שנאמר: "וְאֶת־עַצְמ֣וֹת י֠וֹסֵ֠ף אֲשֶׁר־הֶעֱל֨וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל ׀ מִמִּצְרַ֘יִם֮ קָבְר֣וּ בִשְׁכֶם֒"(יהושע כד לב).
(דברים רבה פרשה ב אות ח)
כלומר, יוסף הזדהה במצרים כאיש שבא מארץ ישראל; זכות זו עמדה לו זכה להיקבר באדמת הקודש.
הזדהותו של יוסף כעברי מעידה על חיבתו העמוקה למולדתו האמיתית. תכונה זו עברה בירושה לזרעו אחריו, כפי שמספרת התורה (במדבר כז א) על בנות צלפחד שהיו מזרעו וחיבבו את הארץ כמו זקנם (ראה רש"י במדבר כז א ד"ה "למשפחת מנשה בן יוסף").
גם כאשר קרבו ימיו של יוסף למות, לאחר שמונים שנה כמלך במצרים, לא נשאר בליבו שום קשר לאותה ארץ, שראה בה ארץ גלות בלבד, ועיניו היו נשואות אל השיבה לערש אבותיו, ארץ ישראל, וכפי שנראה בסוף הספר.