פסוק א:אחר וכו׳ לפי ועוד וכו׳ בא לפרש אמאי כתיב אחר ולא אחרי וביאר שהוא סמוך דמיד אירע דבר זה לפי וכו׳ והוצרך לבקש ב׳ טעמים דאילו לא היה אלא כדי שיפנו אליהם לא היה צריך שיתנו אותם במקום אשר יוסף אסור שם ואילו היה בלבד כדי שתבא הרוחה היה אפשר שתבא על ידי אותם שהיו אסורים כבר מתחילה שיחלמו הם ויפתור להם יוסף א״ו תרוויהו הוו:
פסוק א:חטאו זה נמצא זבוב וכו׳ ולכן שר המשקים נפטר שהזבוב נופל באונס ואידך פשיעותא ולכך נתלה ויש למצא רמז לדבריהם ז״ל שבתחיל׳ כתיב משקה והאופה ולא כתיב שר לרמוז הענין ע״י גימט׳ שכן תיבת משקה עם ד׳ אותיות עולים תמ״ט כמנין שנפ״ל זבו״ב ביי״ן ומלת והאפה עם ה׳ אותיות עולה ק״כ כמנין אב״ן בחל״ה עם הכולל:
פסוק ד:ויהיו ימים במשמר יב״ח דליכא למימר ימים ממש דמעוט ימים שנים והא חזינ׳ שאחר החלום ישבו עוד ג׳ ימים כדכתיב בעוד שלשת ימים וכו׳ וליכא למימר נמי דהכא ר״ל ויהיו ימים ממש קודם החלום דא״כ הו״ל לכתוב ואחרי כן חלמו חלום ומדלא כתיב אלא ויחלמו וכו׳ מוכח דלאו הכי א״ו צריך לפרש יב״ח דנפ״ל בג״ש מקרא דבתי ערי חומה:
פסוק י:והיא כפורחת ואחר הפרח וכולי איכא למידק לאיזה תכלית בא החלום ברוב ענין ללא צורך דלפי הנר׳ מן הפתרון הוה סגי שיחלום שהיה רואה שלשה שריגי ענבים וכוס פרע׳ בידו ויסחט את הענבים וכו׳ ומה צורך שיחלום שהיה רואה הגפן בתחילה כפורחת ואחר כך נעשה סמדר ואחר כך הבשילו ולתרץ זה הרגיש קושיא אחרת אמאי חלמו רק ג׳ ימים קודם המעשה ולא מקמי הכי ונראה לומר דידוע מאי דתנן בריש ע״א לפני אידיהן ג׳ ימים אסור לשאת ולתת עמהם ומפרשים התם בגמרא טעמא דג׳ ימים קודם מעלה על לבו שמחת חגו ומכין לאידו וחדא מנייהו היא יום הלידה של מלכים והשתא י״ל דהך ליליא שחלמו התחיל פרעה להעלות על לבו להכין לאידו וזכר מהמשקה והאופה אבל עדיין לא התעורר לחשוב ולגמור מה יהיה בדינם וכנגד זה הראו לו בחלומו הגפן כפורחת דהיינו שהיה שכוח מלב פרעה ועכשו זכר אותו ושוב ראה שנעשה סמדר לרמוז שביום השני ישא ויתן בדעתו למשרי תיגריה ואחר כך ראה שהבשילו הענבים שם רמז שביום השלישי יגמור דינו ויוציאנו לאורה מבית האסורים ולכן פתר לו ליוסף שלשת השריגים ג׳ ימים הן ומדג׳ השריגים הן ג׳ ימים ה״נ ג׳ הסלים דשר האופים ג׳ ימים אלא דהתם דינו לא היה צריך עיון ולא משא ומתן דמיד שבא בזכירה דינו פסק למיתה דודאי פשיעות׳ היא:
פסוק כ:יום הולדת וכו׳ וקורין לו יום גנוסיא ק׳ דהא אנן תנן ברפ״ק דע״ז יום גנוסיא של מלכים ויום הלידה ש״מ דיום גנוסיא לחוד ויום הלידה לחוד ובגמ׳ התם מפרש דיום גנוסיא היינו יום שמעמידין בו המלך והיכי קאמר הכא רש״י דיום הלידה קורין לו יום גנוסיא איברא דבב״ר אמרו כך להדיא יום הולדת יום גנוסיא ומיהו קשיא מתני׳ ותמהני מהרא״ם ז״ל שלא הרגיש בזה ונלע״ד לתרץ דעד כאן לא אמרו במשנתנו יום גנוסיא ויום הלידה אלא במלכות רומיים דאיתא התם בגמ׳ על פי׳ הנה קטון נתתיך וכו׳ דלא הוו מוקמי מלך בן מלך והכי מפרשים התם בגמ׳ דכל ימי אידם דמתני׳ בדרומיים איירי ואינהו דוקא כל מלך היה עושה איד ב׳ ימים יום שנולד ויום שנמנו עליו להמליכו אבל שאר אומות שהמלכות היה להם ירושה מאביו נמצא דאין צורך להעמידו למלך דההיא יומא דאתייליד מלכא הוי אלא שאינו מושל עד שימות אביו ולכי מית ממילא באה לו הממשלה ואינהו לא עבדי יום איד אלא יום הלידה דמיד שבא לעולם בא מלכותו עמו וקרו ליה יום גנוסיא. זכר לדבר להבדיל בין הקדש ובין החול מאי דקי״ל אין מושחין מלך בן מלך לפי שתכף שנולד מלכא הוי:
פסוק כ:וישא וכולי מנאם וכו׳ ואף על גב דכבר פי׳ כן לעיל בפתרון גבי שר המשקים ישא פרעה וכו׳ אצטריך למיהדר ולפרוש הכא דאע״ג דהכא כתיבי תרווייהו כחדא גם שר האופים וסד״א דלא יתכן לפר׳ כן תרווייהו בחדא מחתא מש״ה קאמר דשפיר שייך וה״ק מנאם וזכרם לשניהם בתוך העבדים ושוב החזיר את המשקה ותלה את האופה:
פסוק כג:ולא זכר וכולי בו ביום וישכחהו וכולי מפני הכפל הוצרך לפרש כן רבו ביום אע״ג דודאי לא היה שם שכחה מ״מ לא זכרו כלומר לא רצה לזכרו ושוב שכחו לגמרי והיה זה סיבה מאת המקום כלפי מ״ש לו בפ׳ כי אם זכרתני והזכרתני אל פרעה הלכך לא זכר וישכחהו והוזקק לישב ב׳ שנים אמנם באמת לא בטח יוסף בלבו על שר המשקים דחס ליה ליוסף צדיקא אלא הענין כמ״ש רבנו בחיי ז״ל לפי שלעולם הקב״ה עושה הנס על ידי סיבה כמו מזון אליהו ע״י העורבים וכדומה אבל אין לו לאדם לבקש אחרי הסיבה אלא יבטח עליו יתברך והוא יעשה לכך נענש יוסף לפי שביקש הסיבה אע״ג דלפום קושטא הוא לא שם מבטחו אלא בהקב״ה ע״ש ולזה י״ל שכיון רש״י ג״כ ומש״ה לא כתב מפני שבטח בו יוסף אלא מפני שתלה בו כלומר שתלה בו שהוא היה הסיבה והאמצעי שעל ידו יבא לו הנס מאת המקום וכיון שהוא ית׳ מדקדק עם חסידיו כחוט השערה לכך הוזקק להיות אסור ב׳ שנים דאילו היה בטחון ממש ח״ו לא היה העונש קל ב׳ שנים לבד אלא היה יושב שם יותר או לעולם ולכך מייתי ודריש קרא אשרי הגבר על יוסף כי לו נאה באמת שם גבר להיות שם גבר כינוי למידת היסוד כידוע והיא מדתו של יוסף ונודע מ״ש ז״ל גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים דאילו בי״ש כתיב אשרי האיש וכו׳ ואילו בנהנה מיגיעו כתיב אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך וכו׳ והכא ודאי דליכא לפרושי דבי״ש דכתיב ביה אשרי לחוד ר״ל בעה״ז לבד אבל לא בעולם הבא דשכר מצות בהאי עלמא ליכא אלא ע״כ כי כתיב אשרי לחוד היינו לעולם הבא לחוד והכא נמי קאמר אשרי הגבר כלו׳ בעה״ב לבד דאילו בעה״ז נענש אע״ג דבאמת שם ה׳ מבטחו ולא פנה אל רהבים כלומר לא בטח על מצרים אפ״ה לפי שתלה בו להיותו האמצעי לכך נאמר בו אשרי לבד כלומר אשריו לעתיד לבד אבל מיד לפי שעה בא לו העונש משום וסביביו נשערה מאד כדאמרן:
