בִּרְחוּ מִכַּשְׂדִּים בְּקוֹל רִנָּה

בפרקים מו-מו אנו פוגשים בשתי לשונות קריאה קרובות: "שמעו אלי" ו"שמעו/זכרו זאת".

בפרק מו:

הנביא קורא לעם ישראל:

שִׁמְע֤וּ אֵלַי֙ בֵּ֣ית יַעֲקֹ֔ב וְכָל־שְׁאֵרִ֖ית בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל הַֽעֲמֻסִים֙ מִנִּי־בֶ֔טֶן הַנְּשֻׂאִ֖ים מִנִּי־רָֽחַם׃ וְעַד־זִקְנָה֙ אֲנִ֣י ה֔וּא וְעַד־שֵיבָ֖ה אֲנִ֣י אֶסְבֹּ֑ל אֲנִ֤י עָשִׂ֙יתִי֙ וַאֲנִ֣י אֶשָּׂ֔א וַאֲנִ֥י אֶסְבֹּ֖ל וַאֲמַלֵּֽט׃
(ישעיה מו ג-ד)

ובפנייה לעובדי עבודה זרה:

זִכְרוּ־זֹ֖את וְהִתְאֹשָׁ֑שׁוּ הָשִׁ֥יבוּ פוֹשְׁעִ֖ים עַל־לֵֽב׃
זִכְר֥וּ רִאשֹׁנ֖וֹת מֵעוֹלָ֑ם כִּ֣י אָנֹכִ֥י אֵל֙ וְאֵ֣ין ע֔וֹד אֱלֹהִ֖ים וְאֶ֥פֶס כָּמֽוֹנִי׃
(ישעיה מו ח-ט)

לקראת סוף הפרק שוב קורא ישעיהו למיואשים שבישראל:

שִׁמְע֥וּ אֵלַ֖י אַבִּ֣ירֵי לֵ֑ב הָרְחוֹקִ֖ים מִצְּדָקָֽה׃
קֵרַ֤בְתִּי צִדְקָתִי֙ לֹ֣א תִרְחָ֔ק וּתְשׁוּעָתִ֖י לֹ֣א תְאַחֵ֑ר וְנָתַתִּ֤י בְצִיּוֹן֙ תְּשׁוּעָ֔ה לְיִשְׂרָאֵ֖ל תִּפְאַרְתִּֽי׃
(ישעיה מו יב-יג)

ובפרק מז אל בת בבל:

וְעַתָּ֞ה שִׁמְעִי־זֹ֤את עֲדִינָה֙ הַיּוֹשֶׁ֣בֶת לָבֶ֔טַח הָאֹֽמְרָה֙ בִּלְבָ֔בָהּ אֲנִ֖י וְאַפְסִ֣י ע֑וֹד לֹ֤א אֵשֵׁב֙ אַלְמָנָ֔ה וְלֹ֥א אֵדַ֖ע שְׁכֽוֹל׃
וְתָבֹאנָה֩ לָּ֨ךְ שְׁתֵּי־אֵ֥לֶּה רֶ֛גַע בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד שְׁכ֣וֹל וְאַלְמֹ֑ן כְּתֻמָּם֙ בָּ֣אוּ עָלַ֔יִךְ בְּרֹ֣ב כְּשָׁפַ֔יִךְ בְּעָצְמַ֥ת חֲבָרַ֖יִךְ מְאֹֽד׃
(ישעיה מז ח-ט)

גם פרק מח פותח בפנייה לישראל:

שִׁמְעוּ־זֹ֣את בֵּֽית־יַעֲקֹ֗ב הַנִּקְרָאִים֙ בְּשֵׁ֣ם יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִמֵּ֥י יְהוּדָ֖ה יָצָ֑אוּ הַֽנִּשְׁבָּעִ֣ים ׀ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֗ה וּבֵאלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ יַזְכִּ֔ירוּ לֹ֥א בֶאֱמֶ֖ת וְלֹ֥א בִצְדָקָֽה׃
(ישעיה מח א)

ובהמשך:

שְׁמַ֤ע אֵלַי֙ יַֽעֲקֹ֔ב וְיִשְׂרָאֵ֖ל מְקֹרָאִ֑י אֲנִי־הוּא֙ אֲנִ֣י רִאשׁ֔וֹן אַ֖ף אֲנִ֥י אַחֲרֽוֹן׃
(ישעיה מח יב)

נראה שהקריאה "שמעו זאת" נאמרת בנימה של תוכחה וגערה, כאומר: על כורחכם אשמיעכם דברים שאתם מבקשים להתעלם מהם. לעומתה, הפנייה "שמעו אליי" נועדה להדריך ולְכַוֵּן, ומתובלת בעדנה וברוך השמורים לבני טיפוחים, כאומר: מי יתן ושמעתם לעצתי.

בפנייה לעובדי העבודה הזרה "זִכְרוּ־זֹ֖את... הָשִׁ֥יבוּ פוֹשְׁעִ֖ים עַל־לֵֽב"(ישעיה מו ח) ניכר שתוכחה עזה בפי הנביא. וכן כלפי בבל מבשר פורענות קשה: שִׁמְעִי־זֹ֤את עֲדִינָה֙... הָאֹֽמְרָה֙ בִּלְבָ֔בָהּ אֲנִ֖י וְאַפְסִ֣י ע֑וֹד.... וְתָבֹאנָה֩ לָּ֨ךְ... בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד שְׁכ֣וֹל וְאַלְמֹ֑ן".

ולעומת זאת:

"שִׁמְע֤וּ אֵלַי֙ בֵּ֣ית יַעֲקֹ֔ב... הַֽעֲמֻסִים֙ מִנִּי־בֶ֔טֶן... וְעַד־זִקְנָה֙ אֲנִ֣י ה֔וּא"(ישעיה מו ג) – הבטחה שה' לא זנח חלילה את ישראל בגלותם. ואף מעודד את המיואשים מתקוות הגאולה: "שִׁמְע֥וּ אֵלַ֖י אַבִּ֣ירֵי לֵ֑ב הָרְחוֹקִ֖ים מִצְּדָקָֽה׃"(ישעיה מו יב) כי בוששה לבוא: "קֵרַ֤בְתִּי צִדְקָתִי֙ לֹ֣א תִרְחָ֔ק".

לפיכך תִקְשֶׁה פתיחתו של פרק מח: "שִׁמְעוּ־זֹ֣את בֵּֽית־יַעֲקֹ֗ב הַנִּקְרָאִים֙ בְּשֵׁ֣ם יִשְׂרָאֵ֔ל", מדוע לא נכתב "שמעו אלי", והרי ביעקב עסקינן, בעם ישראל! תשובת הדבר טמונה באירוניה שבכינוי: "הַנִּקְרָאִים֙ בְּשֵׁ֣ם יִשְׂרָאֵ֔ל", לאמר, הם מתפארים ומתקשטים בשם זה, אך אינם ראויים לו. וכן "וּמִמֵּ֥י יְהוּדָ֖ה יָצָ֑אוּ", הם מזרע היהודים (כדוגמת "מרדכי היהודי" שבמגילת אסתר), אך אינם מודים ומתוודים לפני ה'. לא זו אף זו, הם נושאים שם שמים לשווא ולשקר (דבר שיש בו חילול ה'), "הַֽנִּשְׁבָּעִ֣ים ׀ בְּשֵׁ֣ם יְ-הוָ֗ה וּבֵא-לֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ יַזְכִּ֔ירוּ לֹ֥א בֶאֱמֶ֖ת וְלֹ֥א בִצְדָקָֽה׃". אשר על כן ראויה להם התוכחה בלשון: "שמעו זאת", ואכן בהמשך הפרק נאמר:

מִדַּעְתִּ֕י כִּ֥י קָשֶׁ֖ה אָ֑תָּה וְגִ֤יד בַּרְזֶל֙ עָרְפֶּ֔ךָ וּמִצְחֲךָ֖ נְחוּשָֽׁה׃
וָאַגִּ֤יד לְךָ֙ מֵאָ֔ז בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא הִשְׁמַעְתִּ֑יךָ פֶּן־תֹּאמַר֙ עָצְבִּ֣י עָשָׂ֔ם וּפִסְלִ֥י וְנִסְכִּ֖י צִוָּֽם׃
(ישעיה מח ד-ה)

תכונות "עם קשה עורף" ו"עזים שבאומות" שעמדו להם מול אויביהם שביקשו לבוללם ולאבדם, מתגלות כבעייתיות במישור היחסים שבינם לאביהם שבשמים. "מִדַּעְתִּ֕י כִּ֥י קָשֶׁ֖ה אָ֑תָּה וְגִ֤יד בַּרְזֶל֙ עָרְפֶּ֔ךָ" – מניעה סימבולית של עם ישראל מיכולת ההתכופפת וההתבטלות, או הכריעה בתפילה. וביתר חריפות:

גַּ֣ם לֹֽא־שָׁמַ֗עְתָּ גַּ֚ם לֹ֣א יָדַ֔עְתָּ גַּ֕ם מֵאָ֖ז לֹא־פִתְּחָ֣ה אָזְנֶ֑ךָ כִּ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ בָּג֣וֹד תִּבְגּ֔וֹד וּפֹשֵׁ֥עַ מִבֶּ֖טֶן קֹ֥רָא לָֽךְ׃
(ישעיה מז ח)

המשך יבוא...