לפרק מ"ח

הנבואה הזאת היא לאחר מפלת סנחריב ולאחר שניבא לחזקיהו (בפרק לט) גלות בבל. ומדבר עם הללו שהנס גררם על כרחם למחנה שכינה ("הנשבעים בשם ה' ובא-להי ישראל יזכירו"), אולם לפני הנס עמדו חוץ למחנה: בסתר עבדו אלהים אחרים ("פן תאמר עצבי עשם...") ובגלוי לא סמכו על תשועת ה' מיד סנחריב ולא נשארו בעיר הקודש בשעת הסכנה (וראה בפירושי על פרק ל).

שִׁמְעוּ־זֹ֣את בֵּֽית־יַעֲקֹ֗ב הַנִּקְרָאִים֙ בְּשֵׁ֣ם יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִמֵּ֥י יְהוּדָ֖ה יָצָ֑אוּ הַֽנִּשְׁבָּעִ֣ים ׀ בְּשֵׁ֣ם יְ-הוָ֗ה וּבֵא-לֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ יַזְכִּ֔ירוּ לֹ֥א בֶאֱמֶ֖ת וְלֹ֥א בִצְדָקָֽה׃
כִּֽי־מֵעִ֤יר הַקֹּ֙דֶשׁ֙ נִקְרָ֔אוּ וְעַל־אֱ-לֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל נִסְמָ֑כוּ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ׃
(ישעיה מח א-ב)

"הַנִּקְרָאִים֙ בְּשֵׁ֣ם יִשְׂרָאֵ֔ל" – מעת שעשרת השבטים הלכו בגולה ירש עם יהודה את השם ישראל.

"כִּֽי־מֵעִ֤יר הַקֹּ֙דֶשׁ֙ נִקְרָ֔אוּ וְעַל־אֱ-לֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל נִסְמָ֑כוּ" – "כִּֽי" כאן בהוראת 'אלא', והכוונה: אלא מי הם הַֽנִּשְׁבָּעִ֣ים ׀ בְּשֵׁ֣ם יְ-הוָ֗ה באמת ובצדקה, אלו שהוכיחו אמונתם בעת צרה ומֵעִיר הַקֹּ֙דֶשׁ֙ נִקְרָ֔אוּ, לפי שנשארו בה וְעַל־אֱ-לֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל נִסְמָ֑כוּ.

הָרִֽאשֹׁנוֹת֙ מֵאָ֣ז הִגַּ֔דְתִּי וּמִפִּ֥י יָצְא֖וּ וְאַשְׁמִיעֵ֑ם פִּתְאֹ֥ם עָשִׂ֖יתִי וַתָּבֹֽאנָה׃
(ישעיה מח ג)

זו מפלת סנחריב שבאה בִן לילה.

שָׁמַ֤עְתָּֽ חֲזֵה֙ כֻּלָּ֔הּ וְאַתֶּ֖ם הֲל֣וֹא תַגִּ֑ידוּ הִשְׁמַעְתִּ֤יךָ חֲדָשׁוֹת֙ מֵעַ֔תָּה וּנְצֻר֖וֹת וְלֹ֥א יְדַעְתָּֽם׃
(ישעיה מח ו)

הכוונה על גלות בבל וגאולת כורש.

גַּ֣ם לֹֽא־שָׁמַ֗עְתָּ גַּ֚ם לֹ֣א יָדַ֔עְתָּ גַּ֕ם מֵאָ֖ז לֹא־פִתְּחָ֣ה אָזְנֶ֑ךָ כִּ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ בָּג֣וֹד תִּבְגּ֔וֹד וּפֹשֵׁ֥עַ מִבֶּ֖טֶן קֹ֥רָא לָֽךְ׃
(ישעיה מח ח)

"לֹא־פִתְּחָ֣ה אָזְנֶ֑ךָ" - כטעם "הנני מפתח פתוחה"(זכריה ג ט), והכוונה: את החדשה לא רשמה אזנך, שלא קיבלה אזנך אפילו רושם ממנה.

"כִּ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ בָּג֣וֹד תִּבְגּ֔וֹד וּפֹשֵׁ֥עַ מִבֶּ֖טֶן קֹ֥רָא לָֽךְ׃" – לבל יתנצלו שניטלה מהם הבחירה (עיין בתחילת פרק סו) כיוון שבזמן שהם עוד כרוכים אחר ה' נאמר להם ייעוד הגלות בעקבות החטא, לכן מבאר הנביא בשם ה' כי ייעוד החטא הוא לא בגזירה מאיתו חס ושלום, אלא מהכרתו בתכונת האומה יודע הוא כי סוף העם לבגוד וּפֹשֵׁ֥עַ מִבֶּ֖טֶן קֹ֥רָא לָֽךְ, שבתכונת העם נטועה מני בטן הנטייה לפשוע בה'.

לְמַ֤עַן שְׁמִי֙ אַאֲרִ֣יךְ אַפִּ֔י וּתְהִלָּתִ֖י אֶחֱטָם־לָ֑ךְ לְבִלְתִּ֖י הַכְרִיתֶֽךָ׃
(ישעיה מח ט)

עונש הגלות שנגזר, לא במידת הדין הוא אלא במידת הרחמים, כי לפי מידת הבגידה היה ראוי ח"ו להכריתם לגמרי.

הִנֵּ֥ה צְרַפְתִּ֖יךָ וְלֹ֣א בְכָ֑סֶף בְּחַרְתִּ֖יךָ בְּכ֥וּר עֹֽנִי׃
(ישעיה מח י)

בְּחַרְתִּ֖יךָ בְּכ֥וּר עֹֽנִי, נעשית שוב בחירי על ידי כוּר הענִי בגלות בבל, וכן כוונתו גם בחלק הראשון של הפסוק.

כֹּֽה־אָמַ֧ר יְ-הוָ֛ה גֹּאַלְךָ֖ קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֨י יְ-הוָ֤ה אֱ-לֹהֶ֙יךָ֙ מְלַמֶּדְךָ֣ לְהוֹעִ֔יל מַדְרִֽיכֲךָ֖ בְּדֶ֥רֶךְ תֵּלֵֽךְ׃
ל֥וּא הִקְשַׁ֖בְתָּ לְמִצְוֺתָ֑י וַיְהִ֤י כַנָּהָר֙ שְׁלוֹמֶ֔ךָ וְצִדְקָתְךָ֖ כְּגַלֵּ֥י הַיָּֽם׃
(ישעיה מח יז-יח)

עוד הפעם בא לבטל טענתם על שנגזרה עליהם גזירת גלות קודם שגרמו העוונות – שאין בזה שלילת הבחירה, ואדרבה, חפץ ה' הוא שלא יכשלו בחטא, ולכן מלמדם על ידי נביאיו להועיל, ומדריכם בדרך ילכו. ועוד, הברירה בידם להקשיב למצוותיו ולעמוד בצדקתם ולהתענג על רוב שלום כל הימים.

צְא֣וּ מִבָּבֶל֮ בִּרְח֣וּ מִכַּשְׂדִּים֒ בְּק֣וֹל רִנָּ֗ה הַגִּ֤ידוּ הַשְׁמִ֙יעוּ֙ זֹ֔את הוֹצִיא֖וּהָ עַד־קְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ אִמְר֕וּ גָּאַ֥ל יְ-הוָ֖ה עַבְדּ֥וֹ יַעֲקֹֽב׃
(ישעיה מח כ)

פסוק זה ממשיך את נבואת הגאולה שנפסקה בפסוק טו.

אֵ֣ין שָׁל֔וֹם אָמַ֥ר יְ-הוָ֖ה לָרְשָׁעִֽים׃
(ישעיה מח כב)

הנביא מודיע לאנשי דורו כי בשורת השלום והגאולה שהוא מבשר לא תגיע לרשעים, שהללו יתמו מן הארץ.