פסוק א:ה' יודע שלפי שורת הדין, לא היו ישראל זוכים במשפט על חטאיהם. ובכל זאת ימחל על פשעיהם, ובחסדו יאפשר להם להתחדש. וְעַתָּה שְׁמַע, יַעֲקֹב עַבְדִּי וְיִשְׂרָאֵל שבָּחַרְתִּי בוֹ.
פסוק ב:כֹּה אָמַר ה' עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ אשר מִבֶּטֶן יַעְזְרֶךָּ, קודם שנולדת כעם, מאז יצירתו של יעקב או אף קודם לכן, השגחתי עליך, תמכתי בך וטיפחתי אותך. אַל תִּירָא, עַבְדִּי יַעֲקֹב, אף על פי שחטאת לי, וִישֻׁרוּן, כינוי לישראל — שבָּחַרְתִּי בוֹ.
פסוק ג:כִּי, כשם שאֶצָּק מַיִם עַל מקום צָמֵא, צחיח, וְנֹזְלִים עַל יַבָּשָׁה, שהם נקלטים בה מיד, כך אֶצֹּק רוּחִי עַל זַרְעֶךָ, וּבִרְכָתִי עַל צֶאֱצָאֶיךָ, והיא תחלחל לתוכם, תיספג בהם ותרווה אותם.
פסוק ד:וְצָמְחוּ זרע ישראל בְּבֵין, כמו חָצִיר, שצמיחתו מרובה, מהירה וצפופה, כַּעֲרָבִים, כמו עצי ערבה הצומחים עַל יִבְלֵי מָיִם, על נחלים. אלו הם התנאים המיטביים לצמיחת עצי הערבה ולרעננותם.
פסוק ה:בעת ההיא זֶה יֹאמַר: לַה' אָנִי, וְזֶה יִקְרָא לעצמו בְשֵׁם יַעֲקֹב, וְזֶה יִכְתֹּב, תכתוב יָדוֹ שהוא קשור לַה', וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה את עצמו.
פסוק ו:כֹּה אָמַר ה', מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ. תארים אלו לה' מאפיינים את ספר ישעיה. ה' צְבָאוֹת: אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן, אין לפני ואין אחרי, וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים.
פסוק ז:וּמכיוון שכך, מִי כָמוֹנִי יִקְרָא, יכריז את הקורות, יזמינם לבוא, וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי, יציע לפנַי את הקריאה מִשּׂוּמִי, מאז בראתי עַם עוֹלָם, את כל יצורי העולם וְאֹתִיּוֹת, והמאורעות המתרחשים ובאים, וַאֲשֶׁר תָּבֹאנָה בעתיד – יַגִּידוּ לָמוֹ, להם?! מלבדי אין מי שמסוגל לקבוע את דברי ימי עולם שהיו ולנבא את שעתידים להיות.
פסוק ח:אַל תִּפְחֲדוּ וְאַל תִּרְהוּ, תיראו. אל לכם לחשוש מן האלילים ומאיומי עובדיהם, הֲלֹא מֵאָז, משכבר הִשְׁמַעְתִּיךָ וְהִגַּדְתִּי, וְאַתֶּם עֵדָי. הן מתוך מה שראיתם בעצמכם, הן בעצם קיומכם וגאולתכם הפלאיים אתם מעידים על הדבר שהשמעתי לכם – הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי?! וְאֵין צוּר, כוח בַּל יָדָעְתִּי, שאיני מכירו.
פסוק ט:לכאורה העולם מלא באלילים, אבל יֹצְרֵי פֶסֶל – כֻּלָּם תֹּהוּ, וַחֲמוּדֵיהֶם, מושאי הערצתם – בַּל יוֹעִילוּ. וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה, האלילים ועובדיהם מעידים אלה על אלה. אלו ואלו הבלים חסרי קיום – בַּל יִרְאוּ וּבַל יֵדְעוּ, לְמַעַן, כדי שהיוצרים והעובדים יֵבֹשׁוּ, יתביישו.
פסוק י:מִי יָצַר אֵל, וּפֶסֶל נָסָךְ, יצק לְבִלְתִּי הוֹעִיל?! מי הם היוצרים את האלים חסרי התועלת הללו?!
פסוק יא:הֵן כָּל חֲבֵרָיו של הפַּסָּל, המשתתפים בעשייתו יֵבֹשׁוּ, וְחָרָשִׁים הֵמָּה מֵמין אָדָם. הפסל אינו אלא מעשה אנוש. יִתְקַבְּצוּ כֻלָּם – כל בעלי המלאכה, יַעֲמֹדוּ יִפְחֲדוּ, יֵבֹשׁוּ יָחַד במעשיהם.
פסוק יב:הנביא מביע את יחסו לאלילות באמצעות דוגמא סאטירית: חָרַשׁ בַּרְזֶל תופס במַעֲצָד, כלי חיתוך וּפָעַל בַּפֶּחָם לצורך היתוך הברזל ויציקתו. וּלאחר מכן בַמַּקָּבוֹת, פטישים יִצְּרֵהוּ – את האליל. וַיִּפְעָלֵהוּ בִּזְרוֹעַ כֹּחוֹ. הוא מעצב אותו בכל כוחותיו. הנביא מוסיף הערה לעגנית: גַּם רָעֵב וְאֵין כֹּחַ, לֹא שָׁתָה מַיִם וַיִּיעָף. האומן בעבודתו הקשה נעשה רעב, חלש וצמא, ובזמן שלו עצמו אין כוח, הוא מתיימר ליצור אליל שכוחותיו ישפיעו על יוצרו ועל אחרים.
פסוק יג:כיוצא בזה – חָרַשׁ עֵצִים, נגר המפסל בעץ נָטָה קָו, מותח את חוט המדידה, יְתָאֲרֵהוּ, מסמן על העץ את גבולות התבנית בַשֶּׂרֶד, בצבע. אחר כך יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת, כלי לחיתוך העץ או להחלקתו, וּבַמְּחוּגָה, מכשיר לחיתוכים עגולים יְתָאֳרֵהוּ, יקבע את גבולותיו, וַיַּעֲשֵׂהוּ – את בול העץ כְּתַבְנִית אִישׁ, כְּתִפְאֶרֶת אָדָם כדי לָשֶׁבֶת בבָּיִת, הפֶּסל נשאר לשבת במקומו המכובד, ואינו זז ממנו.
פסוק יד:משתיאר את מלאכת החרש, חוזר אל חומר הגלם: לִכְרָת, כורת לוֹ אֲרָזִים, וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן, עצי בניין גדולים. האלון הוא עץ מוכר, ואילו התרזה אינה מזוהה בוודאות. וַיְאַמֶּץ לוֹ בַּעֲצֵי יָעַר, הוא משתדל לבחור עץ טוב. ארזים בדרך כלל לא נטעו, אלא מצאו אותם ביערות. נָטַע אֹרֶן, כנראה עץ יער גדול שאינו האורן של ימינו. אולי הוא דומה לברוש. וְהגֶשֶׁם יְגַדֵּל אותו מאליו.
פסוק טו:וְהָיָה העץ לאחר חטיבתו לְשימוש אָדָם לְבָעֵר, להבערת אש, וַיִּקַּח מֵהֶם האדם וַיָּחָם, אַף יַשִּׂיק, יסיק וְאָפָה לָחֶם. בחלק מן העץ הוא משתמש למדורות, בחלק להסקת תנור, ובחלק אחר אַף יִפְעַל אֵל, מכין אליל וַיִּשְׁתָּחוּ לו. עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגָּד לָמוֹ, לו. הנביא חוזר וממחיש את הצרכים האנושיים שהעץ מספק, ובכללם הצורך האנושי באליל:
פסוק טז:חֶצְיוֹ שָׂרַף בְּמוֹ, בתוך אֵשׁ. עַל חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל, כלומר יִצְלֶה עליו צָלִי וְיִשְׂבָּע, אַף יָחֹם וְיֹאמַר: הֶאָח! חַמּוֹתִי, רָאִיתִי אוּר, אש. לאחר שנתחממתי, מה טוב ונעים לראות לפנַי את להבת האש.
פסוק יז:וּשְׁאֵרִיתוֹ – לְאֵל עָשָׂה, דהיינו לְפִסְלוֹ אשר יִסְגָּד לוֹ. וְיִשְׁתַּחוּ, ומשתחווה לו וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו, וְיֹאמַר: הַצִּילֵנִי כִּי אֵלִי אָתָּה.
פסוק יח:לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ, כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם, עיניהם מטויחות, כמו מכוסות בטיח, מֵהַשְׂכִּיל כוסו גם לִבֹּתָם.
פסוק יט:וְלֹא יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ, וְלֹא דַעַת וְלֹא תְבוּנָה בלבו, לֵאמֹר: חֶצְיוֹ שָׂרַפְתִּי בְמוֹ אֵשׁ, וְאַף אָפִיתִי עַל גֶּחָלָיו לֶחֶם, אֶצְלֶה בָשָׂר וְאֹכֵל, וְיִתְרוֹ, ומהנותר לְתוֹעֵבָה, אליל אֶעֱשֶׂה, לְבוּל עֵץ שלו אֶסְגּוֹד. לאחר שנהנה גופי משני חלקי העץ, אני הופך את סרח העודף לדמות קדושה בעבורי, שאסורה בהנאה. לה אסגוד, וממנה אבקש עזרה.
פסוק כ:אדם זה רֹעֶה, נוטה אחר אֵפֶר, הולך אחרי דברים חסרי ערך, שערכם אינו עולה על אפר. לֵב הוּתַל, שוטה הִטָּהוּ, עיקם אותו, וְלֹא יַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ, וְלֹא יֹאמַר: הֲלוֹא שֶׁקֶר בִּימִינִי. העובדות הללו ניכרות לעין, ובכל זאת אנשים ממשיכים לעבוד את אליליהם.
פסוק כא:זְכָר אֵלֶּה, יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל, כִּי עַבְדִּי אָתָּה. זכור מי אתה, ומה אתה צריך להיות. יְצַרְתִּיךָ עֶבֶד לִי, אַתָּה, יִשְׂרָאֵל, לֹא תִנָּשֵׁנִי, תזנח אותי. צורת הפועל הסבילה משמעה גם לא תישָּׁכח ממני, כלומר, אני לא אעזבך.
פסוק כב:מָחִיתִי כָעָב, כענן מאפיל שנשבה בו הרוח ואינו, את פְּשָׁעֶיךָ, וְכֶעָנָן מתפזר העברתי את חַטֹּאותֶיךָ. אינך מקובע בחטא. על כן, שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ.
פסוק כג:רָנּוּ, שִׂמחו ושירו שָׁמַיִם, כִּי עָשָׂה ה', הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ, פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה, שירה, יַעַר וְכָל עֵץ בּוֹ – כִּי גָאַל ה' את יַעֲקֹב וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר. הכול יראו זאת.
פסוק כד:כֹּה אָמַר ה' גֹּאֲלֶךָ, ישראל, וְיֹצֶרְךָ מִבָּטֶן: אָנֹכִי ה' עֹשֶׂה כֹּל, נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי, רֹקַע הָאָרֶץ מֵאִתִּי, מכוחי בלבד.
פסוק כה:מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים, כזב, וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל, יוליכם שולל. מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר, וְדַעְתָּם יְסַכֵּל, יהפוך לסכלות, לטפשות. לבסוף יגלו שמחשבותיהם מופרכות.
פסוק כו:לעומת אלה, מֵקִים, מקיים את דְּבַר עַבְדּוֹ הנביא, וַעֲצַת מַלְאָכָיו, שליחיו הנביאים יַשְׁלִים, הָאֹמֵר על ידי הנביא לִירוּשָׁלִַם, על ירושלים שהיא תּוּשָׁב, תתיישב מחדש, וּלְעָרֵי יְהוּדָה שהן תִּבָּנֶינָה, וְחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם.
פסוק כז:הָאֹמֵר לַצּוּלָה, למצולה: חֳרָבִי, התייבשי, וְנַהֲרֹתַיִךְ אוֹבִישׁ, אייבש. ה' מטלטל ומשנה את סדרי העולם. כשם שהוא מרטיב ומפריח את המדבר, כך הוא מייבש את מקומות המים. הוא מחריב את בבל הבנויה, ומפריח את ירושלים החרבה.
פסוק כח:הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ: הֱיה רֹעִי, מלך על עמי, וְכָל חֶפְצִי, רצוני הוא יַשְׁלִם, ימלא. וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם שתִּבָּנֶה וְלהֵיכָל: תִּוָּסֵד.
