א וְעַתָּ֥ה שְׁמַ֖ע יַעֲקֹ֣ב עַבְדִּ֑י וְיִשְׂרָאֵ֖ל בָּחַ֥רְתִּי בֽוֹ׃ ב כֹּה־אָמַ֨ר יְהוָ֥ה עֹשֶׂ֛ךָ וְיֹצֶרְךָ֥ מִבֶּ֖טֶן יַעְזְרֶ֑ךָּ אַל־תִּירָא֙ עַבְדִּ֣י יַֽעֲקֹ֔ב וִישֻׁר֖וּן בָּחַ֥רְתִּי בֽוֹ׃ ג כִּ֤י אֶצָּק־מַ֙יִם֙ עַל־צָמֵ֔א וְנֹזְלִ֖ים עַל־יַבָּשָׁ֑ה אֶצֹּ֤ק רוּחִי֙ עַל־זַרְעֶ֔ךָ וּבִרְכָתִ֖י עַל־צֶאֱצָאֶֽיךָ׃ ד וְצָמְח֖וּ בְּבֵ֣ין חָצִ֑יר כַּעֲרָבִ֖ים עַל־יִבְלֵי־מָֽיִם׃ ה זֶ֤ה יֹאמַר֙ לַֽיהוָ֣ה אָ֔נִי וְזֶ֖ה יִקְרָ֣א בְשֵֽׁם־יַעֲקֹ֑ב וְזֶ֗ה יִכְתֹּ֤ב יָדוֹ֙ לַֽיהוָ֔ה וּבְשֵׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל יְכַנֶּֽה׃ ו כֹּֽה־אָמַ֨ר יְהוָ֧ה מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֛ל וְגֹאֲל֖וֹ יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת אֲנִ֤י רִאשׁוֹן֙ וַאֲנִ֣י אַחֲר֔וֹן וּמִבַּלְעָדַ֖י אֵ֥ין אֱלֹהִֽים׃ ז וּמִֽי־כָמ֣וֹנִי יִקְרָ֗א וְיַגִּידֶ֤הָ וְיַעְרְכֶ֙הָ֙ לִ֔י מִשּׂוּמִ֖י עַם־עוֹלָ֑ם וְאֹתִיּ֛וֹת וַאֲשֶׁ֥ר תָּבֹ֖אנָה יַגִּ֥ידוּ לָֽמוֹ׃ ח אַֽל־תִּפְחֲדוּ֙ וְאַל־תִּרְה֔וּ הֲלֹ֥א מֵאָ֛ז הִשְׁמַעְתִּ֥יךָ וְהִגַּ֖דְתִּי וְאַתֶּ֣ם עֵדָ֑י הֲיֵ֤שׁ אֱל֙וֹהַּ֙ מִבַּלְעָדַ֔י וְאֵ֥ין צ֖וּר בַּל־יָדָֽעְתִּי׃ ט יֹֽצְרֵי־פֶ֤סֶל כֻּלָּם֙ תֹּ֔הוּ וַחֲמוּדֵיהֶ֖ם בַּל־יוֹעִ֑ילוּ וְעֵדֵיהֶ֣ם הֵׄ֗מָּׄהׄ בַּל־יִרְא֛וּ וּבַל־יֵדְע֖וּ לְמַ֥עַן יֵבֹֽשׁוּ׃ י מִֽי־יָצַ֥ר אֵ֖ל וּפֶ֣סֶל נָסָ֑ךְ לְבִלְתִּ֖י הוֹעִֽיל׃ יא הֵ֤ן כָּל־חֲבֵרָיו֙ יֵבֹ֔שׁוּ וְחָרָשִׁ֥ים הֵ֖מָּה מֵֽאָדָ֑ם יִֽתְקַבְּצ֤וּ כֻלָּם֙ יַֽעֲמֹ֔דוּ יִפְחֲד֖וּ יֵבֹ֥שׁוּ יָֽחַד׃ יב חָרַ֤שׁ בַּרְזֶל֙ מַֽעֲצָ֔ד וּפָעַל֙ בַּפֶּחָ֔ם וּבַמַּקָּב֖וֹת יִצְּרֵ֑הוּ וַיִּפְעָלֵ֙הוּ֙ בִּזְר֣וֹעַ כֹּח֔וֹ גַּם־רָעֵב֙ וְאֵ֣ין כֹּ֔חַ לֹא־שָׁ֥תָה מַ֖יִם וַיִּיעָֽף׃ יג חָרַ֣שׁ עֵצִים֮ נָ֣טָה קָו֒ יְתָאֲרֵ֣הוּ בַשֶּׂ֔רֶד יַעֲשֵׂ֙הוּ֙ בַּמַּקְצֻע֔וֹת וּבַמְּחוּגָ֖ה יְתָאֳרֵ֑הוּ וַֽיַּעֲשֵׂ֙הוּ֙ כְּתַבְנִ֣ית אִ֔ישׁ כְּתִפְאֶ֥רֶת אָדָ֖ם לָשֶׁ֥בֶת בָּֽיִת׃ יד לִכְרָת־ל֣וֹ אֲרָזִ֔ים וַיִּקַּ֤ח תִּרְזָה֙ וְאַלּ֔וֹן וַיְאַמֶּץ־ל֖וֹ בַּעֲצֵי־יָ֑עַר נָטַ֥ע אֹ֖רֶן וְגֶ֥שֶׁם יְגַדֵּֽל׃ טו וְהָיָ֤ה לְאָדָם֙ לְבָעֵ֔ר וַיִּקַּ֤ח מֵהֶם֙ וַיָּ֔חָם אַף־יַשִּׂ֖יק וְאָ֣פָה לָ֑חֶם אַף־יִפְעַל־אֵל֙ וַיִּשְׁתָּ֔חוּ עָשָׂ֥הוּ פֶ֖סֶל וַיִּסְגָּד־לָֽמוֹ׃ טז חֶצְיוֹ֙ שָׂרַ֣ף בְּמוֹ־אֵ֔שׁ עַל־חֶצְיוֹ֙ בָּשָׂ֣ר יֹאכֵ֔ל יִצְלֶ֥ה צָלִ֖י וְיִשְׂבָּ֑ע אַף־יָחֹם֙ וְיֹאמַ֣ר הֶאָ֔ח חַמּוֹתִ֖י רָאִ֥יתִי אֽוּר׃ יז וּשְׁאֵ֣רִית֔וֹ לְאֵ֥ל עָשָׂ֖ה לְפִסְל֑וֹ יסגוד־(יִסְגָּד־)ל֤וֹ וְיִשְׁתַּ֙חוּ֙ וְיִתְפַּלֵּ֣ל אֵלָ֔יו וְיֹאמַר֙ הַצִּילֵ֔נִי כִּ֥י אֵלִ֖י אָֽתָּה׃ יח לֹ֥א יָדְע֖וּ וְלֹ֣א יָבִ֑ינוּ כִּ֣י טַ֤ח מֵֽרְאוֹת֙ עֵֽינֵיהֶ֔ם מֵהַשְׂכִּ֖יל לִבֹּתָֽם׃ יט וְלֹא־יָשִׁ֣יב אֶל־לִבּ֗וֹ וְלֹ֨א דַ֥עַת וְלֹֽא־תְבוּנָה֮ לֵאמֹר֒ חֶצְי֞וֹ שָׂרַ֣פְתִּי בְמוֹ־אֵ֗שׁ וְ֠אַף אָפִ֤יתִי עַל־גֶּחָלָיו֙ לֶ֔חֶם אֶצְלֶ֥ה בָשָׂ֖ר וְאֹכֵ֑ל וְיִתְרוֹ֙ לְתוֹעֵבָ֣ה אֶעֱשֶׂ֔ה לְב֥וּל עֵ֖ץ אֶסְגּֽוֹד׃ כ רֹעֶ֣ה אֵ֔פֶר לֵ֥ב הוּתַ֖ל הִטָּ֑הוּ וְלֹֽא־יַצִּ֤יל אֶת־נַפְשׁוֹ֙ וְלֹ֣א יֹאמַ֔ר הֲל֥וֹא שֶׁ֖קֶר בִּימִינִֽי׃ כא זְכָר־אֵ֣לֶּה יַעֲקֹ֔ב וְיִשְׂרָאֵ֖ל כִּ֣י עַבְדִּי־אָ֑תָּה יְצַרְתִּ֤יךָ עֶֽבֶד־לִי֙ אַ֔תָּה יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א תִנָּשֵֽׁנִי׃ כב מָחִ֤יתִי כָעָב֙ פְּשָׁעֶ֔יךָ וְכֶעָנָ֖ן חַטֹּאותֶ֑יךָ שׁוּבָ֥ה אֵלַ֖י כִּ֥י גְאַלְתִּֽיךָ׃ כג רָנּ֨וּ שָׁמַ֜יִם כִּֽי־עָשָׂ֣ה יְהוָ֗ה הָרִ֙יעוּ֙ תַּחְתִּיּ֣וֹת אָ֔רֶץ פִּצְח֤וּ הָרִים֙ רִנָּ֔ה יַ֖עַר וְכָל־עֵ֣ץ בּ֑וֹ כִּֽי־גָאַ֤ל יְהוָה֙ יַֽעֲקֹ֔ב וּבְיִשְׂרָאֵ֖ל יִתְפָּאָֽר׃ כד כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ גֹּאֲלֶ֔ךָ וְיֹצֶרְךָ֖ מִבָּ֑טֶן אָנֹכִ֤י יְהוָה֙ עֹ֣שֶׂה כֹּ֔ל נֹטֶ֤ה שָׁמַ֙יִם֙ לְבַדִּ֔י רֹקַ֥ע הָאָ֖רֶץ מי אתי (מֵאִתִּֽי׃) כה מֵפֵר֙ אֹת֣וֹת בַּדִּ֔ים וְקֹסְמִ֖ים יְהוֹלֵ֑ל מֵשִׁ֧יב חֲכָמִ֛ים אָח֖וֹר וְדַעְתָּ֥ם יְשַׂכֵּֽל׃ כו מֵקִים֙ דְּבַ֣ר עַבְדּ֔וֹ וַעֲצַ֥ת מַלְאָכָ֖יו יַשְׁלִ֑ים הָאֹמֵ֨ר לִירוּשָׁלִַ֜ם תּוּשָׁ֗ב וּלְעָרֵ֤י יְהוּדָה֙ תִּבָּנֶ֔ינָה וְחָרְבוֹתֶ֖יהָ אֲקוֹמֵֽם׃ כז הָאֹמֵ֥ר לַצּוּלָ֖ה חֳרָ֑בִי וְנַהֲרֹתַ֖יִךְ אוֹבִֽישׁ׃ כח הָאֹמֵ֤ר לְכ֙וֹרֶשׁ֙ רֹעִ֔י וְכָל־חֶפְצִ֖י יַשְׁלִ֑ם וְלֵאמֹ֤ר לִירוּשָׁלִַ֙ם֙ תִּבָּנֶ֔ה וְהֵיכָ֖ל תִּוָּסֵֽד׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
ולכן שמע יעקב עבדי וישראל בחרתי בו כלומר בעבור יעקב אביכם שהיה עבדי ובעבורכם ישראל לפי שבחרתי בכם, ופירש הנביא איך יעשה למען שמו (ב) ואמר כה אמר ה' עושך ויוצרך מבטן יעזרך אל תירא עבדי יעקב וישראל בחרתי בו ר"ל אני שעשיתי אותך אומה בעולם וזהו ה' עושך. ואני שהחזקתי ביעקב בהיותו במעי אמו כשיצא וידו אוחזת בעקב עשו, כי תמיד עזרתי אותו מן הבטן, ובמאמר הנביא (מלאכי א, ב) הלא אח עשו ליעקב נאם ה' ואהב את יעקב, וזהו ויצרך מבטן יעזרך, ולפי שאמר בתחילת דבריו אלה ועתה שמע יעקב עבדי וישראל בחרתי בו שזכר שתי בחינות האחת מפאת יעקב אביכם והשנית מפאת בחירת האומה כמו שפירשתי, אבל כנגד הבחינה השנית מבחירת האומה כה אמר ה' עושך כי הבחירה היא מה שעשה אותם לו לעם סגולה, וכנגד הבחינה הראשונה מיעקב אבינו אמר ויוצרך מבטן יעזרך כמו שפירשתי. וחזר עוד לדבר כנגד שתי הבחינות האלה ואמר כנגד הבחינה הראשו' מיעקב אבינו אל תירא עבדי יעקב כלומר כיון שאתה יעקב אל תירא בזכות יעקב אביך, וכנגד הבחינה השני' מבחיר' האומה אמר וישורון בחרתי בו כלומ' וג"כ אל תירא בעבור עצמך שנקראת בשם ישורון אשר בחרתי בך.
פסוק ג:
ואמנם אומרו כי אצק מים על צמא פירשו המפרשים כי כשם שאני יוצק מים מהמטר על מקום צמא כמו כן אשפוך רוח הנבואה על זרעך, מסכי' למה שאמר יואל (ג, א) אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם, ולפי שישראל בגלות חסרים מהשלמות הנפשיי כמו שאמר (עמוס ח, יא) לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה' שהוא הנבואה, ומהשלמות הגופנית שהוא החירות והחפשיות, הבטיחם בשניהם, על הנפשיי אמר אצוק רוחי על זרעך ועל הגופני אמר וברכתי על צאצאיך, (ד) ויצמחו מהרה כאלו הם בין חציר שהחציר מהרה יצמח, ושמא תאמר אם יצמחו מהרה גם כן יפלו ויבשו במהרה כמו שאמר (ישעיה מ, ז) יבש חציר נבל ציץ, לכן אמר כערבים על יבלי מים רוצה לומר שיתמידו בלחותם ולא ייבשו, וזכר עוד שכולם יהיו קדושי עליון ולכן אמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו, ויאמרו בפיהם (ה) לה' אני ויקראו עצמם בשם יעקב ויכתבו ידם לה' ובשם ישראל יכנה כל אחד מהם, ולפי שיבאו מזה אחד ומזה אחד כמו שאמר (ישעיה כז, יב) ואתם תלקוטו לאחד אחד בני ישראל, לכן אמר זה יאמרוזה יקראוזה יכתוב.
פסוק ג:
ויותר נכון אצלי לפרש אצק רוחי על רבוי הזרע שירבה שלא כמנהג הטבעי, והנה עשה בדבר משל יפה מאד והוא שעובד האדמה הדבר היותר הכרחי שישאל לבוראו הוא המטר בעתו בעוד שהאדמה צריכה אליו, אחר כך ישאל שתצמח התבואה ותנצל מהדברים המונעים, כאלו תאמר פעמים שיצא החציר בין החטה ויגדל שמה וישחיתה ותהיה החטה מפני זה נשחתת, וכאשר תצא התבואה לאור יחלה פני אלהיו שיאכל אותה בשלום ובבריאות כי הוא התכלית הנכסף אצלו, כזה בעצמו יקרה בענין הבנים, כי הנה האדם ראשונה יתפלל אל השם שיתן לו בנים, ואחר שיהיו לו הנה יעברו עליהם בינקותם וגדולתם מהחוליים והפגעים והסכנות שיצטרך לחלות פני אלקיו שיצאו וימלטו מהם, ואחרי שיגיעו לגדול אנשים יחלה פני האל שיהיו טובים וישרים כלבותם ולא יהיו רשעים ומורדי אור, וזהו אומרו כי אצוק מים על צמא בעבודת האדמה:
פסוק ג:
אצוק רוחי על זרעך שהוא רוח החיים שירבו ויפרו ויעצמו במאד מאד ולא ישיגם בגדולה מהפגעים והסכנות, אבל יצמחו כבין חציר כמו שהחטה שבהיות סביבה חציר הרבה תצמח על כל פנים ותעשה פרי למעלה כערבים על יבלי מים, שהוא כולו משל לגדול וההמלט מהפגעים, ובאחרונה הבנים ההם יהיו כולם אנשי חיל, והוא אומרו זה יאמר לה' אני וגומר. והנה אמר בזה ארבע גזרות זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב, וזה יכתוב ידו לה' ובשם ישראל יכנה לפי שהם זוגות, וענין זה שכבר ידעת ששם יעקב פעמים יאמר על האדם הרמאי ובעל עקבה וישראל על השר עם אלקים ועם אנשים, וידוע שיש מהאנשים שיאמרו בפה לה' אני אבל מעשיהם ופעולותי' לא יורו ע"ז בביאור מפני עקבה מה שבלבותם, ועליהם אמר זה יאמר להשם אני והאיש אשר כזה שיאמר אותו בפיו בלבד ראוי שיקרא בשם יעקב, ויש מהם שהם מפורשים ומבוררים לעבודת השם ואלה יכתבו בידיהם נגד השמש שהם להשם והאיש אשר כזה אין ראוי שיכונה בשם יעקב כי אם בשם ישראל, הנה א"כ הבטיח שמבניו מהם לא יפליגו בחסידות מאד אבל יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב, ויהיה מהם מי שיכתוב ידו להשם ויפרסם קדושתו. וזה בשם ישראל יכנה, והכל משל לצדקת הבנים וישרם.
פסוק ג:
האמנם ראיתי במכילתא שדרשו חלק מהכתוב הזה על הגרים אמרו וזה לשונם. חביבין הגרים שבכל מקום הוא מכנם בישראל, נקראו ישראל משרתים שנאמר ואתם משרתי השם תקראו, וכן נקראו הגרים שנאמר ומבני הנכר הנלוים על ה' לשרתו, נקראו ישראל עבדים וכן הגרים שנאמר לאהבה את שם השם להיות לו לעבדים, נקראו ישראל אוהבים שנאמר להנחיל אוהבי יש, וכן הגרים שנאמר ואוהב גר ר' שמעון בן יוחאי אומר הרי הוא אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו וכי מי הוא גדול מי שהוא אוהב את המלך או מי שהמלך אוהבו ונאמר ואוהב גר, נאמר בישראל ברית והיתה בריתי בבשרכם ונאמר בגרים ברית שנאמר ומחזיקים בבריתי, נאמר רצון בישראל שנאמר לרצון להם ונאמר בגרים רצון שנאמר עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, נאמר בישראל שמירה שנאמר הנה לא ינום ולא ישן שומר ישרא' ונאמ' בגרים שמירה שנאמר השם שומר את גרים, אברהם קרא עצמו גר שנאמר גר ותושב אנכי עמכם, דוד קרא עצמו גר שנאמר כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי, חביבין הגרים שלא מל אברהם אבינו אלא בן תשעים ותשע שנה שאלו מל בן עשרים או בן שלשים שנה לא היה גר יכול להתגייר משלשים ומעלה, אלא הקדוש ברוך הוא מגלגל עמו עד שהגיע לתשעים ותשע שנה שלא לנעול דלת בפני גרים להרבות שכר לעושי רצונו, לקיים מה שנאמר ה' חפץ למען שמו יגדיל תורה ויאדיר, וכן אתה מוצא בארבע כתות שהם עומדות לפני מי שאמר והיה העולם שנאמר זה יאמר לה' אני כוליה להשם ולא נתערב בו חטא, וזה יקרא בשם יעקב אלו גרי הצדק וזה יכתוב ידו לה' אלו בעלי תשובה, ובשם ישראל יכנה אלו יראי שמים, עד כאן. וראוי שנרגיש במאמרם זה דברים, ראשונה שהם זכרו ששת הדברים האלה בלבד משרתים עבדים אוהבים ברית רצון ושמירה ולא זכרו דבר אחר, ושנית למה סמכו עניניהם לאברהם ודוד ולא למשה שאמר גר הייתי בארץ נכריה, ושלישית למה יתחייב שאם היה אברהם נמול בן עשרים או בן שלשים שנה לא ימולו הגרים ביותר מאלה השנים, ורביעית מה הם הארבע כתות כי בהיות הכת האחת גרים והכת השנית חסידים גמורים הנה הכת האחרת מהשבים בתשובה הם הם הגרים. ואמנם הרביעית שהיא יראי שמים לא ידעתי במה יבדל מהצדיק הגמור או השב בתשובה. והנרא' לי בזה שהגרים שזכרו כאן אינם מאנשי שאר העמים כי כבר קיימו וקבלו שאין מקבלין גרים לימות המשיח, אבל כיוונו גרים אל פושעי ישראל שיצאו מכלל הדת אבותיהם ואבות אבותיהם והם נולדו בגיות ושבו אל ה' כי אלה הם באמת גרי הצדק שידבקו עם ישראל בזמן הגאולה, וידוע שאלה בהיותם בגיות היו משוללים ומרוחקים משש מעלות שהיו להם בהיותם בקרב ישראל. המעלה הראשונה היא מהלוים והכהנים שהיו בהם משרתי ה' ועתה בגיותם משוללים ממנה, השנית ממעשה המצות שהיו עושים ביהדותם ועובדים את ה' בקיום מצות תורתו ועתה בגיותם לא יעשו דבר מזה, השלישית שהם היו אוהבי ה' ביהדותם ועתה בגיותם היו אויבי הש"י ועוזבי תורתו, הרביעית הברית שהיה בבשרם ביהדותם ועתה נטלה בגיותם ולא נתן להם אות ברית קדש החמישית הרצון ר"ל שביהדותם היו מעשיהם לרצון לפני השם יתברך ובגיותם במעשיהם מכעיסים אותו, וששית שביהדותם היו תחת השגחתו וכאשר סרו ממנו היו בהסתר פנים ממנו. ולכן אמרו שהשבים אל ה' גרי הצדק יהיו משרתי השם כבני ישראל כי הכהנים והלויים שבהם ישובו למעלתם והיא המעלה הראשונה, ויעשו המצות ויהיו עובדי השם והיא המעלה השנית, וידבקו בו בכל לבבם ובכל נפשם ויכנסו באהבתו והיא המעלה השלישית, ויבאו בבריתו שהיא המעלה הרביעית, ומעשיהם יהיו לפניו לרצון והיא החמשית ויזכו לשמירת' והיא השישית, ולפי שהיו בגרים שתי בחינות האחת במה שיבאו לחסות תחת כנפי השכינה, והשנית במה שהיו מפושעי ישראל ומעמו ששבו בתשובה מחטאתם, לכן ייחסו להם שני אבות האחד אברהם שהיה אב הנכנסים תחת כנפי השכינ' ונמצאו בו ששת המעלות כולם, כי הוא הקריב עולות וזבחים ככהן משרת, וכן אמר דוד עליו (תהלים קי, ד) אתה כהן לעולם, והוא עשה וקיים מצותיו כעבד נאמן והוא נקרא אוהב אברהם אוהבי (ישעיה מא, ח) הוא נכנס בברית תחילה היו כל מעשיו לרצון לפני השם ושמרו האל מכל אויביו מפרעה ומאבימלך ומהמלכים שנלחם עמהם, ולהיותו אב הגוים אמרו שאלו מל בן עשרים או בן שלשים שנה לא היה גר מל יותר מאותו זמן לפי שכולם יעשו כמעשיו, ולכן מל בן תשעים ותשע להיותו למוד ומשל לבאים אחריו ודיו לבא מן הדין להיות כנדון. והאב השני הוא דוד בבחינת התשובה שהוא היה מעם ישראל הוא ואבותיו וחטא לאלקיו ושב בתשובה ולכן אמר כי גר אנכי עמך רוצה לומר באתי לעשות תשובה כגר עם היות שאני תושב ככל אבותי שהיו מבני ישראל, וכן הוא ענין הגרים האלו שהיו מזה העם וחטאו וישובו אל ה', ומפני זה לא זכרו כי אם אברהם ודוד משתי אלה הבחינות ואמנם הארבע כתות שמצאו בכתוב הם, האחד, זה יאמר לה' אני והוא שלא נתערב בו חטא רמזו בזה אל היהודים שעמד טעמם בם ותמיד אמרו לה' אני. והשנית, וזה יקרא בשם יעקב אלו גרי צדק שעבר עליהם מהעקבה ועתה שבו למשור, ואחרי שעשה שתי כתות מיהודים שני חלקים החלק האחד מהשבים בתשובה ועליו אמר וזה יכתוב ידו להשם שהוא הבעל תשובה מהיהודים הגמורים ואין זה מכלל הגרים כי אם מחלק היהודים, ולכן אמר בהם וזה יכתוב ידו להשם כמו שאמר בתחילה על היהודים הגמורים זה יאמר לה' אני, ופירשו הכתיבה על התשובה לפי שהאיש הנאמן על פי דבורו יקום דבר. אמנם מי שכזב פעמים אחרות יצטרכו לכתוב שטר על עצמו, ועל היהודי שהוא צדיק גמור שלא חטא מימיו שהוא הנקרא אצלם ירא שמים אמר הכתוב ובשם ישראל יכנה כלומ' שלא יכונ' בשם עקבה כי לא טעם טעם חטא כי אם בשם ישראל שר עם האלקים, ובאמת הוא פירוש נאה בכתובים, ואולי שעל זה אמר שמע אלי עבדי יעקב וישראל בחרתי בו וכן אל תירא עבדי יעקב וישורון בחרתי בו שקרא יעקב לאותו הכת מפושעי ישראל שיצאו מכלל התורה, וישראל וישורון ליהודים הגמורים, ושעל אותם פושעי ישראל אמר כי אצק מים על צמא ונזלים על יבשה אצק רוחי על זרעך והיא רוח התשובה אל ה' וההתעוררות לזה, וקראם צמא להיותם משוללים מהתורה והמצוה ומתאוים להם, ואמר על כת היהודים הגמורים וברכתי על צאצאיך כי לא יצטרכו כי אם לברכ' והרבוי לא אל הרוח לשוב אל תורת השם לפי שלא פרקו עול מלכות שמים מעליהם בהיותם בגלות, ועל אותם הגרים אמר וצמחו בבין חציר כערבים על יבלי מים רוצה לומר שיתגדלו ויתחברו בין החציר שהוא רמז אל האומות, ויהיו ביניהם גדולים ושרים כערבים על יבלי מים, ועם כל זה יתעוררו לשוב אל ה' והוא אומרו זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב, ויהיו הארבע כתות שזכרו בדרש הזה אם יהודים בכלל שלא עברו עליהם המים הזדונים, אי זה שיהיה כצדיק כרשע, ואם גרי הצדק שהם אותם שהמירו דתם ויתערבו בגוים הם או הם וזרעם ושבו לתורת האמת ואם השבים בתשובה מבני ישראל ואם היהודים אשר לא חטאו והם חסידים גמורים.
פסוק ג:
וראיתי לרש"י שכתב ועתה שמע לשוב לתורתי יעקב עבדי, כי אצק מים על צמא כמו שאני יוצק מים על צמא כן אצק רוחי על זרעך וצמחו כבין חציר בתוך עשו על ידי גרים שיתוספו עליהם, בין חציר הוא עשו שנאמר על אדום (ישעיה לד, יג) והיתה נוה תנים חציר לבנות יענה, זה יאמר לה' אני אלו צדיקים גמורים, וזה יקרא בשם יעקב אלו קטנים בני רשעים, וזה יכתוב ידו לה' אלו בעלי תשובה, ובשם ישראל יכנה אלו הגרים, כך היא שנוייה באבות דרבי נתן עד כאן. וראה גם ראה כי מה שדרשו במכילתא על וזה יקרא בשם יעקב אלו גרי הצדק דרשוהו באבות דרבי נתן אלו קטנים בני רשעים, והוא מה שזכרתי שהוא רומז אל האנוסים שהולידו בנים ובנות בגיות והם שקראם קטנים בני רשעים, אלא שמכל מקום לא עשה רבי נתן חלוקת הארבע כתות כדרך שעשאוהו במכילתא, כי לא עשה בישראל כי אם שלש חלוקות הראשונה צדיקים גמורים, והשנייה קטנים בני רשעים, והשלישית הרשעים ששבו הם עצמם בתשוב', וכלל כל מיני הפשעים בכלל אחד רוצה לומר אותם שהמירו דתם ושעשו פשעים אחרים, ולפי זה כשאמר יעקב רמז אל אותם מישראל שפשעו וחטאו, וע"כ אמר עליהם ועתה שמע יעקב עבדי שמע לשוב לתורתי, וכן אל תירא עבדי יעקב אחרי שובך אלי בעבור עונות שעשית, אבל הצדיקי' הגמורים המכונים בשם ישראל וישורון איני צריך לדבר אליהם שישמעו ולא להבטיח' מהיראה והפחד כי בם בחרתי מימי קדם, וזהו אומרו וישראל בחרתי בו וישורון בחרתי בו. ואחר שדבר אל פושעי ישראל בכלל אמר עוד עליהם רוצה לומר כנגד פושעי ישראל כי גם אם נטבעו בגוים הם וצאצאיהם יצוק רוחו עליהם להשיבם בתשובה, ויברך זרעו וצאצאיו באופן שיתוספו עליהם גוים גרים בראותם כי הם זרע ברך ה' ושתמיד כל מחשבותם ומגמתם לשוב לתורתו, ולפי שזכר בזה ארבע כתות צדיקים גמורים באומרו וישראל בחרתי בו וישורון בחרתי בו, והפושעים באומרו ועתה שמע יעקב עבדי אל תירא יעקב עבדי, ובני הפושעים באומרו אצק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך, והגרים מאומות העולם באומרו וצמחו בבין חציר, אמר כנגדם ארבע לשונות בפסוק, זה יאמר לה' אני שהם כנגד הארבע כתות האלה כמו שנזכר, והתבונן שעל השלשה הראשונים אמר לשון זה לפי שהם כתות חלוקות מעם ישראל אבל ברביעי אמר ובשם ישראל יכנה ולא אמר וזה בשם ישראל יכנה, והענין כי הכל מוסב כלפי ישראל ולפי שאמר בראשונה על צאצאי פושעי ישראל וצמחו בבין חציר שהם יהיו סבה לשיתגיירו הרבה מהאומות אשר הם מוטמעים בם שב עתה ואמר וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו לה', ובשם ישראל יכנה, לומר שאלה פושעי ישראל שעליהם אמר וזה יכתוב ידו להשם כששבו בתשובה וצאצאיהם שעליהם אמר וזה יקרא בשם יעקב כל אחד מאלה יהיה סבה לשיתגיירו גרים הרבה מהאומו' ובשם ישראל יכנה אותם המתגיירים ויכנה לפי זה הוא פעל יוצא, וכן הוא בכל מקום כדברי רבותינו ז"ל (בבא מציעא נח, ב) המכנה שם רע לחברו, והוא שב אל וזה יכתוב בשובר כי זה שיקרא בשם יעקב וזה שיכתוב ידו לה' הוא שיכנה לאנשים מאומות העולם בשם ישראל, הנה התבארו הכתובים והותרה השאלה הרביעית.
פסוק ו:
כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו וכו' עד זכר אלה יעקב, לפי שהנביא ייעד לישראל המסות הגדולו' האותות והמופתים והיד החזקה אשר יעשה הקדוש ברוך הוא בזמן הגאולה העתידה, הודיעם בפרשה הזאת שראוי להם להאמין זה ושלא יתיאשו מהחסד האלקי כי הוא היכול על כל אלקים והוא מגיד מראשית אחרית, ועל זה אמר כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו רוצה לומר אותו שהיה בימים הראשונים מלך ישראל ואותו שיהיה בעתיד גואלו ומושיעו, ה' צבאות רוצה לומר אני הוא האדון על כל הצבאות, ואתה תראה בכתבי הקדש שנקרא צבא השם כל אחד מהעולמות, כי הנה על השכלי' הנבדלים מניעי הגלגלים נאמר בדברי מיכיהו בן ימלא (דברי הימים ב יח, יח) ראיתי את ה' יושב אל כסאו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו ויאמר ה' מי יפתה את אחאב וגומר ויצא הרוח וגומר, ועל הגלגלים עצמם אמרו אנשי כנסת הגדולה (נחמיה ט, ו) וצבא השמים לך משתחוים שהם הגלגלים, ועל האומה הישראלית להיותה מבחר העולם השפל אמר (שמות ז, ד) והוצאתי את צבאותי, יצאו כל צבאות ה', לפי שהם צבא השם יתברך הנה אם כן אומרו ה' צבאות הכוונה בו אדון הרוחני והשמימיי והישראלי. והנה אמר אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים להגיד שהוא יתברך אשר הוציאם וגאל אותם ממצרים בראשונה הוא יגאלם ויפדם עתה באחרונה, לא שיאמר שהוא יתברך נופל תחת הזמן ולא שיאמר עליו ראשון או אחרון כי אם שהיה מלך ישראל וגואלו וה' צבאות ראשון, וגם כן יהיה עתה בתארים האלה עצמם אחרון, ואפשר גם כן לפרש אני ראשון ואני אחרון עליו יתברך כי הוא היה קודם שנברא העולם ויהיה אחרי הפסדו, (ז) ואמר ומי כמוני יקרא להגיד שהמופת על מעלתו הוא ידיעתו והגדתו הדברים אשר עברו בעולם ואשר הם עתידים להיות, ועל העוברים אמר ומי כמוני יקרא ויגידה ויערכה לי משומי עם עולם רוצה לומר ומי האל שכמוני יקרא ויגיד הדברים המשתלשלים מעת שנברא העולם כמו שהגדתי אני למשה בספר בראשית, ויהיה אומרו עם עולם רוצה לומר מעת ששמתי העמים ובני אדם בעולם, וכן האם הוא אפשר שיגידו העתיד, והוא אומרו ואותיות ואשר תבאנה יגידו למו ר"ל אותם האלוקות יגידו העתידות להצדיק עצמם ולשבח מעלתם, ולפי שהי' להם להשיב ע"ז שהכחות העליונות ושרי מעל' הם מטיבים לאמותיהם ומריעים לאויביהם כמו שזכר דניאל משרי פרס ויון שהיו לוחמים בישראל, לכן אמר (ח) אל תפחדו ואל תרהו מאלקי העמים הלא מאז השמעתיך לכם אתם עדים נאמנים בדבר הזה היש אלוה כלומר יכול ומוחלט מבלעדי כי שאר השרים העליונים הם אמצעיי' בשפע לא אלוקות יכולים להשפיע מעצמם, וזהו היש אלוה מבלעדי, ואמרו עוד ואין צור בל ידעתי אפשר לפרשו כפשוטו מל' ידוע תדע, כאלו אמר היש אלוה מבלעדי כי אין צור בעולם שלא הקיפה בו ידיעתי וידיעת כחו, ואפשר לפרשו מענין השגח' ושפע כמו למנות ימינו כן הודע (תהלים צ, יב), וגבוה ממרחק יידע (שם קלח, ו), ואמר ואין צור ר"ל התחלה טבעית רוחנית או שממיית בל ידעתי ר"ל שאיני משפיע עליה כי כולם הם עלולים ומושפעים ממנו, וכן ת"י ולית דתקיף אלהין מן קדמי מתיהב ליה תקוף, גם נוכל לפ' בל ידעתי מענין שברון והשחתה כמו ויודע בהם את אנשי סוכות (שופטים ח, טז) וידע אלמנותיו ועריהם החריב, וידוע חולי יאמר שאין צור ושר משרי מעלה שאין אני משחית ומשבר יכולתו לפעמים כפי רצוני, על דרך יפקוד ה' על צבא המרום במרום (ישעיה כד, כא) ולפי שישראל לא יקשו על זה מענין הפסילים שהיו עושים האומות כדי להוריד רוחניות וכחות העליונים עליהם, (ט) לכן סמך לזה יוצרי פסל כולם תוהו וחמודיהם בל יועילו ושאר הפסוקים, וענינם אצלי שהנה המאמין כפסילים יעשה דעתו ואמונתו אם בקדושת האומן והחרש שיחשוב שאותו אומן או חרש נולד בשעה כך שהפסל אשר יעשה יצלח בכח העליונים לדברים ידועים אצלם אם להעשיר ואם לגבורה ואם להצליח בעבודת האדמה ושאר הדברים, ולכן יחשוב שלא יצלח הפסל כי אם בהיותו נעשה על ידו, ואם שתהיה דעתו שאין הדבר תלוי באומן אל' בפסל עצמו שכאש' יהי' נעש' לש' אותו מזל או כוכב יוריד עליו רוחניותו וכחו ויצלח לאות' הדברי' שהם מכח אותו מזל או שר, ואם שיהי' דעתו שהשע' גורמ' כי כאש' יחתך העץ או יתוקן הברזל בשע' פלוני' הנ' השע' ההיא תחייב הכח ההוא בפסל ההוא. ואת' תרא' שהנביא זכר ביטול ג' הדעו' האל' באלו הפסוקי' ר"ל מהאומן, מהכח העליון, משעת המעש'. וזכר' ראשונ' בכלל אח"כ הוכיח בפרט בכל א' מהם ביטולו, וכנגד הראשון שהוא מפאת האומן אמר יוצרי פסל כולם תוהו ר"ל לא יעל' בלבך שיש יתרון בדבר הז' לאומן א' על זולתו אינו כן כי כול' תוהו. וכנגד רוחניו' השר או המזל המשפיע על הפסל אמר וחמודיה' בל יועילו כי הנ' קרא חמודיה' לכחות העליוני' שהם חומדי' הורדת רוחניות' ואמ' שגם העליוני' האל' בל יועילו וכמו שאמר במקום אחר וגם היטב אין אותם (ירמיה י, ה), ואומרו ועדיהם המה יחזור לפסילים שהם מעידים שאין כח בעליונים להוריד עליהם רוחניות' שאם היה כח להם על זה היה נמצא בהם מאחר שהם מקבלים אותו הכח השגה מה, ואינו כן כי הם בל יראו ובל ידעו וכל זה מורה שאין בהם קבול שפע ויבושו בזה עובדיהם, וכנגד שעת מעשה הפסל אמר (י) מי יצר אל ופסל נסך בהיותו סומך על בחירת השעה הראויה לכך שהוא דבר בלתי מועיל.
פסוק ו:
ואחרי שזכר ביטול שלשת הדעות האלה בכלל, פרט עוד ביאורם ואמר על הראשון אשר מצד האומן (יא) הן כל חבריו יבשו רוצה לומר הפועלים המתחברים עם האומן במעשה הפסל בראותם שהם לא ידעו במלאכתו ובתת הצורה יאמרו סורו טמא אל תגעו כי אם האומן הידוע, הנה הם באמת יבושו מזה:
פסוק ו:
וחרשים המה מאדם רוצה לומר והם אומנים יותר טובים ויותר שלמים במלאכתם מהאומן שהוא האומן הקדוש המיוחד לזה המעשה לדעתם, ועם היות שאר הפועלים חכמים וחרשים ממנו הנה יתקבצו כולם ויעמודו יפחדו מלשום יד באותו פסל בשעת גמר צורתו ובזה יבושו יחד, (יב) אבל האומן הידוע אם הוא עושה הפסל מברזל הוא בידיו עושה המעצד והוא הפועל בפחם, ובמקבות יצרוהו שהוא הפטיש, ויפעלהו בזרוע כחו רוצה לומר שאומרים שהוא בעל הכח לעשותו ואין איש לעשות כמעשהו. אבל רואה אני ביטולים חזקים בדעת הזה, ראשונה שהאומן הקדוש הזה אם ירעב אין כח בו אם לא ישתה מים ייעף, ואם היה בו צד אלהות לעשות אותו פעולת קדוש איך ירעב ויצמא ולא יעצור כח בעצמו ולא יתן לו הצלם ההוא כח, וכן אם הוא (יג) חרש עצים ועושה פסל מעץ רואה אני בעיניו שיתארהו בשרד והוא חוט הצבע ואחר כך יעשהו באותה מדה במקצועות ובמחוגה שהם כלי אומנותו, ואם היה בו כח עליון למה לא יעשה אותם הדברים מבלי אותם הכלים, אבל הוא יעשה המלאכה כמו איש אחד שאין בו כח כלל זולת הטבעי הנהוג. עוד אני רואה שיעשה הפסל בתבנית איש והוא תימה למה לא יעשה צורה אחת נפלאה מצורות העליונים כי הוא אינו עושה כי אם בתבנית איש והוא המורה שענינו הדמיון המורגל לא קדושה וכח עליון כלל, עוד אני רואה שתמיד עושה הפסל בתפארת אדם לשבת בית ולמה לא יעשהו מתנועע אם היה בו כח עליון לעשות בו דבר פלא הלא משה רבינו עליו השלום עשה המטה שהיה כח מתנועע כנחש בכח קדוש', וכן היה ראוי לאומן הנה אם היתה בו קדושה יעשה פסלו מתנועע לא תמיד לשבת בית שלא ימוש ממקומו, והמתרגם פירש כתפארת אדם על האשה שהיא תפארת לבעלה ויושבת תמיד בבית ולא תצא ממנו, ואמנם כנגד הדעת השני שהוא בהורדת הרוחניות מעליונים אמר (יד) לכרות לו ארזים וגומר ורוצה לומר אינו אמת שהוא כורת את ארזיו ושאר העצים להשפעת המזל והכוכב והשר אשר למעלה כי הוא מכוון לעצמו של האומן לא לעצם השר והכוכב, וזהו לכרות לו ארזים רוצה לומר לעצמו, ויקח תרזה ואלון שהם מיני עצים, ויאמץ לו בעצי יער כלומר שאין הכוכב והשר נותן בו כח והשפעה כלל אבל האומן עצמו הוא מאמץ לו בעצי יער כי הוא נוטע אותם במקום המים כדי שיגדלו בחוז' ואומץ רב, וגשם יגדל שיעש' גוף וגשם גדול וכל זה מורה שאין בפסל דבר מכח העליונים כי אם ממלאכ' מחשבת האומן ההיא.
פסוק טו:
ואמנם כנגד הדעת השלישי האומר שצריך שעה ידועה לכרות עץ הפסל או הברזל ושמפני השעה יוקדש, השיב הנביא והיה לאדם לבער וגומר והיא טענה מספקת מאד כי אם היתה השעה מחייבת הקדושה באותו עץ איך היה שחלק מאותו עץ שנכרת באותה שעה היה לפסל וישתחוו לו וחלק ממנו היה לבער באש, וזהו אומרו והיה לאדם לבער ויקח מהם ויחם אף ישיק שהוא כמו יבעיר, ואפה לחם כי הנה יעשה כל זה מחתיכות העץ אשר יכרות וגם כן חלק ממנו יעשה פסל ויסגד למו, ולמה חלק אותו עץ יפריש לגבוה בקדושה רבה וחלקו ינהג בו מנהג בזיון, כל שכן וכל שכן שראינו שיותר תועלת נמשך מהחלק הנבזה משימשך מהחלק הנעבד, כי הנה מאותו (טז) חצי ששרף במו אש יצלה עליו צלי בשר וישבע אף יחם ויאמר האח חמותי ראיתי אור ואלו הם תועלות מגיעות מאותו חצי, (יז) אמנם שאריתו לאל עשה רוצה לומר שאמת שמיחד אותו לאלוהו השר או הכוכב העליון, ולפסלו של אותו אלוה שר ומזל יסגוד וישתחוה ויתפלל אליו הצילני כי אלי אתה ואתה רואה שפעמים קורא את הפסילים בשם יחיד ופעמים בשם רבים כמו שאמר בל יראו ובל ידעו, ואמר ויסגד למו, (יח) ועל זה הדרך אחשוב שאמר לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם על הפסילים עצמם, רוצה לומר כי הם מתפללים להם הצילני כי אלי אתה והיא תפלת שוא לפי שהאלוהות והפסילים ההם לא ידעו לא יבינו, ואף על פי שיש להם צורות עינים הנה טח מראות עינים ומהשכיל לבותם, ולפי שהיו בזה שלשה שבושים כמו שאמרתי, (יט) לכן אמר כנגד שלשתם ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה רוצה לומר ולא ישיב אל לבו כי קדושת האומן הוא שוא ודבר כזב, ולא דעת בהם לדעת שהורדת הרוחניות על הפסל הוא שקר מבואר, ולא תבונה בענין השעה שהוא לאמר חציו שרפתי במו אש וגומר, והנה חזר וכפל הטענה הזאת חציו שרפתי במו אש פירש בעבור שהוא יותר נגלית ומבוארת, כי הנה היות בצדם כח וקדושה מפאת הנפש אשר בו אינו דבר נמנע בעצמו, ואם הורדת הכח מהעליונים על התחתונים אינו דבר כוזב בהיות המקבל מוכן אליו, אבל קדושת הפסל בעצמו זו היא מחשבה ריקה וסכלה אין לה על מה שתסמוך, ולכן אמר עליה בפרט ולא תבונה לאמר חציו שרפתי בו אש והפסדתי צורתו, וגם נשתמשתי בו שאפיתי על גחליו לחם ואצלה בשר ואוכל, והיותר ממנו אעשה לדבר תועבה בעיני אלקים ואדם בעל שכל, ואסגוד ואשתחוה לבול עץ יבש, זה באמת אינו פעל הנפש השכלי' כ"א פעל הגוף החסר, (כ) וזהו רועה אפר לב הותל הטהו ר"ל האדם הרועה עפר מן האדמה חסר מבלי כח והשכל כלל לב הותל ומלא מהתלות ושקרים, הטהו ולא יציל את נפשו השכלית, ולא יאמר הלא שקר בימיני, וי"ת הא דחלתיה פלגיה קטמא, יפרש האפר על החצי מהפסל אשר שרף, ויהיה פירוש הכתוב על פי דרכו כך, בהיותו רועה אפר ושורף חלקי הפסל וגם כלו בהיותו ישן נושן, לב הותל הטהו לעשותו, שאומר לו לבו הלא עץ הוא באש ישרף, ועכ"ז שלבו נתן לו קצת התר הוא לא יעצור כח להציל את נפשו ולומר הלא שקר בימיני. או יהיה, רועה הוא הפסל. והטהו מוסב אל הרועה כמו שפרש"י, יאמר לב הותל שהנתעה את הצלם שנשרף חציו באש ונעשה אפר שיעשהו זה הנתעה רועה ומתפרנס אליו, ולא יציל הנתעה הזה את נפשו לאמר הלא שקר בימיני ויפרד מעליו. הנה התבארו הכתובים האלה והותרו שתי השאלות חמשית וששית.
פסוק כא:
זכר אלה יעקב וכו' עד סוף הנבואה. לפי שהוכיח הנביא את האומות בענין הפסילים והיה זה לישראל לבושת וגם לחרפה, לפי שגם המה נמשכו אחריהם בימי כל מלכי ישראל וגם בימי רוב מלכי יהודה, לכך הוצרך לומר אחריו זכר אלה יעקב וישראל וכבר זכרתי שיעקב יאמר פעמים לשם גנאי מגזרת ויעקבני (בראשית כז, לו) וישראל לשם שבח מגזרת שררה, וכאלו יאמר כאן הטובים והרעים הצדיקים והרשעים זכרו אלה הדברים אשר דברתי, כי אני יצרתיך עבד לי אתה רוצה לומר יצרתיך לשתהיה מיוחד להנהגתי לא לשום שר ומזל, ולכן לא תצטרך לפסילים ובעבור זה לא תנשני רוצה לומר לא תהיה שכוח ממני שאינו ראוי לך לשכוח אל מחוללך בעבודת הפסילים, ובעבור זה לא אשכחך להניחך תחת הנהגת שר ומזל, (כב) וזהו אומרו מיד מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך וגומר רוצה לומר כעב וכענן מחיתי פשעיך וחטאתיך, ולכן שובה אלי כי גאלתיך, וכבר ידעת שבא הנה העבר במקום עתיד כאלו אמר כי אגאלך, ופירש רש"י מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך במצרים ובמדבר וגם עתה שובה אלי, ולפי פירוש זה נוכל לומר כי גאלתיך ממצרים עם היותך מלא עונות ופשעים וכן אעשה בעתיד ועם גאולתי אותך יושפעו הכחות העליונות כולם עליך לא באמצעות הפסילים, (כג) וזהו רנו שמים כי עשה ה' וגם הדברים השפלים כלם יהיו לתועלך, ועל זה אמר הריעו תחתיות ארץ פצחו הרים רנה, ואמר יער וכל עץ בו כנגד מה שזכר מעצי הפסילים שישמחו עצי היער בגאולת ישראל שלא יקחו מהם לצלמי עבודה זרה, כי גאל ה' את יעקב ובישראל יתפאר.
פסוק כד:
הנבואה השבעה ועשרים תחילתה כה אמר ה' גואלך ויוצרך מבטן וגומר עד שמעו איים אלי. ויש בה שמנה עשר פרשיות, הראשונה כה אמר ה' גואלך ויוצרך מבטן:
פסוק כד:
השני' כה אמר ה' למשיחו לכרש:
פסוק כד:
השלישית הרעיפו שמים:
פסוק כד:
הרביעית הוי רב את יוצרו:
פסוק כד:
החמישית הוי אומר לאב:
פסוק כד:
הששית כה אמר ה' קדוש ישראל ויוצרו:
פסוק כד:
השביעית כה אמר ה' יגיע מצרים:
פסוק כד:
השמינית כה אמר ה' בורא השמים:
פסוק כד:
התשיעית שמעו אלי בית יעקב וכל שארית בית ישראל:
פסוק כד:
העשירית זכרו זאת והתאוששו:
פסוק כד:
האחד עשר שמעו אלי אבירי לב:
פסוק כד:
השנים עשר רדי ושבי על עפר:
פסוק כד:
השלשה עשר גואלנו ה' צבאות:
פסוק כד:
הארבע עשר ועתה שמעי נא זאת עדינה:
פסוק כד:
החמשה עשר שמעו זאת בית יעקב הנקראים בשם ישראל:
פסוק כד:
הששה עשר הראשונות מאז הגדתי:
פסוק כד:
השבעה עשר שמע אלי יעקב וישראל מקוראי:
פסוק כד:
השמנה עשר צאו מבבל. וראיתי לשאול בפרשה הזאת ששת השאלות.
פסוק כד:
השאלה הראשונה במה שספר מגבורות הש"י, כי אחרי שזכר שהוא נוטה שמים ורוקע ארץ אמר שהוא מפר אותות בדים, ואם היה בדים מלשון כזב כדברי המפרשים כולם כמו בדיך מתים יחרישו (איוב יא, ג), מה הגדולה והגבורה שיעשה הש"י בהיותו מפר אותו הכזבים שאין בהם ממש, כי הנה הכזב אין לו קיום ומעצמו יבוטל ואין ראוי לתאר יכולת השם בשהוא יפר הדבר שהוא כזב ובטל מעצמו, עד שמפני זה הוצרך הרב רבי אברהם בן עזרא לפרש בדים מלשון מתבודדים, והם האנשים המתבודדים בדמיונם להגיד העתידות וגם זה מין מהכזב הוא המציאות יפרכו מהר.
פסוק כד:
השאלה השנית באומרו יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע אני ה' עושה כל אלה, וזה שהחשך הוא העדר וכן הרע כי הטוב הוא המציאות והרע הוא מקבילו שהוא העדר, והנה ההעדר אינו פעולת פועל ואיך אם כן יאמר עליו ובורא רע, והנה במעשה בראשית נאמר יהי אור ויהי אור (בראשית א, ג) כי בו היה מציאות והויה, ולא נאמר שם יהי חשך כי החשך הוא נמשך מעצמו בהפסק מציאות האור ולא יפול עליו שם הויה ובריאה ולא לשון עשיה, ואיך אם כך יאמר הנביא גם על החשך ועל הרע אני ה' עושה כל אלה.
פסוק כד:
השאלה השלישית למה תלה הנביא כיבוש בבל וחרבנה בכרש מלך פרס, והנה דריוש מלך מדי וכרש מלך פרס חתנו שניהם עלו על בבל להשחיתה ושניהם החריבוה, וגם דריוש היה הקודם בכל מיני הקדימות והוא נשאר מלך בבל כמו שאמר (דניאל ו, א) ודריוש מדאה קביל מלכותא וגומר, ולמה אם כן לא ייחס הכתוב לדריוש דבר מהכבוש והנצחון הזה ויחסו כלו לכרש באמרו כה אמר ה' למשיחו לכרש אשר החזקתי בימינו לרד לפניו גוים ומתני מלכים אפתח לפתוח לפניו דלתים ושערים לא יסגרו וגומר, כי הנה שלוחו את העם מהגולה לירושלים עוד יזכור אותו אחר זה, וגם יד דריוש היתה בו כמו שאזכור בפירוש הפרשה.
פסוק כד:
השאלה הרביעית באמרו הוי רב את יוצרו חרש את חרשי אדמה וגומר, הוי אומר לאב מה תוליד ולאשה מה תחילין, כי לא ידענו על מה נאמרו הפסוקים האלה, ואם כדברי המפרשים נפרש אותם על בלשצר שהיה מתגאה ומתנשא כנגד האל והוציא כלי בית המקדש לשתות בהם יין, הנה לא ידעתי איך יפול עליו מאמר ופעלו אין ידים לו, ויותר זר מזה אמרו הוי אומר לאב מה תוליד ולאשה מה תחילין שבלי ספק א"א ליחס אותו לא לדברי נבוכדנצר ולא למעשה בלשאצר ולא ידענו ענינו במקום הזה, עד שהיה ממפרשי הנוצרים מי שפירש זה על המכחיש אמונת השלוש בשהאלוה האב הוליד את הבן, ועל המכחיש לידת מרים והיא אשה בבתוליה ושעליה אמר ולאשה מה תחילין, ואתה רואה כמה מהדברים האלה זרים מאמתת המציאות ואמתת הפרשה וסגנונה.
פסוק כד:
השאלה החמישית באומרו יגיע מצרים וסחר כוש, כי הנה הפרשה הזאת אם נפרשה כדרך המפרשים על ענין סנחריב שהביא שלל מצרים וכוש על ירושלם ובמפלתו זכה בו חזקיהו ועמו, יקשה מאד למה זכרו הנביא אחר ענין כרש בהיותו קודם אליו יותר ממאתים שנה, ואם נפרשהו כדרך מפרשי הנוצרים על כרש עצמו שאחר שהחריב בבל שלל יגיע מצרים וסחר כוש והיו לו לעבדים, איך יתכן לפרש על זה אליך יתפללו אך בך אל ואין עוד אפס אלקים, אכן אתה אל מסתתר וגומר.
פסוק כד:
השאלה הששית באומרו ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט, כי אין ראוי שיתואר הש"י לא בזקנה ולא בשיבה לפי שאינו נכנס תחת התנועה והזמן, גם אומרו אני אסבול זר מאד כי הנה לא יסבול אדם כ"א מאחר יותר גדול ממנו, ולחסרון יכולתו מהתקומם ממי שהוא כנגדו יאמר עליו שיסבול ולא יפול דבר מזה באלו' ית' כי הוא היכול המוחל', כ"ש שאמר מיד סותר לזה באומרו אני עשיתי ואם הוא יתברך עשה כל זה איך יאמר שהוא סובל אותו, כי באמת שני המאמרים אני עשיתי ואני אסבול סותרים זה את זה, ויקשה גם כן הכפל הדברים באומרו שני פעמים זה הלשון אני אסבול אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול, והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם.
פסוק כד:
הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא להודיע שלא יפלא מה' דבר וכל חפצו ישלים, כי מי שברא העולם רוצה לומר השמים והארץ אחר האפס המוחלט נקל יהיה לו לשנותו מענין לענין כרצונו לכל אשר יחפוץ יטנו, והביא ראיה מענין מלך בבל שבהיותו בגודלו ומעלתו וישראל נכנעים תחתיו בגלות, יעיר השם את רוח כורש מלך פרס לעלות על בבל לכבשה ובאפס יד תשבר העיר רבתי בגוים שרתי במדינות בבל, וכן יעיר את לבו לשלח את ישראל שהיו עבדים בבבל חפשים לעלות על ירושלם ולבנותה ולשבת בה, וזה כלו ממה שמורה שכן יעשה ה' גאולה אחרת גדולה ממנה להקים את שבטי ישראל ונצורי ישראל להשיב לתתם לאור גוים להיות ישועתו לא לבד בבבל, אבל עד קצה הארץ, וכמו שיתבאר זה בפסוקי הפרשיות.
פסוק כד:
כה אמר ה' גואלך וכו' עד כה אמר ה' למשיחו לכרש: הפסוקים האלה הם הקדמה לשאר הענין ממעלת כרש וגאולת ישראל שיזכור אחר זה, כי מפני שיזכור חרבן בבל ובנין ירושלם ושיהיה זה על ידי כורש מלך פרס, לכן אמר בתחלתו כה אמר ה' גואלך ויוצרך מבטן כלומר אל תספק בלבך על גאולת השם אשר יעשה כי הנה גואלך ה' צבאות הוא עצמו יוצרך מבטן, ירמוז לבריאה הראשונה, ואם הוא יתברך פעל ועשה הדברים מלא דבר מה יהיה בעיניו להביא הגאולה בעת חפצו, והוא אומרו כה אמר ה' גואלך ויוצרך מבטן, וביאר ענין יוצרך מבטן באומרו אנכי ה' לבדי רוקע הארץ מאתי כלומר שהוא נטה השמים מבלי חומר קודם אליו ולא נמצא יעזור בנטייתו, וכן רוקע הארץ שבהיותה מגולה עשה בה שטחים ישרים לשבת עליה, וגם שרקע אותה על המים כדברי המשורר, ואמר שהכל היה מאתו כלומר שלא עזר בבריאה הראשונ' שום שכל מהשכלים הנבדלים כי הכל היה מאתו ומידו יתברך, והוא אומרו נוטה ורוקע בלשון הווה לפי שהוא יתברך סבה פועלת וסבה שומרת לעולם ומתמידו, גם שיתואר כן מפני פעולתו הראשונה וכמו שאמר בבראשי' רבה (בר"ר א, ג) הכל מודים שלא נבראו ביום ראשון מלאכים שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו והקב"ה ממדד באמצעיתו אלא אני ה' עושה כל, רוקע הארץ מאתי מי אתי כתיב מי היה שותף עמי בבריאתו של עולם, מלך בשר ודם מתקלס במדינה גדולי המדינה מתקלסין עמו למה שנושאים עמו במשאו, אבל הקב"ה אינו כן אלא הוא לבדו ברא את עולמו הוא לבדו מתקלס בעולמו הוי כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלקים לבדך. ע"כ ביארו בזה שפעולת הנפלאות היא מטבע הבריאה הכוללת ושלכן א"א שיעשה נס ופלא כ"א הבורא יתברך שברא את העולם והוא ישנהו כרצונו, וזהו הקלוס האמתי המיוחד לו יתברך.
פסוק כד:
ואפשר לפרש יוצרך מבטן שבחר ביעקב ולא בעשו מהיותם בבטן אמם כמו שפירש למעלה, והביא ראיה על יכולתו מהבריאה הכוללת, ואמנם אומרו אחר זה (כה) מפר אותות בדים וגומר, הוא להגיד שמפני שהקדוש ברוך הוא ברא השמים והארץ לכן יש בידו כח לשדד מערכותיהם ולבטל הוראותיהם ולשנות טבעם, ומפני זה כשיראו אותות מורים על ענינים ונראה שלא נתקיימו, ונראה גם כן קוסמים בכוכבים שישפטו כפי חכמותיהם ולא יהיה הדבר ולא יבא, וגם האיש החכם שמצד שכלו ישפוט וישער בדברים אשר יהיו כפי המנהג הטבעי ויצא הדבר בהפך, הנה הסבה בכל זה אינה לשקרות האותות ולא לסכלות הקוסמים והחוזים ולא לפתיות החכמים, אלא שהם שפטו והגידו הדברים כפי מה שיורה עליו הסדר והמנהג הטבעי והש"י יבטלהו, ולכן לא יצא משפטם לאור ולא יאמנו דבריהם כי הוא יתברך מפר אותות בדים רוצה לומר מפר האותות שאנחנו רואים שהם בדים וכוזבים כפי המציאות, כי הם היו אמתיים בעצמם אלא שהוא הפרם, וכן וקוסמים יהולל הוברי שמים החוזים בכוכבים יעשה אותם הולל לפי שישתנו עליהם מעשה בראשית ולא יצא משפטם לפועל. והראב"ע פירש בדים מלשון בדד שיש אנשים שהם מתבודדים לדעת העתידות, וכן משיב אנשים אחור והם האנשים בעלי עצה ותבונה שבכח המשער השכלי שבהם כפי הלוך הדברים ישפטו בשכלם מה שיהיה והשם יתברך בשנותו הדברים דעתם יסכל, ואין כן דברי הנביאים אשר רוח ה' דבר בם שאין נמצא אחר יכול לבטל גזרתו, אבל הוא (כו) מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים, רמז בזה לישעיהו ושאר הנביאים שנבאו על בנין בית שני שכל אחד מהם נבא על ירושלם בהיותה חרבה שתבנה ותתישב, וזהו האומר לירושלם תושב ולערי יהודה תבננה וגומר, (כז) ונבא גם כן על בבל בהיותה בשלותה ומעלתה וגודל רוממותה שתחרב ותשומם, וזהו האומר לצולה חרבי שדימה בבל למצולותי' ברבוי אנשיה ועמה ונבא עליה שתתיבש ותחרב, ולפי שבבל יושבת על נהרות אומר ונהרותיך אוביש רמז לאוכלוסיה. עוד זכר משלמות הנביא עבדו שניבא על כרש קודם היותו מאתים שנה ויקראהו בשמו וזהו (כח) האומר לכרש רועי רוצה לומר על כרש שיהיה רועי לפי שינהג את צאן השם שהוא ישראל, וכל חפצי ישלים אם בחרבן בבל והכרת זרע נבוכדנצר, ואם בענין ירושלם וזהו האומר לירושלם תבנה והיכל תוסד. והותרה בזה השאלה הראשונה.