א מַשָּׂ֖א גֵּ֣יא חִזָּי֑וֹן מַה־לָּ֣ךְ אֵפ֔וֹא כִּֽי־עָלִ֥ית כֻּלָּ֖ךְ לַגַּגּֽוֹת׃ ב תְּשֻׁא֣וֹת ׀ מְלֵאָ֗ה עִ֚יר הֽוֹמִיָּ֔ה קִרְיָ֖ה עַלִּיזָ֑ה חֲלָלַ֙יִךְ֙ לֹ֣א חַלְלֵי־חֶ֔רֶב וְלֹ֖א מֵתֵ֥י מִלְחָמָֽה׃ ג כָּל־קְצִינַ֥יִךְ נָֽדְדוּ־יַ֖חַד מִקֶּ֣שֶׁת אֻסָּ֑רוּ כָּל־נִמְצָאַ֙יִךְ֙ אֻסְּר֣וּ יַחְדָּ֔ו מֵרָח֖וֹק בָּרָֽחוּ׃ ד עַל־כֵּ֥ן אָמַ֛רְתִּי שְׁע֥וּ מִנִּ֖י אֲמָרֵ֣ר בַּבֶּ֑כִי אַל־תָּאִ֣יצוּ לְנַֽחֲמֵ֔נִי עַל־שֹׁ֖ד בַּת־עַמִּֽי׃ ה כִּ֣י יוֹם֩ מְהוּמָ֨ה וּמְבוּסָ֜ה וּמְבוּכָ֗ה לַֽאדֹנָ֧י יְהוִ֛ה צְבָא֖וֹת בְּגֵ֣יא חִזָּי֑וֹן מְקַרְקַ֥ר קִ֖ר וְשׁ֥וֹעַ אֶל־הָהָֽר׃ ו וְעֵילָם֙ נָשָׂ֣א אַשְׁפָּ֔ה בְּרֶ֥כֶב אָדָ֖ם פָּֽרָשִׁ֑ים וְקִ֥יר עֵרָ֖ה מָגֵֽן׃ ז וַיְהִ֥י מִבְחַר־עֲמָקַ֖יִךְ מָ֣לְאוּ רָ֑כֶב וְהַפָּ֣רָשִׁ֔ים שֹׁ֖ת שָׁ֥תוּ הַשָּֽׁעְרָה׃ ח וַיְגַ֕ל אֵ֖ת מָסַ֣ךְ יְהוּדָ֑ה וַתַּבֵּט֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא אֶל־נֶ֖שֶׁק בֵּ֥ית הַיָּֽעַר׃ ט וְאֵ֨ת בְּקִיעֵ֧י עִיר־דָּוִ֛ד רְאִיתֶ֖ם כִּי־רָ֑בּוּ וַֽתְּקַבְּצ֔וּ אֶת־מֵ֥י הַבְּרֵכָ֖ה הַתַּחְתּוֹנָֽה׃ י וְאֶת־בָּתֵּ֥י יְרוּשָׁלִַ֖ם סְפַרְתֶּ֑ם וַתִּתְֿצוּ֙ הַבָּ֣תִּ֔ים לְבַצֵּ֖ר הַחוֹמָֽה׃ יא וּמִקְוָ֣ה ׀ עֲשִׂיתֶ֗ם בֵּ֚ין הַחֹ֣מֹתַ֔יִם לְמֵ֖י הַבְּרֵכָ֣ה הַיְשָׁנָ֑ה וְלֹ֤א הִבַּטְתֶּם֙ אֶל־עֹשֶׂ֔יהָ וְיֹצְרָ֥הּ מֵֽרָח֖וֹק לֹ֥א רְאִיתֶֽם׃ יב וַיִּקְרָ֗א אֲדֹנָ֧י יְהוִ֛ה צְבָא֖וֹת בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא לִבְכִי֙ וּלְמִסְפֵּ֔ד וּלְקָרְחָ֖ה וְלַחֲגֹ֥ר שָֽׂק׃ יג וְהִנֵּ֣ה ׀ שָׂשׂ֣וֹן וְשִׂמְחָ֗ה הָרֹ֤ג ׀ בָּקָר֙ וְשָׁחֹ֣ט צֹ֔אן אָכֹ֥ל בָּשָׂ֖ר וְשָׁת֣וֹת יָ֑יִן אָכ֣וֹל וְשָׁת֔וֹ כִּ֥י מָחָ֖ר נָמֽוּת׃ יד וְנִגְלָ֥ה בְאָזְנָ֖י יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת אִם־יְ֠כֻפַּר הֶעָוֺ֨ן הַזֶּ֤ה לָכֶם֙ עַד־תְּמֻת֔וּן אָמַ֛ר אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה צְבָאֽוֹת׃ טו כֹּ֥ה אָמַ֛ר אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה צְבָא֑וֹת לֶךְ־בֹּא֙ אֶל־הַסֹּכֵ֣ן הַזֶּ֔ה עַל־שֶׁבְנָ֖א אֲשֶׁ֥ר עַל־הַבָּֽיִת׃ טז מַה־לְּךָ֥ פֹה֙ וּמִ֣י לְךָ֣ פֹ֔ה כִּֽי־חָצַ֧בְתָּ לְּךָ֛ פֹּ֖ה קָ֑בֶר חֹצְבִ֤י מָרוֹם֙ קִבְר֔וֹ חֹקְקִ֥י בַסֶּ֖לַע מִשְׁכָּ֥ן לֽוֹ׃ יז הִנֵּ֤ה יְהוָה֙ מְטַלְטֶלְךָ֔ טַלְטֵלָ֖ה גָּ֑בֶר וְעֹטְךָ֖ עָטֹֽה׃ יח צָנ֤וֹף יִצְנָפְךָ֙ צְנֵפָ֔ה כַּדּ֕וּר אֶל־אֶ֖רֶץ רַחֲבַ֣ת יָדָ֑יִם שָׁ֣מָּה תָמ֗וּת וְשָׁ֙מָּה֙ מַרְכְּב֣וֹת כְּבוֹדֶ֔ךָ קְל֖וֹן בֵּ֥ית אֲדֹנֶֽיךָ׃ יט וַהֲדַפְתִּ֖יךָ מִמַּצָּבֶ֑ךָ וּמִמַּעֲמָֽדְךָ֖ יֶהֶרְסֶֽךָ׃ כ וְהָיָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וְקָרָ֣אתִי לְעַבְדִּ֔י לְאֶלְיָקִ֖ים בֶּן־חִלְקִיָּֽהוּ׃ כא וְהִלְבַּשְׁתִּ֣יו כֻּתָּנְתֶּ֗ךָ וְאַבְנֵֽטְךָ֙ אֲחַזְּקֶ֔נּוּ וּמֶֽמְשֶׁלְתְּךָ֖ אֶתֵּ֣ן בְּיָד֑וֹ וְהָיָ֥ה לְאָ֛ב לְיוֹשֵׁ֥ב יְרוּשָׁלִַ֖ם וּלְבֵ֥ית יְהוּדָֽה׃ כב וְנָתַתִּ֛י מַפְתֵּ֥חַ בֵּית־דָּוִ֖ד עַל־שִׁכְמ֑וֹ וּפָתַח֙ וְאֵ֣ין סֹגֵ֔ר וְסָגַ֖ר וְאֵ֥ין פֹּתֵֽחַ׃ כג וּתְקַעְתִּ֥יו יָתֵ֖ד בְּמָק֣וֹם נֶאֱמָ֑ן וְהָיָ֛ה לְכִסֵּ֥א כָב֖וֹד לְבֵ֥ית אָבִֽיו׃ כד וְתָל֨וּ עָלָ֜יו כֹּ֣ל ׀ כְּב֣וֹד בֵּית־אָבִ֗יו הַצֶּֽאֱצָאִים֙ וְהַצְּפִע֔וֹת כֹּ֖ל כְּלֵ֣י הַקָּטָ֑ן מִכְּלֵי֙ הָֽאַגָּנ֔וֹת וְעַ֖ד כָּל־כְּלֵ֥י הַנְּבָלִֽים׃ כה בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נְאֻם֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת תָּמוּשׁ֙ הַיָּתֵ֔ד הַתְּקוּעָ֖ה בְּמָק֣וֹם נֶאֱמָ֑ן וְנִגְדְּעָ֣ה וְנָפְלָ֗ה וְנִכְרַת֙ הַמַּשָּׂ֣א אֲשֶׁר־עָלֶ֔יהָ כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק א:
משא גיא חזיון. ירושלם שהיא מקום הנבואה:
פסוק א:
יש אומרים כי טעם עלית לגגות לקטר למלאכת השמים, ולפי דעתי שהטעם עלותם לראות החיילות הצרות על ירושלם כי כן מנהג המדינות:
פסוק ב:
תשואות. מגזרת שאון [יג ד']:
פסוק ב:
עליזה. שמחה והטעם כי היתה מלאה אנשים, ונלכדו בשביה ובעה ולא יכלו להלחם:
פסוק ג:
מקשת. שראו, מרוב הפחד מסרו עצמם ואוסרו:
פסוק ג:
מרחוק ברחו. כמו עם לבבם שלם (דברי הימים י"ו ט'):
פסוק ד:
על וגו'. אלה דברי הנביא:
פסוק ד:
שעו ממני. הרפו ממני כמו לא תשעה ממני (איוב ז' י"ט):
פסוק ד:
אמרר, השומעים בבכי:
פסוק ה:
ומבוכה. מגזרת נבוכים הם (שמות י"ד ג'):
פסוק ה:
מקרקר. מהפך או הורס והנה הוא הפך הקיר כמו ושרשך מארץ חיים (תהלים נ"ב ז'):
פסוק ה:
ושוע אל ההר. יש אומרים כמו ישעו ואין מושיע (שמואל ב' כ"ב מ"ב), ויש אומרים כי השועה תגיע אל ההר:
פסוק ו:
ועילם. זאת הנבואה על ביאת נבוכדנצר, וטעם עילם אפילו עילם שהתגבר עליהם נבוכדנצר, הוא ישא אשפה ויבוא על ירושלם:
פסוק ו:
וקיר. שאפילו שהם בעלי מדינות קיר, כמו וארס מקיר (עמוס ט' ז'), יגלה מגניו על ישראל סביבות ירושלם:
פסוק ז:
ויהי. כ"ף עמקיך לנכח ירושלם:
פסוק ז:
שות שתו. הדייק והסוללה וכלי המלחמה:
פסוק ח:
ויגל. וכבר נגלה מסך יהודה והטעם כי ראו בבוא האויב כי אין להן כח לסבול, ויתכן היות ויגל השם:
פסוק ח:
ותבט. שב אל יהודה שהסתכלו בכלי הנשק:
פסוק ט:
וראו בקיעי עיר דוד כי רבו, והוצרכו לקבץ את מי הבריכה להיות כמו חומה סביב למקום
פסוק י:
ואת. והוצרכו לספר הבתים לדעת מספר אנשי המלחמה:
פסוק י:
ותתצו הבתים. הסמוכים לחומה מחוץ:
פסוק יא:
ומקוה. כמו מקוה מים (ויקרא י"א ל"ו):
פסוק יא:
ולא הבטתם אל עושיה. שהוא השם, כי הוא עושה זאת הגזרה להביא נבוכדנצר:
פסוק יא:
ויוצרה. הטעם על הגזרה:
פסוק יא:
ויתכן היות מרחוק דבר עם מלת ויוצרה, ויתכן היותו דבר עם לא ראיתם:
פסוק יב:
ויקרא. כנוי לגזרה, והנכון שהקריאה היא נבואת הנביאים:
פסוק יג:
והנה וגו'. הריגה יציאת הרוח, והפך זה וישחטם במדבר (במדבר י"ד ט"ו):
פסוק יג:
אכול ושתה. ידבר הנביא מה שיהיו אומרים:
פסוק יד:
ונגלה. זה הדבר ותחסר מלת אני כמו יי במראה אליו אתודע (במדבר יב ו') ויש אומרים כי הם דברי הנביא והראשון הוא הנכון:
פסוק יד:
עד תמותון. ביד האויב הצר עליכם:
פסוק טו:
כה וגו'. וטעם יי צבאות בעבור הסוכן שהוא ממונה על בית המלכות, וכאילו הוא פקיד על הממון שהוא אצור:
פסוק טו:
הסכן. כמו ערי מסכנות (שמות א' י"א), כמו אוצרות:
פסוק טו:
וטעם על. שיתנבא עליו ויאמר לו:
פסוק טז:
מה לך לשבת פה ומי לך פה ממשפחה שיוכלו לעזור לך:
פסוק טז:
כי חצבת לך פה קבר. כמו כרית, ובורות חצובים (דברים ו' י"א), והטעם שתחשוב בלבך כי לעולם תהיה סוכן, ובירושלם תמות, וכבר תקנת לך שם קבר, והאומר שפיר' קבר כמו ארמון, איננו נכון, והעד שמה תמות:
פסוק יז:
הנה יי מטלטלך. כפול, מן ויטילו הכלים [יונה א' ה']:
פסוק יז:
טלטלה. אתה שתחשוב כי אתה גבור כטעם והיית לאיש (מלכים א' ב' ב'), והנה הוא כדמות קריאה או טלטלה כטלטול גבר, והראשון קרוב אלי:
פסוק יח:
צנוף. מגזרת מצנפת (שמות כח ד') שיקחנו עם כל ממונו וכל כבודו:
פסוק יח:
כ"ף כדור לדמות, וזאת הלשון ידוע' מדברי קדמונינו ז"ל גם מטעם המקום:
פסוק יח:
ארץ רחבת-ידים. היא בבל:
פסוק יח:
מרכבות כבודך וגו'. הטעם שם ימות הוא וכל מרכבותיך כי אתה קלון לבית אדוניך, או אז תהיה, והקרוב שזה היה בגלות יהויקים או יהויכין, בעבור וקראתי לעבדי והלבשתיו כתנתך:
פסוק כ:
והיה וגו'. טעם לעבדי שהיה עבד השם ולא כן שבנא:
פסוק כא:
והלבשתיו כתנתך. יש לכל ממונה כתונת ידועה ואבנט, כאשר היו חוגרים אבנט ידוע חכמי אטונס:
פסוק כא:
והיה לאב. מלמד טוב ואוהב כאב:
פסוק כב:
ונתתי. מזה הפסוק נלמוד כי על הבית הוא בית המלכות:
פסוק כג:
ותקעתיו יתד. כיתד, וכמוהו ועיר פרא אדם יולד (איוב י"א י"ב):
פסוק כד:
ותלו. אחר שהמשילו ליתד אמר ותלו עליו:
פסוק כד:
הצאצאי'. הם הבנים שהם יציאי מעים:
פסוק כד:
והצפיעות. אולי הם הבנות מגזרת יצא צפע (ישעיהו י"ד כ"ט), ואחר שאמר שהוא לאב הנה איש יהודה כבניו והנשים כבנותיו, שהם נמשלים אל כלים קטנים:
פסוק כד:
וטעם מכלי האגנות כמו וישם באגנות (שמות כ"ד ו'), אולי שם הזהב:
פסוק כד:
ועד כל כלי הנבלי'. כלי הנגונים, והטעם שלא ישאר דבר בבית המלכות שלא יהיה תחת רשותו:
פסוק כה:
ביום. תמוש היתד. רמז לשבנא שהיה חושב שהוא כיתד תקועה במקום נאמן:
פסוק כה:
ונכרת המשא אשר עליה. הם אנשי ממשלתו: