בתוך עמי אנכי יושבת
פרשת האשה השונמית עומדת במרכז הפרק. בניגוד למפרשים רבים שפרשו את גדולת האשה במישור הגשמי: "בעלת נכסים" (רד"ק) "עשירה ומכובדת" (דעת מקרא), חז"ל דרשו את גדולתה במישור הרוחני: "גדולה במעשיה" (זהר) "יראת חטא" (תרגום יונתן).
גדולה רוחנית זו באה לידי ביטוי לא רק בזכות הנס של תחיית ילדה המת, אלא גם ביחסה לנביא, ביכולתה להרגיש כי "איש אלוקים קדוש הוא" וגם בדבריה "בתוך עמי אנכי יושבת" – ביטוי המראה בשלשה אופנים תכונת נפש אצילית. התכונה הבסיסית היא תכונת הענווה, הפשטות, נסביר את שלושת המישורים בהם באה תכונה זו באה לידי ביטוי בדבריה אלה:
א. ראשית במישור הארצי המעשי. אלישע שואל "מה לעשות לך? היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא?" אלישע שהיה מפורסם מאוד ובעל השפעה בשלטון מציע לאשה את קשריו הטובים ("פרוטקציה" בלעז). אולם היא בפשטותה דוחה את הצעתו. "בתוך עמי אנכי יושבת- אין אדם מזיקני, איני צריכה למלך ולא לשר הצבא" (לשון רש"י). היא אינה צריכה ואינה רוצה להתהדר בקשריה עם הנביא, ולזלזל את חסדה עמו, והיא מקווה להסתדר בכוחות עצמה ומשפחתה, דבר המעיד על פשטות וענוה.
ב. פן שונה לביטוי זה אפשר ללמוד על פי פירוש המלבי"ם. המלבי"ם מאריך להסביר את פעולת האשה לפי מאמר חז"ל "כל המארח ת"ח בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו כאילו מקריב תמידין שנאמר איש אלוקים קדוש..." (ברכות י) אכן השולחן דומה למזבח "וכמו שע"י הקרבן היתה השכינה שורה בישראל... כן איש אלוקים הוא מקום מוכן להשראת השכינה... והמאכיל אותו עם הכוונה הראויה מקריב תמידין..." הדגשת המלבי"ם "עם הכוונה הראויה" מסבירה בפן אחר מדוע סירבה להיענות להצעתו של אלישע לדבר בעבורה אל המלך. אם היתה "משתמשת" בנביא היתה כל עבודתה בבחינת "שלא לשמה" והיא "הקריבה לחמה לריח ניחוח בטוב הכוונה והמחשבה הראויה". לכן סירבה להצעתו.
ג. הסבר שלישי ניתן לומר לפי פירוש הזהר המעלה את הכתובים לספירות עליונות. "ויהי היום" מפרש הזהר "זה ראש השנה". "המלך" הוא מלך מלכי המלכים, ושרי הצבא הם מלאכיו. אלישע מציע לה עזרה ותפילה לא ממלך בשר ודם, אלא מהמלך האמיתי ביום הדין, ביום פוקדו כל יצורי אנוש. תשובתה "בתוך עמי אנכי יושבת" מדגישה צד חשוב בעבודת ראש השנה – התכללות הצבור כולו לאחד, ובטול הרגשת היחודיות של הפרט המתכנס בכלל ישראל.
כך הסביר ראש הישיבה, הרב גולדוויכט זצ"ל, את המאמר הידוע המובא בטור או"ח תקפ"א בשם הירושלמי "כי מי גוי גדול – מנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים... אבל ישראל אינם כן. לובשים לבנים ומתעטפים לבנים... ואוכלים ושמחים בר"ה לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס". מהיכן הבטחון? והיכן הדין? הדין הוא לפרט אבל העם בטוח שיצא זכאי בדינו, כי עצם החטא נובע מהפרדותו של הפרט מהכלל. ובכלל עצמו אין שייכות של חטא. לכן כל אדם שמבטל את פרטיותו ומתכלל בעם, באהבת ישראל אמיתית, בטוח שהקב"ה מזכהו. לזה כיוונה השונמית בר"ה לפני המלך "בתוך עמי אנכי יושבת".