אלישע ואשת עובדיה

עד כה ראינו שני ניסים שעשה אלישע עם קבוצות אנשים גדולות: (א) רפא את מקור המים של יריחו (ב) הציל את צבאות ישראל ויהודה ממוות בצמא, וברך אותם שינצחו במלחמה נגד מואב.

עתה נראה כיצד עוזר אלישע לאנשים פרטיים שהיו זקוקים לעזרתו. אליהו וממשיכו אלישע פעלו בימי ממלכת אחאב ובניו שהיו רשעים גדולים. אחאב גם הביא לארץ את עבודת הבעלים באמצעות אשתו. אזבל רדפה בשצף קצף את נביאי ה' והרגה כמעט את כולם. נותרו לפליטה מאה נביאים אותם החביא עובדיה, הממונה על בית אחאב, בשתי מערות נפרדות ופרנסם על חשבונו.

בזכות נשים צדקניות

יש לציין כי אשת עובדיה לא מחתה בבעלה אשר השקיע את כל כספו בפרנסת הנביאים בשעה שיש לו אשה וילדים שחייב לפרנסם. בלי ספק עובדיה, שהיה נביא שנבא על אדום ומפלתו באחרית הימים, התיעץ עם אשתו בקשר לפרנסת הנביאים והדבר נעשה בהסכמתה. מסביר הרב מוסר הנביאים כי התנהגותה של אשת עובדיהו הסירה את הקטרוג מעל עם ישראל שעבד אלילים כמו עמי הסביבה במה שהקריבה את כל רכושה ופרנסת משפחתה למען מאה הנביאים שהסתיר בעלה. כאשר תם הכסף לוה עובדיה בריבית קצוצה מיהורם שהיה אז שר האוצר.

המענין הוא שעם ישראל ידע מהי מטרת הכסף ולא הדליף לאיש שעובדיה החביא מאה נביאים ורוצה לפרנסם בהלואות שקבל. גם יהורם לא התענין במטרת ההלואות של עובדיה ואישר אותן על אתר. עתה, כאשר נפטר עובדיה, רצה יהורם לקחת את ילדיו לעבדים תמורת החוב של אביהם. בוודאי יהורם לא יכל לעשות זאת על פי חוקי התורה, משום שעל פי דין התורה רק גנב יכול להמכר לעבד ולא שום אדם אחר, אך יהורם רצה לקחתם מטעם דין המלך, ועל פי חוקי המלך רשאי לשעבד את בני עובדיה כדי לשלם את החוב. כל אשה מעונינת שילדיה יקבלו את מירב הצרכים השונים ולשם כך מוכנה לעשות ככל אשר ביכולתה ולוא רק להטיב עם ילדיה. יהורם, שרצה לקחת את ילדיה תמורת החוב, בוודאי הבטיח לה לדאוג לילדים שיקבלו כל צרכיהם ביד רחבה, כיד המלך. ברם, אשת עובדיה הבינה שאצל יהורם יקבלו חנוך לאלילים, ובפרק זמן קצר יפרקו עול תורה ויהיו רשעים ככל אנשי בית המלכות. לכך לא היתה אשת עובדיה מוכנה.

אשת עובדיה פונה אל אישה לעזרה

בצר לה הלכה להשתטח על קבר בעלה ובקשה ממנו לסייע לה במשימתה הקדושה. חז"ל מתארים את השתלשלות הדברים מיום שקבלה את הידיעה המרה שיהורם רוצה לשעבדם עד אשר הגיעה אל הנביא כדי שיחלצה מצרתה.

בתרגום של התוספתא נאמר:

עוד מאתן ושתין וחמשא זמנין צוחת אתת עובדיה כהאי גונא ולא הוה משגח ולא ידעה מה למעבד עד דאזלא לבי קיבריה וצוחא דחלא דה' דחלא דה' ואשתמע לה קלא מביני מיתיא מאן הדין דחלא דה' דקא בעית ארבעה איקרו דחלא דה' אברהם ויוסף ואיוב ועובדיה אותיבה ואמרה לא בעינא אלא האי דכתיב ביה דחלא דה' לחדא וכד אודעוה קבריה הוה קא מתפלשא בקבריה וקא צוחא ואמרה מרי מרי היכא רוחצניך לי בשעתא די דמכתא ודמותא כד אמרית לך למאן את שביק לי וית תרין בני ואתיבתני דרבון דעלמא רחצן לי ואמרת לי שבוק יתמך ואנא אקיימינון וארמלתך עלי תתרחץ וכדו לא נהשכח משזיב ויתמי נמי צוחי ואמרי קבלן אבא קבלן אבא אתיב עובדיה ואמר לה זילי לגבי אלישע בפורתא דמשחא דאשתאיר גביך ולברכיך ביה דאנא כי אטמרתינהו למאה נביאיא וזנתיהו במערתא בלחמ' ובמיא לא איטפיין בוציניה דמשחא מיניהו לא ביממא ולא בליליא לידכר ליה נבייא מילי דידי לקודשא בריך הוא וישלים לכו מאן דאוזפיניה דהכי אמר קרא דמוזיף למרי עלמא ה' כל מאן דרחים על עניא ועל מסכינא ובכן אזלת ואודעתיה לאלישע כולי האי.
[מאתיים שישים וחמישה פעמים צעקה אשת עובדיה כך(כמנין צעקה) ולא השגיח(בה הנביא אלישע), ולא ידעה מה לעשות עד שהלכה לבית הקברות וצעקה (אני רוצה את) "ירא ה'" (אני רוצה את) "ירא ה'" ונשמע לה קול מבין המתים: "מי הוא זה ירא ה' שאת מבקשת, ארבעה נקראו ירא ה' - אברהם ויוסף ואיוב ועובדיה". השיבה ואמרה: לא מבקשת (אני) אלא (את) זה שכתוב בו "ירא ה' (עד) למאוד". וכאשר הודיעוה (איפה) קברו, הייתה משתטחת על קבר בעלה וצעקה ואמרה בעלי בעלי היכן היא הבטחתך בשעה שנטית למות כאשר אמרתי לך למי(=ביד מי) אתה עוזב אותי ואת שני בני והשבת לי שהקב"ה הבטיח לך ואמר לך עזוב את יתומיך ואני אקיימם ואלמנתך עלי תבטח ועכשיו לא נמצא מציל והיתומים גם צווחים ואומרים קבל אותנו אבא קבל אותנו אבא, השיב עובדיה ואמר לה לכי אצל אלישע במעט השמן שנותר לך והוא יברך אותך בו. (משום) שאני, כאשר החבאותים למאה הנביאים ופרנסתים במערה בלחם ובמים, לא כבו נרות השמן מהם לא ביום ולא בלילה. יזכיר לו הנביא הדברים שלי(=המעשים הללו שעשיתי) לקב"ה וישלם לכם מה שהלוויתיו, שכך אמר הכתוב["מַלְוֵ֣ה יְ֭-הֹוָה ח֣וֹנֵֽן דָּ֑ל"(משלי יט יז)]: ש(נחשב כ)מלוה לבורא עולם ה' כל מי שמרחם על(/חונן) עני ועל רש. אז הלכה והודיעה לו לאלישע כל אלו (הדברים).]
(רד"ק מלכים ב ד א)

אשת עובדיה אומרת שהנושה, הכוונה ליהורם, רוצה לקחת את ילדיה לו לעבדים ולחנכם בחנוך אלילי. עובדיה אמר לה שתלך אל אלישע שהוא יודע את מסירותו הרבה למען כלכלת הנביאים ובוודאי יעזור לה להחלץ מן המצב הקשה בו נמצאת. באותה שעה פנתה אל אלישע בבקשת עזרה.

אלישע נחלץ לעזרה

אלישע שמע את צעקת האשה והבין שהיא צודקת בחששותיה. אלישע ידע היטב כי אם האשה צועקת משמע שהדבר כואב לה, אם כן, החליט לעזור לה.

כלי מחזיק ברכה

אלישע שאל את אשת עובדיה אם יש לה דבר שתוכל לשרות עליו הברכה. האשה אמרה שיש לה רק אסוך שמן. הנביא אמר שהקב"ה יחולל נס בשמן משום שעובדיה הדליק נרות לפני הנביאים שהסתיר וזכות זאת תעמוד לבניו. הנביא אמר לה שאסוך השמן יהיה כמו מעין, לכן אין להזיזו ממקומו, אלא לרכז בביתה כמויות גדולות מאד של כלים ריקים כדי לצקת לתוכם שמן.

אין הברכה שורה אלא בסמוי מן העין

כמו כן, אמר אלישע, יש להסתיר את התרחשות הנס. לפיכך עליה לסגור את הדלת כאשר תיצוק את השמן לכלים הריקים.

כגודל הבטחון גודל הברכה

אכן אשת עובדיה עשתה ככל דברי הנביא. כאשר התברר שלא היו עוד כלים רקים, נעצר השמן ולא נשפך עוד. נס זה הוכיח לאשת עובדיה ולכל עם ישראל(נבואה שנצרכה לדורות נכתבה) כי לפי מדת הבטחון שמגלה האדם בקב"ה כך יזכה לנס וכדברי הכתוב: "יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך"(תהלים לג כב), שכן אם אשת עובדיה היתה אוספת כמות גדולה יותר של כלים היתה זוכה לכמות גדולה יותר של שמן.

לאחר שהתמלאו הכדים שאלה את הנביא אם להשאיר את השמן עד אשר יתיקר ואחר כך תמכור ותשלם את החוב או שמא למכרו מיד. הנביא אמר לה למכור מיד את השמן ולהחזיר את החוב "ואת ובניך תחיו בנותר". ופירש רש"י:

אמר לה(הנביא) לכי מכרי כי יש די לכל נשייך(החובות) ולחיות את ובניך עד שיחיו המתים"
(רש"י מלכים ב ד ז)