פסוק א:וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי־הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל־אֱלִישָׁע לֵאמֹר: עַבְדְּךָ, תלמידך, או: ביטוי כבוד, אִישִׁי, בעלי מֵת, וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת־ה'. לאחר שבעלי מת, רבצו עלי חובות כבדים ונשארתי ללא מקור הכנסה, וְעתה הַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת־שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים. המנהג לקחת את ילדי בעל החוב לעבדים תמורת תשלום כסף היה מקובל, אך אינו הולם את תורת ישראל.
פסוק ב:וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע: מָה אֶעֱשֶׂה כדי לעזור לָּךְ? הַגִּידִי לִי מַה־יֶּשׁ־לָךְ בַּבָּיִת, שכן אני זקוק להתחיל בדבר מה שכבר קיים ברשותך. וַתֹּאמֶר: אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם־אָסוּךְ שָׁמֶן, כלי קטן לשמן המשמש לסיכה. הרי את ילדיה תמסור רק לאחר שמכרה את כל מה שהיה לה.
פסוק ג:וַיֹּאמֶר: לְכִי שַׁאֲלִי־לָךְ, בקשי בהשאלה כֵּלִים מִן־הַחוּץ מֵאֵת כָּל־שְׁכֵנָיִךְ, כֵּלִים רֵקִים, אַל־תַּמְעִיטִי, רבים ככל האפשר.
פסוק ד:וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד־בָּנַיִךְ, כי למעשי נסים כאלה נאה הצִּנעה. וְיָצַקְתְּ עַל כָּל־הַכֵּלִים הָאֵלֶּה מן השמן שבאסוך, וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי. אחרי שתמלאי כלי אחד, הזיזי אותו הצדה והביאי את הכלי הבא. השמן ישפע ויספיק למילוי כולם.
פסוק ה:וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ, וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ. הֵם מַגִּשִׁים אֵלֶיהָ את הכלים, וְהִיא מוֹצָקֶת, יוצקת.
פסוק ו:וַיְהִי כִּמְלֹאת, כשתמו הַכֵּלִים, וַתֹּאמֶר אֶל־בְּנָהּ: הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: אֵין עוֹד כֶּלִי. ואז – וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן. ברכת השמן הותאמה למספר הכלים שהיה בידה ולנִפחם.
פסוק ז:וַתָּבֹא וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים על הנס, ואחר כך שאלה מה עליה לעשות הלאה. וַיֹּאמֶר: לְכִי מִכְרִי אֶת־הַשֶּׁמֶן וְשַׁלְּמִי אֶת־נִשְׁיֵךְ, חובך, בחלק מן הכסף שתקבלי תמורת השמן, וְאַתְּ וּבָנַיִךְ תִּחְיִי בַּנּוֹתָר. ברכת השמן לא תסור גם לאחר מכירתו, והעודף יספיק למחייתכם.
פסוק ח:וַיְהִי הַיּוֹם, וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל־שׁוּנֵם, לפי המקובל היא בעמק יזרעאל, בנחלת יששכר, וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה, עשירה ונכבדת. כיוון שבא אורח כה חשוב לעיר – וַתַּחֲזֶק־בּוֹ, היא ביקשה ממנו, ואולי הפצירה בו לֶאֱכָל־לָחֶם אצלה. וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ, בכל פעם שאלישע היה עובר בשונם, יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל־לָחֶם, לסעוד בביתה.
פסוק ט:וַתֹּאמֶר האשה אֶל־אִישָׁהּ, בעלה: הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד. אני יודעת שהאיש החוזר ומגיע אלינו הוא אדם קדוש.
פסוק י:מכיוון שהוא מכבד אותנו בשהייתו בביתנו, נַעֲשֶׂה־נָּא עֲלִיַּת־קִיר, קומה שנייה קְטַנָּה בביתנו, ובה נארגן חדר פרטי לנוחיותו, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה, החפצים הדרושים לאורח. וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה.
פסוק יא:וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה, וַיָּסַר אֶל־הָעֲלִיָּה שהכינו בשבילו וַיִּשְׁכַּב־שָׁמָּה.
פסוק יב:וַיֹּאמֶר אֶל־גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ, משרתו: קְרָא לַשּׁוּנַמִּית, האשה משונם הַזֹּאת. וַיִּקְרָא־לָהּ, וַתַּעֲמֹד לְפָנָיו.
פסוק יג:וַיֹּאמֶר לוֹ – לגיחזי: אֱמָר־נָא אֵלֶיהָ: "הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת־כָּל־הַחֲרָדָה הַזֹּאת, טרחת בעבורנו ודאגת לנו כל כך, וכעת – מֶה נוכל לַעֲשׂוֹת לָךְ, למענך? הֲיֵשׁ לְדַבֶּר־לָךְ אֶל־הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל־שַׂר הַצָּבָא? " אלישע אינו רדוף, כפי שהיה אליהו. אדרבא, יש לו קשרים עם גדולי האומה, ועל כן הוא מציע שינצלם לטובתה. וַתֹּאמֶר לגיחזי: בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת. אין צורך בכך. אנחנו אמידים, מעמדנו איתן, ואיננו זקוקים לקשריך.
פסוק יד:וַיֹּאמֶר אלישע לגיחזי: אם כך, וּמֶה נוכל לַעֲשׂוֹת לָהּ כדי להשיב לה כגמולה? וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי: אכן היא עשירה, אֲבָל בֵּן אֵין־לָהּ, ואין היא יכולה להמתין עוד שנים רבות הואיל וְאִישָׁהּ זָקֵן. וסיכוייו להוליד מתמעטים, ומן הסתם גם היא איננה צעירה.
פסוק טו:וַיֹּאמֶר אלישע לגיחזי: קְרָא־לָהּ. וַיִּקְרָא־לָהּ, וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח.
פסוק טז:וַיֹּאמֶר: לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, בעוד שנה בדיוק אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן. וַתֹּאמֶר: אַל, אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים, אַל־תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ. אל תיטע בי תקוות שווא. גם אם אהרה, אני עלולה להפיל, או דבר-מה עלול לפגוע בתינוק, חלילה. אל תגרום לי להשתעשע בציפייה להמשכיות שאחר זמן תתבדה.
פסוק יז:וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע, בדיוק שנה אחרי בשורתו של אלישע.
פסוק יח:וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד. וַיְהִי הַיּוֹם ובהיותו עדיין ילד קטן – וַיֵּצֵא אֶל־אָבִיו בעל האחוזה, אֶל־הַקֹּצְרִים בשדהו כדי לראות את המתרחש שם, כדרך הילדים.
פסוק יט:וַיֹּאמֶר אֶל־אָבִיו: רֹאשִׁי, רֹאשִׁי. כואב לי מאוד הראש. וַיֹּאמֶר אֶל־הַנַּעַר המשרת: שָׂאֵהוּ, קח את הילד על ידיך אֶל־אִמּוֹ.
פסוק כ:וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְבִיאֵהוּ אֶל־אִמּוֹ, וַיֵּשֶׁב הילד עַל־בִּרְכֶּיהָ עַד־הַצָּהֳרַיִם וַיָּמֹת בעוד הוא יושב על ברכיה, בלא שנראו סימנים חיצוניים בולטים לגסיסתו.
פסוק כא:וַתַּעַל אל הקומה השנייה, וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל־מִטַּת אִישׁ הָאֱלֹהִים, אלישע, וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ את הדלת וַתֵּצֵא.
פסוק כב:וַתִּקְרָא אֶל־אִישָׁהּ, וַתֹּאמֶר: שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן־הַנְּעָרִים כדי לשרת אותי ולעזור לי וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת לרכב עליה, וְאָרוּצָה עַד־אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָשׁוּבָה, ואחזור.
פסוק כג:וַיֹּאמֶר בעלה: מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם, והרי לֹא ראש חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת היום. כשחי בסביבה אדם גדול היו תלמידיו ושומעי לקחו מבקרים אצלו בשבתות ובמועדים מיוחדים. וַתֹּאמֶר: שָׁלוֹם. הכול כשורה. היא רצתה שהאסון לא ייוודע לאיש מלבד לנביא.
פסוק כד:וַתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן, וַתֹּאמֶר אֶל־נַעֲרָהּ: נְהַג את החמור וָלֵךְ. אַל־תַּעֲצָר־לִי לִרְכֹּב, אל תחנה בדרך, כִּי, אלא אִם־אָמַרְתִּי לָךְ.
פסוק כה:וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל־הַר הַכַּרְמֶל, ששם כנראה היה מקומו הקבוע באותו זמן. וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֹתָהּ מִנֶּגֶד, ממרחק, וַיֹּאמֶר אֶל־גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ: הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז, ההיא.
פסוק כו:בוודאי הגיעה לכאן ביום חול בשל סיבה חשובה. על כן – עַתָּה רוּץ־נָא לִקְרָאתָהּ, וֶאֱמָר־לָהּ: "הֲשָׁלוֹם לָךְ? הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ? הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד? " שְׁאל אותה אם כולם בריאים. וַתֹּאמֶר לגיחזי: שָׁלוֹם. שוב אין היא מספרת את אשר אירע.
פסוק כז:וַתָּבֹא אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל־הָהָר, וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו, מחווה שיש בה תחינה, כניעה וקבלת מרותו. וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ, משום שלא ראה בעין יפה שהאשה מחזיקה ברגלי איש האלוקים. וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים: הַרְפֵּה, הנח לָהּ, כִּי־נַפְשָׁהּ מָרָה־לָהּ. ניכר שהיא מיוסרת, ואין לפגוע בה בהקפדה על דרכי דרך ארץ כשהיא סובלת. וַה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי מראש מהי הסיבה לכאבה, ועל כן אינני יודע.
פסוק כח:וַתֹּאמֶר: הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי?! הרי לא ביקשתי ממך שתתפלל שייוולד לי בן. לא ציפיתי לשום תמורה על מעשי. יתר על כן, הֲלֹא אָמַרְתִּי, ביקשתי ממך שלֹא תַשְׁלֶה אֹתִי.
פסוק כט:וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי: חֲגֹר מָתְנֶיךָ, כאדם היוצא לדרך בזריזות, וְקַח את מִשְׁעַנְתִּי, מקלי בְיָדְךָ וָלֵךְ לביתה. כִּי תִמְצָא־אִישׁ ממכריך – לֹא תְבָרֲכֶנּוּ. וְכִי־יְבָרֶכְךָ אִישׁ – לֹא תַעֲנֶנּוּ, כדי שלא תתעכב. וכאשר תגיע לבית האישה – וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל־פְּנֵי הַנָּעַר. במשענת היה גלום כוחו של אלישע, ועל כן קיווה שהדבר יועיל לילד.
פסוק ל:וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר לאלישע: חַי־ה' וְחֵי־נַפְשְׁךָ אִם־אֶעֶזְבֶךָּ. וַיָּקָם אלישע וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ.
פסוק לא:וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם, לפי ציוויו של אלישע למהר ככל האפשר, וַיָּשֶׂם אֶת־הַמִּשְׁעֶנֶת עַל־פְּנֵי הַנַּעַר, וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב. לא הייתה כל תגובה שתעיד על שינוי במצבו. וַיָּשָׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד־לוֹ לֵאמֹר: לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר. לא אירע דבר.
פסוק לב:וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה, וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת ומֻשְׁכָּב עַל־מִטָּתוֹ שלו.
פסוק לג:וַיָּבֹא לחדר, וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם, וַיִּתְפַּלֵּל אֶל־ה'. הוא ביקש לחולל נס ולהחיות את המת, כשם שעשה אליהו.
פסוק לד:וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל־הַיֶּלֶד, וַיָּשֶׂם את פִּיו עַל־פִּיו וְעֵינָיו עַל־עֵינָיו וְכַפָּיו עַל־כַּפָּיו, וַיִּגְהַר, נשם עָלָיו, וַיָּחָם, התחמם בְּשַׂר הַיָּלֶד, אף שעברו כמה שעות מאז מותו.
פסוק לה:וַיָּשָׁב אלישע וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה, הסתובב עסוק בדבקותו, וַיַּעַל על גוף הילד וַיִּגְהַר עָלָיו שוב, וַיְזוֹרֵר, התעטש הַנַּעַר שוב ושוב עַד־שֶׁבַע פְּעָמִים, ולבסוף – וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת־עֵינָיו וקם לתחייה.
פסוק לו:וַיִּקְרָא אֶל־גֵּיחֲזִי וַיֹּאמֶר: קְרָא אֶל־הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת. וַיִּקְרָאֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו, וַיֹּאמֶר: שְׂאִי בְנֵךְ. הוא חי.
פסוק לז:וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל־רַגְלָיו, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה בהכנעה גמורה, וַתִּשָּׂא אֶת־בְּנָהּ וַתֵּצֵא.
פסוק לח:וֶאֱלִישָׁע שָׁב הַגִּלְגָּלָה, אל הגלגל, וְהָרָעָב היה אז בָּאָרֶץ, וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יֹשְׁבִים לְפָנָיו ללמוד מפיו. וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ: שְׁפֹת, העמד על האש את הַסִּיר הַגְּדוֹלָה וּבַשֵּׁל נָזִיד, תבשיל ירקות לִבְנֵי הַנְּבִיאִים.
פסוק לט:וַיֵּצֵא אֶחָד אֶל־הַשָּׂדֶה לְלַקֵּט אֹרֹת, ירקות, וַיִּמְצָא גֶּפֶן שָׂדֶה, צמח רעיל ממיני האבטיחים הדומה לאבטיח קטן וגדל ומתפרשׂ על הקרקע כגפן. וַיְלַקֵּט מִמֶּנּוּ פַּקֻּעֹת שָׂדֶה, פרותיו מְלֹא בִגְדוֹ, וַיָּבֹא וַיְפַלַּח, חתך מהן לפלחים והכניסן אֶל־סִיר הַנָּזִיד, כִּי־לֹא יָדָעוּ שהם מרים ורעילים.
פסוק מ:וַיִּצְקוּ לַאֲנָשִׁים לֶאֱכוֹל מן התבשיל הזה, וַיְהִי כְּאָכְלָם מֵהַנָּזִיד, וְהֵמָּה צָעָקוּ וַיֹּאמְרוּ: יש מָוֶת, רעל בַּסִּיר, אִישׁ הָאֱלֹהִים! וְלֹא יָכְלוּ לֶאֱכֹל.
פסוק מא:וַיֹּאמֶר אלישע: וּקְחוּ, הביאו קֶמַח. וַיַּשְׁלֵךְ אֶל־הַסִּיר, וַיֹּאמֶר: צַק לָעָם את התבשיל שוב וְיֹאכֵלוּ. וְלֹא הָיָה דָּבָר רָע בַּסִּיר. בדרך נס תיקן הקמח את טעם התבשיל וביטל את סכנתו.
פסוק מב:וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים מתנה – לֶחֶם בִּכּוּרִים, מן התבואה החדשה – עֶשְׂרִים־לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל, תבואה לחה שאינה בשלה לגמרי בְּצִקְלֹנוֹ, מתוך תרמילו. וַיֹּאמֶר אלישע: תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ.
פסוק מג:וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ: מָה אֶתֵּן מאכל מועט זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ?! הרי לא יהיה בכך די לכולם. וַיֹּאמֶר: אף על פי כן תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ, כִּי כֹה אָמַר ה': אָכוֹל וְהוֹתֵר. לאחר שיאכלו – עדיין יישאר מהאוכל.
פסוק מד:וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם את המזון, וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר ה'. אירע נס, והלחם והכרמל הספיקו להשבעת מאה אנשים, ולא זו בלבד אלא נותרו מהם שאריות.
