"ויאכלו ויותירו כדבר ה'"
בפרקנו מובא סיפור על נס של אלישע - האכלת המון עם בכמות מצומצמת של לחם. להבנת סיפור הנס ולמסרים העולם ממנו, נקדיש את דברינו הפעם.
"המון עם" כתבנו, אף שהמספר הנקוב בכתובים קטן, "ויאמר משרתו מה אתן זה לפני מאה איש", שכן הגמרא לומדת שהלחם שניתן לעם השביע לא פחות מאפלים ומאתים תלמידים של אלישע. הא כיצד? הגמרא מבינה שהאיש מבעל שלישה הביא עשרים ושנים ככרות לחם(רש"י מפרש שהחשבון כך: "לֶ֤חֶם בִּכּוּרִים֙(1) עֶשְׂרִֽים־לֶ֣חֶם שְׂעֹרִ֔ים(20) וְכַרְמֶ֖ל(1)"):
"ויאמר משרתו מה אתן זה לפני מאה איש" מאי "לפני מאה איש"? אילימא דכולהו לפני מאה איש בשני בצורת טובא הוו אלא דכל חד וחד קמי מאה איש(=אם תאמר שכל הכיכרות ניתנו למאה איש, הרי אין כאן שום נס, בשני רעב זו כמות גדולה של אוכל. אא על כורחך שכל כיכר הונחה לפני מאה איש).
(כתובות קו.)
זה אכן נס מופלא שעשרים ושנים כיכרות לחם פרנסו אלפים ומאתים איש, ונס בתוך נס "כי כה אמר ה' אכול והותר, ויתן לפניהם ויאכלו ויותירו כדבר ה'(מלכים ב ד מג-מד).
בפשטות מציין הצירוף "אכול והותר" כמות גדולה של מזון מעל לכמות הנצרכת. "אכול" - כמות המספיקה לשביעת האוכלים, "והותר" - כמות שיש בה עודף מזון(ור' יצחק הקלמן הפנה למקבילה "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה - והותר" בשמות לו ז), מעבר ליכולת הקיבול של הסועדים. ולכן העובדה המצוינת בכתוב "ויאכלו ויותירו", מטרתה להדגיש את גודלו הכמותי של הנס.
אכן לעתים הכמות גורמת לאיכות. ביטוי עממי אומר, ש'ההבדל בין חוסר אוכל לעודף אוכל הוא שתי מנות'(חסרון של מנה אחת פירושו שהאוכל ניתן בקמצנות, מנה אחת נותרה עודפת משמע שהאוכל ניתן בשפע) והעבודה שנותר אוכל מראה שהנס נעשה ברוחב לב מופלג, ביד רחבה ובעין טובה, "הזן את העולם כולו בחן בחסד וברחמים"(מתוך ברכת המזון).
אבל אפשר שהפסוק "כי כה אמר ה' אכול והותר" אין מטרתו לציין רק את תוקף הנס ואת שפע הברכה, שלעם אין חלק במימושם. אפשר ש"כה אמר ה'" הוא מצוה שציוה ה' את בני הנביאים: לאכול, אבל גם להותיר! ה' מצדו יעשה נס וכמות האוכל הזעומה תספיק לכולם, אבל בשנת רעבון גם כמות גדולה של לחם אינה מספיקה תמיד, והעין לעולם אינה שבעה. כאן באה דרישת ה' להתאפקות: "אכול" אבל רק לשבעה, ולכן "הותר". "ויתן לפניהם ויאכלו ויותירו כדבר ה'".
זוהי ברכת שלמה במשלי: "צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר"(משלי יג כה) וכתב המלבי"ם: "הצדיק לא אוכל למלא בטנו, רק לשובע נפשו כדי הסיפוק, לא למותרות. גם ירמוז שאוכל לשובע נפשו הרוחנית". ונפשו הרוחנית של הצדיק מסתפקת במועט שבמועט, כקב החרובין מערב שבת לערב שבת של חנינא בן דוסא(ברכות יז:).
ועל הנאמר במגילת רות "ותאכל ותשבע ותותר"(רות ב יד) פירשו:
אצל הצדיק האכילה היא רק אמצעי לחיים המלאים תוכן וחשיבות, ואילו הרשע כל תוכן חייו הוא האכילה ושאר ההנאות הגופיניות. נמצא שהצדיק אוכ בשביל לחיות, והרשע חי בשביל לאכול, וממילא מסתפק הצדיק באכילה כדי לקיים את נפשו ובעך הוא שבע, ואילו הרשע כאילו אין בטנו דיה לו.
(ר"י ליפוביץ, מגילת רות ב יד בשם הגר"א)
מעתה נבין מדוע נצרכה ברכה מפורשת בתורה:
"ואכלתם לחמכם לשבע" - אוכל קמעה והוא מתברך במעיו.
(רש"י ויקרא כו ה בשם תורת כהנים)
אף שבתחילת הפסוק תואר שפע בלתי מצוי של אוכל "והשיג לכם דיש את בצר ובציר ישיג את זרע"(ויקרא כו ה). ואם יש כל כך הרבה אכל, מדוע צריך אדם לברכת 'אוכל קמעה והוא מתברך במעיו'? כנראה, כשאין קדושה של אכילה, איפוק מתאוה בהמית ורצון להשביע את הנפש, גם כמותגדולה של אוכל אינה מספקת, בחינת "משביעו - רעב".
מסתבר, שהפסוקים שבהם אנו דנים, שהנביא חילק את מזונו להמון, הם הבסיס ל"שולחנות" הצדיקים הנקראים "טיש", ולמנהג חלוקת השיירים. כך אכן למדה הגמרא:
וכי אלישע אוכל ביכורים הוה? אלא לומר לך כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב ביכורים.
(כתובות קה:)
ועוד דרשו:
כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה.
(ברכות סד.)
כשבית המקדש עמד על מכונו, קוים בנו "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים"(יבמות צ.), ש"כל זמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על ישראל", אבל "עכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו"(ברכות נה.).
במה דברים אמורים? כשאוכלים לשביעות הנפש ומותירים.