פסוק א:ואשה אחת וגומר. עתה יספר הכתוב פלא אחר שעשה אלישע שהוא חמישי למנין נפלאותיו, והוא שאשה אחת מבני הנביאים, ואחז"ל במד' תנחומא (פר' משפטי') שהיתה אשת עובדי', והנושה היה יהורם בן אחאב שהיה מלוה לו מעות ברבית, שהיה זן את הנביאים בחיי אביו, ולכן ויך את יהורם בין זרועותיו, לפי שפשע ליטול רבית. וזכר הכתוב שהאלמנה ההיא צעקה אל אלישע שבעלה מת והיה ירא את ה', ולפי שהיתה חייבת בחוב אחד ולא היו לה נכסים לפרוע אותו החוב, היה רוצה הנושה לקחת את שני ילדיה לו לעבדים, ואולי רמזה באמרה ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה', על מה שאמרו חז"ל שהחוב לעבוד את השם עשאו ומענותנות' לא פירש' הדבר עוד:
פסוק ב:והנביא שאלה מה יש לך בבית? לפי שהיה מנהג הנביאים לסמוך הנס על דבר מה כדי שלא יהיה בריאת יש מאין, והיה עניותה כל כך שאמרה שלא היה לה דבר אחר כ"א אסוך שמן, (ג-ד) ולכן צו' הנבי' שתאסו' כלים רקים רבים ושתסגור הדלת בעדה ובעד בניה. ובאמרו והמלא תסיעי, הזהיר אותה שהיא תמיד תשב מקום אחד בהצקת השמן ולא תזוז משם, וכן היה כמו שאמר הם מגישים אליה וגומר. והנה צוה שיהיה הדלת נעול מפני שלא ישלוט בענינו עין הרע, והיה ענין הנס הזה שבהריק הכלי ההוא היה כל האויר הנכנס שמה מתהפך לשמן, באותו דרך שנהפך על דרך פלא המטה לנחש. ולפי שיהיה נעשה המופת בפעם אחת בלבד, צוה אותה שתשאל ראשונה הכלים באופן שלא תפסיק מהיציקה, וכן היה שבעבור שלא היה עוד כלי נפסק השמן. והיה הנס הזה לאלישע ממין הנס שעשה אליהו בצפחת השמן שלא כלתה לצרפית ימים רבים. ובפרקי ר' אליעזר (בב"ר פ' ל"ה דף ל"ט ע"ב מצאתי זה) אחז"ל ויעמוד השמן, שהוקיר השמן ובאת לשאול לו אם תמכור אם לא, והברכה האחרונה היתה גדולה מן הראשונה שנאמר ואת ובניך תחיי בנותר:
פסוק ח:ויהי היום וגו'. עתה יספר שני פלאים אחרים שעשה אלישע, שהם הששי והשביעי למנין נפלאותיו, והוא שבשונם היתה אשה גדולה, ר"ל נכבדת וחשובה, ונראה שהיא היתה אשת חיל עטרת בעלה, והיתה בביתה שוררת ממנו והיתה עקרת הבית, ויום אחד שעבר אלישע שמה החזיקה בו והשתדלה עמו שבכל עת שיעבור במקום ההוא יסור אל ביתה לאכול לחם, וכן היה שמהיום ההוא והלאה מדי עברו הוא מעצמו יסור שמה, כי כאשר ראה בפעם הראשונה שהיתה כוונת' טובה ורחבה לכבדו, היה הנביא סר לביתה. ואחז"ל (פרקי ר"א פרק ל"ג) שזאת היתה אחותה של אבישג השונמית ושהיתה אמו של עדו הנביא:
פסוק ט:והנה היא אמרה לאישה עתה הגידו לי אנשים, או עתה ידעתי והשגתי מכוונת איש אלקים הזה, שדעתו להתמיד לבוא פעמים רבות בביתנו, ואם כן היתה הידיעתה אשר ידעה כי איש האלקים קדוש הוא עובר עלינו תמיד, ר"ל שהיה אלישע איש האלקים והיה קדוש ופרוש מאד בעניניו ויהיה עובר עליהם בתמידות, ר"ל שיעבור בשונם פעמים רבות, ומפני הסבות האלה היה ראוי שנעשה לו עלית קיר קטנה, ר"ל עליה קטנה בקיר ביתה, ונשים שם מטה ושלחן וכסא ומנורה, באופן שמדי עברו יסור שמה ולא ישתתפו אנשי הבית עמו, כי להיותו איש האלקים ראוי שיהיה לו מקום מוכן להתבודדותו, ולהיותו קדוש ופרוש ראוי שלא ישתתף עמו אדם אחר, ולא ישתמש הוא בכלי חול ולא אדם אחר בכליו, ולהיותו עובר בתמידות יצטרך זה יותר ממה שהיה צריך אם לא תהיה ביאתו כי אם מדי שנה בשנה.
פסוק יא:וכאשר בא אלישע אל העיר נכנס בעליה אשר עשתה לו השונמית, וכאשר ראה כל מה שהשתדלה לכבודו, (יב) אמר אל גיחזי שיקרא אותה וקראה ועמדה לפניו, והיה זה לתת לה כבוד וקורת רוח חן חן לה על מה שהיתה עושה עמו.
פסוק יג:ואחרי שהלכה מלפניו אמר הנביא אל גיחזי נערו שישאל אותה היש לה דבר ראוי לדבר עליה אל המלך או אל שר הצבא? כי היה הנביא חפץ לעשות כל צרכה כפי מה שתצטרך, וגיחזי דבר אליה דברי הנביא והיא השיבתו בתוך עמי אנכי יושבת, כלומר שלא היה לה עסק עם המלך ולא עם שר הצבא, כי היא יושבת היתה בתוך משפחתה והכל היו מכבדים אותה.
פסוק יד:ולפי שהנביא היה רוצה לעשות דבר מה בעבור כבודה שאל עוד את גיחזי ומה לעשות לה? ר"ל ומה א"כ הדבר שאוכל לעשו' בעבור' לגמלה טובה על מעשיה? ואז אמר גיחזי אבל בן אין לה, ר"ל אין לה צורך למלך ולשר הצבא אבל יש לה צורך לבן, כי לא היה לה, ר"ל מצד טבעה לא היה לה בן, כי היא היתה עקרה ועוד שבעלה היה זקן, ומפאת הפועל ומפאת המתפעל לא היתה שם הכנה לתולדה, והיה ענינה כענין שרה עם אברהם, שהיא היתה עקרה ואברהם זקן:
פסוק טו:וכאשר הנביא שמע זה באהו הדבור הנבואיי וצוה פעם שנית שיקראו אותה, כדי לתת לה הייעוד הנבואיי בעצמ' ואז באה ועמדה בפתח העליה, כי מפני צניעותה לא נכנסה בעליה עמו, (טז) ואמר לה למועד הזה כעת חיה את חובקת בן. הנה התבאר שהיה הקריאה הראשונה לשונמית לדבר על לבה ולגמלה טובה והנאת דברים על מעשיה, והיה דבור הנביא לגחזי אחר שהלכה מלפניו. ואפשר לפרש עוד שבפעם הראשונה קראה גיחזי, והיא נכנסה בעליה וישבה סמוך לאלישע, והנביא להיותה אשה לא רצה לדבר עמה, ואעפ"י שהיה בפניה דבר אל גיחזי שיאמר אליה היש לך לדבר אל המלך וגומר, והיא ראתה אחרי שהוא לא היה מדבר עמה שלא היה רצונו שתתחבר האשה אליו כל כך, ולכן כאשר קראה בפעם השנית עמדה בפתח ולא נכנסה בעליה מפני קדושתו, והנביא כשראה שהיא היתה נשמרת כראוי אז דבר אליה לנכח ואמר למועד הזה וגומר, ובפרקי רבי אליעזר (פרק ל"ג) אמרו מסכים לזה, אלישע בן שפט לא היתה אשה יכולה להסתכל בפניו שלא תמות, והותרה עם זה השאלה השנית עם ישוב הפסוקים: ומזה יראה שהיתה השונמית עקרה, ושהנביא על דרך נס גזר שתלד והשם יתברך קיים דברו, כמו שאמר (איוב כ"ב כ"ח) ותגזר אומר ויקם לך, וכן אמרו במדרש (פ"א שם) רצון יראיו יעשה, עשה הקב"ה רצונו של אלישע והרתה וילדה השונמית. הנה הסכימו על עקרותה. ואמרו כעת חיה, פירשו בו כעת שתלד האשה, כי חיה נאמר על היולדת, כמו (שמות א' י"ח) כי חיות הנה. וכתב הרלב"ג שפירוש כעת חיה, כעת הזה העומד, כי הזמן העובר הוא מת ונפסד, והעתיד עדיין לא יצא למציאות ולא נולד ואינו חי, אבל הזמן ההווה הוא הזמן החי. ולי נראה שהנביא רמז באמרו שלמועד הזה בשעת חיות וקיום תוליד בן, ובזה רמז אליה שיחיה בנה ושלא ימות, כי תלד כעת חיה, ר"ל בעת מורה על החיי' ולא על המות. ומפני כן השיבתו השונמית, אל אדוני איש האלקים אל תכזב בשפחתך, ר"ל שכמו שיעדה כן יהיה, ר"ל שתוליד הבן ותהיה לידתו בעת חיים ארוכים ולא בעת מות, ושאל יכזב בזה בעבורה, כי אולי מה שאמר כעת חיה אמרו בעבורה שהיא לא תתעצב, ולכן היתה מבקשת שבעבורה לא ישנה דבר מהאמת אם סוף הנער למות בילדותו או אם יחיה על פני האדמה, כי אם לא היה עתיד לחיות מה יהיה התועלת בלידתו? (יז) וספר הכתוב שנתקיים דבר הנביא בלידת הבן ולהיותו כעת חיים, לפי שהש' יתברך גזר עליו שיחיה בהשגחתו הפרטי', כמו שיראה מהספור:
פסוק יח:וזכר שגדל הנער ויצא אל אביו אל הקוצרים והכה השמש על ראשו והרגיש כאב עצום, (יט) ולזה אמר ראשי ראשי, שהיה הכאב בראש, וכפל דבריו להורות עוצם הכאב. ואפשר לומר שלפי שכאב הראש פעמים יבא משתוף האצטמוכא ופעמים יבא מהראש בעצמו כשיעשה בו מורסא, אמר ראשי ראשי, שהיה החמר והחולי בראש מעצמות הראש ולא משתוף אבר אחר. ואביו אמר שאהו אל אמו, לפי שחשב שהיה הנער אומר זה בעבור שיביאוהו אל אמו, אבל שלא היה כן האמת.
פסוק כ:וזכר שהיה חליו חזק כל כך ששכב עד הצהרים וימות, ומאשר זכר הכתוב חליו וזכר אחריו המות, ידענו באמת שבהחלט מת ונפרד רוחו מגופו ושלא היה עלוף, כי זה לא יבוא לנערים ולא אחר קדימת חולי הראש, וכפי שפירשתי בבן הצרפית (דף רנ"ג).
פסוק כא:(כא-כג) והנה האשה השכיבתו על מטת איש האלקים, והלכה אליו לבקש על בנה ולא גלתה הדבר לבעלה, אבל כאשר שאלה מדוע את הולכת אליו לא חדש ולא שבת השיבתהו שלום, ואחז"ל בפרק הישן, (סוכה כ"ז ע"ב) מכאן שחייב אדם להקביל פני רבו בשב' וברגל, כי אחרי שאמר מדוע את הולכת אליו לא חדש ולא שבת, מורה שבשבת וברגל היתה הולכת לבקרו.
פסוק כד:והנה הלכה כל כך במר רוחה שאמרה לנער שינהג וילך עם האתון ולא יחכה אותה לרכוב עליו אם היא לא תאמ' לו, והלכ' כל הדר' לרגלה:
פסוק כה:(כה-כז) ותבא עד איש האלקים שהיה בהר הכרמל ותחזק ברגליו להתחנן אליו, וכאשר גיחזי נתקרב להדפה שלא תשתטח בארץ מפני כבוד', אמר לו הנביא הרפה לה כי נפשה מרה לה ויי' העלים ממני ולא הגיד לי, ר"ל שיניחה לעשות כחפצה, כי ממרירות נפשה היתה עושה כן ושהוא לא ידע דבר מזה כי לא גלהו השם אליו עד אותה שעה:
פסוק כח:ואז האשה אמרה לנביא השאלתי בן מאת אדוני הלא אמרתי לא תשלה אותי, ר"ל אני לא שאלתיהו ואתה נתתו לי, וגם אמרתי בענין החיים שלא תטעה אותי, ומה צורך היה לי בבן שימות בילדותו? (כט) ואז צוה הנביא אל גחזי שיחגור מתניו, כדי שיוכל לרוץ יותר, כי החגורה תמנע תנועת האברים הפנימיים, ולזה ג"כ צוהו שאם ימצא איש לא יברכהו ואם יברך אותו לא יענהו, כדי שלא יתעכב בדרך, ושישים משענת הנביא על פני הילד. ואתה ראה תראה שלא יעד הנביא את השונמית שיחיה בנה בשימת המשענת עליו, ולא היה כוונת הנביא לדעתי שהמטה ההוא לבדו יחיה את הנער, אבל היה דעתו שאם יהיה הנער מת יועיל המשענת שלא יתעפש גופו מאד וישאר בתכונה אשר ימצאהו בה, באופן שלא יהיה קשה מאד להשיבו אל החיים, הנה א"כ לא היה ענין המשענת לרפאו כ"א להעמיד גוף הנער שלא תתפשט בו העפוש שיקרה למתים ביציאת נפשם, והיה דעת הנביא מפני זה ללכת מיד אחריו כמו שעשה, כי בידוע היה אצל הנביא שיצטרך אל תפלתו ומעשיו להחיותו, ומפני זה הלך הנביא מיד אל העיר, כי לא שלח המשענת להיותו פועל החיים, כ"א מכין עד בואו שמה ושלא יגדל הרע ולא יתפשט העפוש עוד:
פסוק לא:וגחזי עבר לפניהם, ר"ל לפני הנביא ולפני השונמית שהיתה הולכת עמו, ואמרו חז"ל (פרקי ר"א פרק ל"ג) שלא שמר גיחזי מה שצוהו הנביא, אבל היה מדבר בדרך ומלעיג מענין המקל שהיה מוליך להחיות הנער. אמנם גיחזי לא ירד אל כוונת הנביא עליו השלום, ולזה אמר לו לא הקיץ הנער, לפי שחשב שהיה המשענת להחיותו, (לב-לג) ואז הוצרך הנביא להכנס בעליה אשר שם הנער ונתיחד שמה כדי להתבודד בשלמות ויתפלל את השם שיחיהו, (לד) ושם פיו על פיו ועיניו על עיניו ויגהר עליו, רוצה לומר השתטח עליו לתת מחיותו על הנער, באופן שבשרו התחמם שהיה התחלת החיים באותו חום המתחדש עליו, (לה) והלך הנביא בעליה מתפלל ומתבודד ומשתטח והיה עושה זה שבע פעמים ואז ויזורר הנער, רוצה לומר נתעטש, כי נפתחו נקביו ועבר רוח החיים אל איבריו, ואז נשלם בחיות ויפתח הנער את עיניו, והנה עשה הנביא הנס הזה דומה למה שעשה אליהו רבו בתחיית בן הצרפית, והותרה השאלה השלישית:
פסוק לח:ואלישע שב הגלגלה וגומר. עתה יזכור שני פלאות אחרים שעשה אלישע, והם שמיני ותשיעי למנין נפלאותיו, והראשון מהם היה שאלישע שב הגלגלה. ואמר שב, לפי שאחרי שנלקח אליהו ראה אלישע לשוב לאותם המקומות אשר הלך עמו לעשות בהם נסים כדי להתחזק בנבואתו. וכבר זכרתי שהוא הלך עם רבו הגלגל ומשם לבית אל ומשם ליריחו ומשם לירדן, ושב באותם המקומות ועשה שם נסים, ובא עתה לגלגל, ולכן זמן הקדוש ברוך הוא שיעשה שם גם כן נס אחר, והוא שהיה רעב בארץ ובני הנביאים היו יושבים לפניו, והוא רצה לתת להם לחם ונזיד לאכול, ואמר לנערו שפות הסיר הגדולה ובשל נזיד, רוצה לומר שיערוך וישית על האש הסיר הגדולה, כדי שיעשה בה נזיד הרבה לתת לבני הנביאים כלם:
פסוק לט:ואחד מהם יצא לשדה ללקט אורות, והם הירקות שמבשלים בסיר, ואחז"ל במסכת ברכות (צ"ל במסכת יומא י"ח ע"ב) מאי אורות? תאני משמיה דר' מאיר זה גרגיר שמאיר את העינים, והוא הנקרא בלעז אורו"גה. וימצא גפן שדה, והם האבטחים המרים שעושים מהם שמן הנקרא בלשונ' ז"ל (שבת כ"ד ע"ב) שמן פקועות, שהם בתכלית הרוע והסכנה. ואחרים פירשו שהם הנקראים קולוקי"נטיאש, שהם גם כן מסמי המות, וילקט ממנו פקועות מלא בגדו ויבא ויפלח אל סיר הנזיד, רצה לומר שעשאם חתיכות ובקע אותם והשליכם לבשל בסיר, לפי שלא ידעו שהיה דבר רע ארסיי.
פסוק מ:וכאשר יצקו התבשיל בקערות לאנשים והתחילו לאכול ממנו, מצאו בו מרירות ראש ולענה והרגישו שהיה שם סם ממית, כי היה הדבר הארסיי נתעב לחיך מאד, ולכן צעקו מות בסיר, (מא) והנביא צוה לקחת קמח ושישליכו אותו אל הסיר ויחזרו המאכל שמה, והיה זה כדי שיתבשל התבשיל עם הקמח באש, וככה אכלו אותו ולא היה להם דבר רע. וראוי שנדע מה ראה הנביא לצוות לתת קמח בתבשיל להסיר רוע ארסיות העשבים הממיתים אשר בשלו שם? ומה היחס אשר היה לקמח בתרופתם בדרך טבע אם היה שעשאו כפי המנהג הטבעי? ואם עשה אותו על דרך נס כמו שיראה מפשט הספור, יקשה צורך הקמח, והנה לא היה זה נס בתוך נס כמלח שרפא בו את מי יריחו, ויותר ראוי היה שלא ישליך שם דבר ויאמר רפאתי הסיר או רפאתי התבשיל, כי בדברו יוסר הארסיות לא עם הקמח. והנראה לי בזה הוא, שהקמח הוא מכלל הדברים שיעשו מהעשבים יותר נאות וכולל למאכל האדם, והגפן שדה שהשליכו בסיר הוא היותר מנגד שבהם, עד שיהיה מכלל הדברים הממיתים להתנגדותו למזג האנושי, והנה הנביא צוה שישליכו בסיר את הקמח כדי שכל אשר בסיר יעשה נאות וזן לבני אדם כמו הקמח, כי בדבר ה' הושם באותו הקמח כח חזק כל כך ששנה והחליף מזג המתנגד למזגו הנאות, ונעשה הכל מזון האדם כקמח אשר יעשו ממנו הלחם שלבב אנוש יסעד, וכאלו אמר שהקמח הפשוט יועיל יותר מכל מרקחת הטריא"קה הכוללת הרבה פשוטים שהיא כנגד הארסי, ומעשה הנביא יורה על כוונתו.
פסוק מב:ולפי שלא היה לנביאים לחם והרעב היה על פני כל הארץ, זימן הקדוש ברוך הוא איש אחד שבא ממקום אחד שהיה נקרא בעל שלישה, והביא מנחה אל איש האלקים עשרים לחם שעורים בכורים, ואין פירושו בכורים ממש, כי הוא לא היה כהן אבל ר"ל מקציר השעורים שנקצרו שמה בראשונה, והביא ג"כ כרמל, והם השעורים עצמם שהיו כותתים אותם לחלקים לאכלו ברעב. והנביא שש על בואו וצוה לנערו שיתן אותו הלחם לעם ההוא מהנביאים לאכלו, (מג) והנער אמר מה אתן זה לפני מאה איש? שהיה מזון מועט לאנשים הרבה כפי כמות הלחם וגדלם, והשיבו הנביא תן לעם ויאכלו כי כה אמר השם אכול והותר, וכן היה בפעל. הנה זכר בכאן נס התבשיל ונס הלחם המועט שעשה אלישע ממנו הרבה בהזנה, והיה זה דוגמת הנס שנעשה לאליהו רבו בכלכלת העורבים ובכד הקמח שלא כלתה בבית הצרפית:
