א וַיְהִי֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד מִן־הָרָמָתַ֛יִם צוֹפִ֖ים מֵהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וּשְׁמ֡וֹ אֶ֠לְקָנָה בֶּן־יְרֹחָ֧ם בֶּן־אֱלִיה֛וּא בֶּן־תֹּ֥חוּ בֶן־צ֖וּף אֶפְרָתִֽי׃ ב וְלוֹ֙ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֔ים שֵׁ֤ם אַחַת֙ חַנָּ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פְּנִנָּ֑ה וַיְהִ֤י לִפְנִנָּה֙ יְלָדִ֔ים וּלְחַנָּ֖ה אֵ֥ין יְלָדִֽים׃ ג וְעָלָה֩ הָאִ֨ישׁ הַה֤וּא מֵֽעִירוֹ֙ מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֔ימָה לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֧ת וְלִזְבֹּ֛חַ לַיהוָ֥ה צְבָא֖וֹת בְּשִׁלֹ֑ה וְשָׁ֞ם שְׁנֵ֣י בְנֵֽי־עֵלִ֗י חָפְנִי֙ וּפִ֣נְחָ֔ס כֹּהֲנִ֖ים לַיהוָֽה׃ ד וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיִּזְבַּ֖ח אֶלְקָנָ֑ה וְנָתַ֞ן לִפְנִנָּ֣ה אִשְׁתּ֗וֹ וּֽלְכָל־בָּנֶ֛יהָ וּבְנוֹתֶ֖יהָ מָנֽוֹת׃ ה וּלְחַנָּ֕ה יִתֵּ֛ן מָנָ֥ה אַחַ֖ת אַפָּ֑יִם כִּ֤י אֶת־חַנָּה֙ אָהֵ֔ב וַֽיהוָ֖ה סָגַ֥ר רַחְמָֽהּ׃ ו וְכִֽעֲסַ֤תָּה צָֽרָתָהּ֙ גַּם־כַּ֔עַס בַּעֲב֖וּר הַרְּעִמָ֑הּ כִּֽי־סָגַ֥ר יְהוָ֖ה בְּעַ֥ד רַחְמָֽהּ׃ ז וְכֵ֨ן יַעֲשֶׂ֜ה שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֗ה מִדֵּ֤י עֲלֹתָהּ֙ בְּבֵ֣ית יְהוָ֔ה כֵּ֖ן תַּכְעִסֶ֑נָּה וַתִּבְכֶּ֖ה וְלֹ֥א תֹאכַֽל׃ ח וַיֹּ֨אמֶר לָ֜הּ אֶלְקָנָ֣ה אִישָׁ֗הּ חַנָּה֙ לָ֣מֶה תִבְכִּ֗י וְלָ֙מֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְלִ֔י וְלָ֖מֶה יֵרַ֣ע לְבָבֵ֑ךְ הֲל֤וֹא אָֽנֹכִי֙ ט֣וֹב לָ֔ךְ מֵעֲשָׂרָ֖ה בָּנִֽים׃ ט וַתָּ֣קָם חַנָּ֔ה אַחֲרֵ֛י אָכְלָ֥ה בְשִׁלֹ֖ה וְאַחֲרֵ֣י שָׁתֹ֑ה וְעֵלִ֣י הַכֹּהֵ֗ן יֹשֵׁב֙ עַל־הַכִּסֵּ֔א עַל־מְזוּזַ֖ת הֵיכַ֥ל יְהוָֽה׃ י וְהִ֖יא מָ֣רַת נָ֑פֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּ֥ל עַל־יְהוָ֖ה וּבָכֹ֥ה תִבְכֶּֽה׃ יא וַתִּדֹּ֨ר נֶ֜דֶר וַתֹּאמַ֗ר יְהוָ֨ה צְבָא֜וֹת אִם־רָאֹ֥ה תִרְאֶ֣ה ׀ בָּעֳנִ֣י אֲמָתֶ֗ךָ וּזְכַרְתַּ֙נִי֙ וְלֹֽא־תִשְׁכַּ֣ח אֶת־אֲמָתֶ֔ךָ וְנָתַתָּ֥ה לַאֲמָתְךָ֖ זֶ֣רַע אֲנָשִׁ֑ים וּנְתַתִּ֤יו לַֽיהוָה֙ כָּל־יְמֵ֣י חַיָּ֔יו וּמוֹרָ֖ה לֹא־יַעֲלֶ֥ה עַל־רֹאשֽׁוֹ׃ יב וְהָיָה֙ כִּ֣י הִרְבְּתָ֔ה לְהִתְפַּלֵּ֖ל לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְעֵלִ֖י שֹׁמֵ֥ר אֶת־פִּֽיהָ׃ יג וְחַנָּ֗ה הִ֚יא מְדַבֶּ֣רֶת עַל־לִבָּ֔הּ רַ֚ק שְׂפָתֶ֣יהָ נָּע֔וֹת וְקוֹלָ֖הּ לֹ֣א יִשָּׁמֵ֑עַ וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ עֵלִ֖י לְשִׁכֹּרָֽה׃ יד וַיֹּ֤אמֶר אֵלֶ֙יהָ֙ עֵלִ֔י עַד־מָתַ֖י תִּשְׁתַּכָּרִ֑ין הָסִ֥ירִי אֶת־יֵינֵ֖ךְ מֵעָלָֽיִךְ׃ טו וַתַּ֨עַן חַנָּ֤ה וַתֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲדֹנִ֔י אִשָּׁ֤ה קְשַׁת־ר֙וּחַ֙ אָנֹ֔כִי וְיַ֥יִן וְשֵׁכָ֖ר לֹ֣א שָׁתִ֑יתִי וָאֶשְׁפֹּ֥ךְ אֶת־נַפְשִׁ֖י לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ טז אַל־תִּתֵּן֙ אֶת־אֲמָ֣תְךָ֔ לִפְנֵ֖י בַּת־בְּלִיָּ֑עַל כִּֽי־מֵרֹ֥ב שִׂיחִ֛י וְכַעְסִ֖י דִּבַּ֥רְתִּי עַד־הֵֽנָּה׃ יז וַיַּ֧עַן עֵלִ֛י וַיֹּ֖אמֶר לְכִ֣י לְשָׁל֑וֹם וֵאלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל יִתֵּן֙ אֶת־שֵׁ֣לָתֵ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖לְתְּ מֵעִמּֽוֹ׃ יח וַתֹּ֕אמֶר תִּמְצָ֧א שִׁפְחָתְךָ֛ חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וַתֵּ֨לֶךְ הָאִשָּׁ֤ה לְדַרְכָּהּ֙ וַתֹּאכַ֔ל וּפָנֶ֥יהָ לֹא־הָיוּ־לָ֖הּ עֽוֹד׃ יט וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּ֗קֶר וַיִּֽשְׁתַּחֲווּ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַיָּשֻׁ֛בוּ וַיָּבֹ֥אוּ אֶל־בֵּיתָ֖ם הָרָמָ֑תָה וַיֵּ֤דַע אֶלְקָנָה֙ אֶת־חַנָּ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וַיִּֽזְכְּרֶ֖הָ יְהוָֽה׃ כ וַיְהִי֙ לִתְקֻפ֣וֹת הַיָּמִ֔ים וַתַּ֥הַר חַנָּ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמוֹ֙ שְׁמוּאֵ֔ל כִּ֥י מֵיְהוָ֖ה שְׁאִלְתִּֽיו׃ כא וַיַּ֛עַל הָאִ֥ישׁ אֶלְקָנָ֖ה וְכָל־בֵּית֑וֹ לִזְבֹּ֧חַ לַֽיהוָ֛ה אֶת־זֶ֥בַח הַיָּמִ֖ים וְאֶת־נִדְרֽוֹ׃ כב וְחַנָּ֖ה לֹ֣א עָלָ֑תָה כִּֽי־אָמְרָ֣ה לְאִישָׁ֗הּ עַ֣ד יִגָּמֵ֤ל הַנַּ֙עַר֙ וַהֲבִאֹתִ֗יו וְנִרְאָה֙ אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֔ה וְיָ֥שַׁב שָׁ֖ם עַד־עוֹלָֽם׃ כג וַיֹּ֣אמֶר לָהּ֩ אֶלְקָנָ֨ה אִישָׁ֜הּ עֲשִׂ֧י הַטּ֣וֹב בְּעֵינַ֗יִךְ שְׁבִי֙ עַד־גָּמְלֵ֣ךְ אֹת֔וֹ אַ֛ךְ יָקֵ֥ם יְהוָ֖ה אֶת־דְּבָר֑וֹ וַתֵּ֤שֶׁב הָֽאִשָּׁה֙ וַתֵּ֣ינֶק אֶת־בְּנָ֔הּ עַד־גָּמְלָ֖הּ אֹתֽוֹ׃ כד וַתַּעֲלֵ֨הוּ עִמָּ֜הּ כַּאֲשֶׁ֣ר גְּמָלַ֗תּוּ בְּפָרִ֤ים שְׁלֹשָׁה֙ וְאֵיפָ֨ה אַחַ֥ת קֶ֙מַח֙ וְנֵ֣בֶל יַ֔יִן וַתְּבִאֵ֥הוּ בֵית־יְהוָ֖ה שִׁל֑וֹ וְהַנַּ֖עַר נָֽעַר׃ כה וַֽיִּשְׁחֲט֖וּ אֶת־הַפָּ֑ר וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־הַנַּ֖עַר אֶל־עֵלִֽי׃ כו וַתֹּ֙אמֶר֙ בִּ֣י אֲדֹנִ֔י חֵ֥י נַפְשְׁךָ֖ אֲדֹנִ֑י אֲנִ֣י הָאִשָּׁ֗ה הַנִּצֶּ֤בֶת עִמְּכָה֙ בָּזֶ֔ה לְהִתְפַּלֵּ֖ל אֶל־יְהוָֽה׃ כז אֶל־הַנַּ֥עַר הַזֶּ֖ה הִתְפַּלָּ֑לְתִּי וַיִּתֵּ֨ן יְהוָ֥ה לִי֙ אֶת־שְׁאֵ֣לָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖לְתִּי מֵעִמּֽוֹ׃ כח וְגַ֣ם אָנֹכִ֗י הִשְׁאִלְתִּ֙הוּ֙ לַֽיהוָ֔ה כָּל־הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֔ה ה֥וּא שָׁא֖וּל לַֽיהוָ֑ה וַיִּשְׁתַּ֥חוּ שָׁ֖ם לַיהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
מן הרמתים צופים. הוא שם מקום, על שם שהיו בה שתי גבעות רמות, צופים ומקבילים זה מול זה:
פסוק א:
אפרתי. על צוף יאמר, שהיה גם הוא מהר אפרים, ולא מבני אפרים, כי לוי היה ומבני קרח:
פסוק ג:
ועלה האיש ההוא. מעולם היה מנהגו לעלות אל שילה בכל שנה ושנה, להשתחות ולזבוח לה׳:
פסוק ג:
כהנים. רוצה לומר: סגני הכהונה, כי עלי אביהם שימש בכהונה גדולה:
פסוק ד:
ויהי היום. רוצה לומר ; וכאשר בא היום של הבאת קרבנותיו, היה אלקנה זובח שלמים, והיה נותן לפנינה וכו׳ מנות מזבח השלמים:
פסוק ה:
מנה אחת. רוצה לומר: מיוחדת ביופי, ולתוספת ביאור אמר ׳אפים׳, רוצה לומר: הראויה לקבל אותה בסבר פנים יפות: וה׳ סגר רחמה, ולא ילדה, והיתה מצירה ולזה הראה לה חיבה יתירה להפיג צערה:
פסוק ו:
וכעסתה צרתה. פנינה צרתה, היתה מכעסת אותה, בדברים:
פסוק ו:
גם כעס. רוצה לומר: וחוזרת ומכעסת פעמים רבות:
פסוק ו:
בעבור הרעימה. בכדי שתהיה חנה זעופה וקצופה:
פסוק ו:
כי ה׳ סגר רחמה. רוצה לומר: ובזה היה מקום לפנינה להכעיסה, וכמו שאמרו רבותינו ז״ל (ילקוט שמעוני רמז עז): שאמרה לה בדרך לעג, כלום קנית מעפורת לבנך הגדול, או חלוק לבנך הקטן והיא גם היא נפשה מרה לה בעבור עקרותה, ונוח הדבר להכעיסה:
פסוק ז:
וכן יעשה. כן עשה אלקנה בכל שנה, לתת לחנה מנה אחת אפים:
פסוק ז:
כן תכעיסנה. כמו וכן תכעיסנה, ורוצה לומר: הוא עשה את שלו להראות לה חיבה, וכן פנינה עשתה את שלה:
פסוק ז:
ותבכה. בכל עת בואה אל שילה, בכתה מרוב התוגה, ובעבור זה נמנע ממנה תאות האכילה:
פסוק ח:
ולמה ירע לבבך. למה יהיה לבבך נשבר מתוגיון חסרון בנים:
פסוק ח:
הלא אנכי. תרגם יונתן: הלא רעותי. רצה לומר: הלא רצוני אליך ואהבתי לך, טובה היא לך מאלו ילדת עשרה בנים:
פסוק ט:
ותקם חנה. ללכת אל בית ה׳:
פסוק ט:
אחרי אכלה. עם שנאמר למעלה ותבכה ולא תאכל, מכל מקום אכלה מעט להחיות את הנפש:
פסוק י:
והיא מרת נפש. בבואה להתפלל, היתה נפשה מרה לה במאוד:
פסוק יא:
בעני. במה שאני מעונה בצער ותוגיון:
פסוק יא:
וזכרתני ולא תשכח. כפל הדבר במלות שונות לתוספת ביאור, וכדרך המתפללים:
פסוק יא:
זרע אנשים. רוצה לומר: בנים זכרים:
פסוק יא:
ונתתיו לה׳. רוצה לומר: אקבל עלי בנדר, שאתן אותו לה׳:
פסוק יא:
כל ימי חייו. רוצה לומר: תמיד יתבודד בעבודת ה׳:
פסוק יא:
ומורה וכו׳. יהיה נזיר עד עולם, לבל יתגלח וכדין הנזיר:
פסוק יב:
שומר את פיה. רוצה לומר: היה מסתכל לשמור מוצא שפתיה, לשמוע מדבריה:
פסוק יג:
וחנה. אבל חנה היתה מדברת על לבה, רוצה לומר: בלחש, כאלו מדברת אל לבה, ולא היה נשמע לעלי:
פסוק יג:
ויחשבה עלי לשכורה. כי כן דרך השכור לנענע בשפתיו, ואין אומר ואין דברים:
פסוק יד:
תשתכרין. תראי בעצמך את השכרות זה זמן מרובה, ועד מתי:
פסוק יד:
הסירי את יינך. אם שתית יין הרבה, עסקי להסיר שכרות היין בשינה וכדומה:
פסוק טו:
לא אדני. רוצה לומר: אתה אדוני, לא כן הדבר, אבל אני אשה קשת רוח, רוצה לומר: מצרה ודאגה, ומדעת באתי הנה להתפלל, ולא מבלי דעת כשכור, כי יין ושכר לא שתיתי:
פסוק טו:
ואשפוך וכו׳. רוצה לומר: ואל תתמה על מה זה שפתי נעות וקולי לא ישמע, כי הלא לפני ה׳ אשפוך נפשי, ומה לי להרים קול להשמיע לזולת:
פסוק טז:
אל תתן. אל תחשבני לבת בליעל לבוא שכורה לבית ה׳, כלומר, אם האמת כדבריך, מה לי להאריך בתפלה כל כך:
פסוק טז:
כי מרוב שיכי וכעסי. כי בעבור רוב ספור התלאות והכעס אשר פנינה מכעסת אותי, דברתי לפני ה׳ עד הנה, היות רבים הם:
פסוק יז:
יתן את שלתך. ימלא את בקשתך, ובדרך תפלה אמר:
פסוק יח:
תמצא. רוצה לומר: הנה מצאתי חן בעיניך, כי מה שבקשת עלי רחמים, יחשב לי למציאות חן, והחזיקה לו טובה בדבריה:
פסוק יח:
ותאכל. מעתה אכלה כל צרכה, ולא היה לה עוד הזעם שהיה לה מאז, כי בטחה בתפלת עלי:
פסוק יט:
ויזכרה ה׳. עלתה זכרונה לפניו לטובה:
פסוק כ:
לתקופות הימים ותהר חנה. רוצה לומר: לעת הקיף תשלום ימי ההריון, מעת אשר הרתה חנה:
פסוק כ:
ותלד בן. בתשלום ההיקף:
פסוק כ:
כי מה׳ שאלתיו. והוא לשון נופל על הלשון:
פסוק כא:
ויעל. כשבא עת עליתו, עלה לזבוח:
פסוק כא:
את זבח הימים. מה שהיה רגיל לזבוח בכל שנה:
פסוק כא:
ואת נדרו. מה שנדר כל השנה והוא בביתו, הביאם לזבוח בעת עלותו:
פסוק כב:
לא עלתה. בהשנה ההיא:
פסוק כב:
עד יגמל הנער. רוצה לומר: לא אזוז מביתי עד יגמל הנער, ואחרי הגמלו, אביא גם אותו אל בית ה׳, ונראה את פני ה׳ להשתחוות לפניו ולהודות לו על הנער היולד:
פסוק כב:
וישב שם. הנער ישב שם עד עולם, רוצה לומר: כל ימי עלי, בכדי לשמש אותו:
פסוק כג:
הטוב בעיניך. רוצה לומר: כפי חפצך עשי, ושבי עד גמלך אותו:
פסוק כג:
אך יקם ה׳ את דברו. רצה לומר: מה שאמרת פה שתשבי עד גמלך, הנה הדבר הזה מסור בידך לעשות בעצמך כאשר תרצי, אך אשר דברת על הנער, שהוא ישב בבית ה׳ עד עולם, הנה דבר זה אין בידך להדירו, אך ה׳ יקם את הדבר אשר דברת על הנער, והוא יתן בלבו לשבת בביתו עד עולם (ומלת דברו מוסב על הנער, רצה לומר: דבר הנאמר בו ועליו):
פסוק כג:
ותשב האשה. בביתה, ולא עלתה:
פסוק כד:
בפרים שלשה. עם שלשה פרים לזבוח לה׳, והקמח למנחות, והיין לנסכים:
פסוק כד:
ותביאהו. את הנער:
פסוק כד:
והנער נער. רצה לומר: הנער היה עודנו נער קטן ורך, ועם כל זה לא נמנעה מלהביאו כאשר גמלתו:
פסוק כה:
וישחטו וכו׳. רוצה לומר: כאשר שחטו הפר הראשון, הביאו את הנער אל עלי, להראותו שנתקבלה תפלתו:
פסוק כו:
בי אדני. בקשה מעלי והשביעתו בחיי נפשו, לשום עינו על הנער:
פסוק כו:
הנצבת. אשר עמדתי פה בהיותך גם אתה יושב פה, כמו שכתוב למעלה: ועלי הכהן יושב וגו׳:
פסוק כז:
אל הנער הזה התפללתי. רוצה לומר: התפלה שהתפללתי אז, היתה לשאלת בן, והנה זהו אשר ילדתי:
פסוק כח:
וגם וכו׳. רוצה לומר: גם בעת התפלה נדרתי אז להשאילו לה׳, להתבודד תמיד בעבודתו:
פסוק כח:
אשר היה. כמו אשר יהיה, רוצה לומר: כל זמן אשר יהיה בזה העולם, הוא שאול לה׳:
פסוק כח:
וישתחו שם לה׳. השתחוה להודות לה׳, אשר שם חלקו מעובדי ה׳: