פסוק א:השאלות
(א) אם פירוש שתי רמות צופות זו לזו היה לו לומר צופות, ואם פירוש ממשפחת צופים ונביאים היה לו לומר בן איש אפרתי ממשפחת צופים לא הרמתים צופים?:
פסוק א:ויהי איש אחד יש הבדל בין כשכתוב ויהי איש [כמו ויהי איש מהר אפרים (שופטים י"ז) ויהי איש לוי (שם)] ובין כשכתוב ויהי איש אחד, שמורה שהיה מיוחד לאיזה דבר גדול, וכמו שאמרו במדרש רבה (במדבר רבה פ"י) כל מקום שכתוב ויהי איש אחד, גדול היה, ויהי איש אחד מצרעה, היה מיוחד להולדת שמשון, ופה היה מיוחד להולדת שמואל, מן הרמתים צופים, צופים הוא שם משפחת צוף, שאבותיו של צוף זקנו של שמואל היו מהר אפרים ששם היו ערי הלוים לבני קהת (יהושע כ״א:מ״א) וצוף ובניו הלכו מהר אפרים ונתישבו בשני הרמות שהיו שני מקומות נקראים בשם רמה סמוכים זה לזה, ועל שמם קראו למקומות האלה הרמתים צופים רצה לומר הרמות ששם ישבו הצופים, וגם היו מבני לוי האלה אשר היו צופים במראות אלהים כדברי חכמינו זכרונם לברכה שעמדו מישראל מאתים צופים, ונכלל בזה שהאיש היה מן הרמתים ומן צופים, רצה לומר משפחת צוף, ושמו אלקנה וכו' בן צוף, כי נתיחסו עד צוף ראש המשפחה במקום ההוא, כי הראש שקודם צוף לא נודע במקומות ההם, כי צוף היה הראשון שנטע אהלו שמה, וקרא את צוף אפרתי יען בא מהר אפרים, ובד"ה (ו') מיחסו עד מקור מחצבתו מלוי:
פסוק ב:שם אחת חנה, במה שלא אמר שניהם בה"א הידוע שם האחת כמשפט הלשון מורה שנשא את חנה קודם והיתה תחלה אחת בנשואיה, ואחר כך נשא את פנינה עליה (וכמו שבארתי כלל זה בפירוש התורה בכמה מקומות) ויצדקו דברי רז"ל שכאשר ראתה חנה כי עקרה היא, יעצה אותו ויקח את פנינה עליה אולי תבנה ממנה, כמו שעשתה שרה עם הגר, ויהי רצה לומר ובכ"ז היה לפננה ילדים הגם שהיתה מאוחרת בנשואיה ולחנה אין ילדים גם אחר נשואי פנינה:
פסוק ג:השאלות
(ג) למה לא אמר ששם היה עלי הכהן וזכר את בניו וגם מה מקומו פה?:
פסוק ג:ועלה האיש ההוא מעירו, ספר שמעיר הזאת לא עלה שום איש לשילה רק האיש ההוא היה עולה מימים ימימה עם כל בני ביתו, להשתחות ולזבח ולהלן (פ' כ"א וס"ב י"ט) אמר לזבוח לבדו כי תחלה היה עלייתו להשתחוות היינו להתפלל על חנה (כי היה דרכם להתפלל בהשתחויה) ועל זה אמר לזבח לה' צבאות שאל שם צבאות היו מתכוונים כשהיו מתפללים על הבנים כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות דף ל"א) אמרה חנה מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך ליתן לי בן אחד:
פסוק ג:ושם שני בני עלי הוא טעם למה רק הוא לבדו עלה מעירו לרגל, משיב כי העם היו נמנעים אז מעלות לרגל מפני בני עלי שהיו לשמצה בעיני העם, ובזה ספר גם בשבחו שאף על פי כן לא נמנע הוא מעלות מימים ימימה ונטל שכר כנגד כולם:
פסוק ד:ויהי היום רצה לומר כשבא היום שהוא יום המועד היה אלקנה זובח שלמים דבעינן זביחה בשעת שמחה, והיה נותן לפננה אשתו ולכל בניה ובנותיה מנות דאין שמחה אלא בבשר, ואשה בעלה משמחה:
פסוק ה:השאלות
(ה-ח) מה פירוש אפים, שלרד"ק שפירש מענין כעס למה תפש הכעס בלשון רבים ומדוע אמר שתי פעמים סגר ה' בעד רחמה, וה' סגר רחמה, וכפל הלשון וכעסתה, גם כעס, הרעימה, שכולו ענין כעס. ומדוע לא הכעיסה אותה פנינה ולא בכתה רק בעלותם לבית ה' לא בשאר ימים. ואם תמיד היה אלקנה אומר לה למה תבכי והיא לא השיבה לו מאומה למה ספר זאת?:
פסוק ה:ולחנה יתן מנה אחת אפים פי' הרד"ק בשם אביו, שרצה לומר שמנה זו היה נותן בעצב וחרון אף, שהראה את עצמו מתעצב ופניו זועפים על שאינו יכול לתת לה יותר, ונראה שרצה לומר מנה זו היתה מעוררת אפים, חרונות וכעסים הרבה, אם מצד אלקנה שהיה מתעצב בכפלים, א) על שה' סגר רחמה, ב) נוסף לזה שהיה מצטער בזה יען את חנה אהב:
פסוק ו:וכן היה כעס כפול מצד חנה, א) וכעסתה צרתה שצרתה עוררה את כעסה, ב) גם כעס מצד עצמה היה לה גם כן כעס בעבור הרעמה רצה לומר מצד שהיתה מרעמת תמיד ומתלוננת על כי סגר ה' בעד רחמה (ומלת הרעמה הוא מקור מההפעיל הרעם שלה), וכבר בארנו כי מדי בואם לבית ה' היה כוונתם להשתחוות ולהתפלל על שיפקוד ה' את חנה, ולכן בעת בואם לבית ה' נזכרו בצרתם תמיד, שאחר התפלה נזכרה כי עדן לא נפקדה, וצרתה כוונה להכעיסה אז:
פסוק ז:וכן יעשה רצה לומר שבכל שנה ושנה בבואם לבית ה' היה כענין הזה שאלקנה היה עושה כמנהגו לתת לה מנה אחת אפים, וצרתה כמנהגה כי כן תכעיסנה וחנה כמנהגה ותבכה ולא תאכל:
פסוק ח:ויאמר לה, ספר שפעם אחד רצה אלקנה לנחמה, ויען ראה ממנה שלשה דברים, א) שבכתה, לכן אמר למה תבכי, ב) ולא תאכל, לזה אמר ולמה לא תאכלי ג) גם כעס לזה אמר ולמה ירע לבבך, אמר אליה הלא סיבת הרעם הזה הוא מצד התוחלת הממושכה שעל ידי שתקוי לבנים ולא באה תקותך לכן תזכרי בצערך, מה בכך, הלא גם אם תתיאשי מהוליד (כי גם הוא כבר נואש אז מזה) הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים, כי האשה אינה מצווה על פריה ורביה ואי דבעית חוטרא לידא ומרא לקבורה הלא אנכי טוב לעזר ולמגן:
פסוק ט:השאלות
(ט) מדוע לא קמה עד הנה להתפלל רק זה עתה הפעם הראשון, ולמה אחרי אכלה ולא קודם האכילה:
פסוק ט:ותקם הנה עד עתה סמכה את עצמה על תפלת בעלה שהיה צדיק, ועתה שראתה שהוא מתיאש מן הרחמים התעוררה להתפלל בעצמה, ותקם אחרי אכלה כי היו רגילים להתפלל בעת הקרבת הזבחים בבקר ובמנחה ואז לא היה הכהן יושב על הכסא רק עובד עבודה ובפרט בשבתות ויו"ט שהיה עובד בעצמו כמ"ש בירושלמי (פ"ק דביצה ופ"ק דחגיגה) אבל עתה שקמה אחרי האוכל, ואז עלי כבר ישב על הכסא כי כל העם הלכו לביתם ולא הקריבו זבחים בעת ההיא, והיתה יכולה להתבודד בבית ה' לשפוך לפניו שיחה (ומלת אכלה הוא מקור בתוספת ה"א ואינה ה"א הנקבה כי אין בה מפיק וכן שתה הוא מקור כי היא לא אכלה):
פסוק י:והיא ואז התקבצו ארבעה דברים עוזרים אל שיהיה תפלתה לרצון, א) שהיא עצמה היתה מרת נפש וה' שומע תפלת נשברי לב, ב) ותתפלל על ה' שהתפללה בכוונה שלימה על ה' לבדו, ג) ובכה תבכה ושערי דמעה לא ננעלו לעולם:
פסוק יא:ד) ותדר נדר שקבלה על עצמה נדר שזה מועיל בעת צרה כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה ותאמר בקשה ג' דברים א) שיראה בעניה וצרתה, ועל זה אמר אם ראה תראה בעני אמתך, ב) שיזכור זכיותיה וצדקתה, ועל זה אמר וזכרתני, והזכירה הוא שיזכרנה עתה לתת לה בן, ולא תשכח הוא בל ישכחנה גם אחר זה שתלד עוד בנים ובנות ושיחיו, ויפה אמרו חכמינו זכרונם לברכה וזכרתני בזכרים ואל תשכח בנקבות, ג) ונתתה לאמתך זרע אנשים, שיהיה זרע חשוב לעמוד לשרת לפני ה' לא בעל מום וכדומה הבלתי ראוי לעמוד בהיכל מלך, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה זרע אנשים גבר בגוברין, זרע שמובלע בין אנשים לא ארוך ולא גוץ, ועוד כמה דרשות, אז מקבלת על עצמה בנדר ונתתיו לה' כל ימי חייו שהגם שכל הלוים היו מוכנים לשרת, יהיה בו שני הבדלים, א) שהלוים היו פונים לפעמים גם לעסקיהם והוא יהיה רק לה', ודבר אין לו עם עסקי העולם, ב) שהלוי לא עבד רק מבן חמש ועשרים שנה, והוא יהיה לה' כל ימי חייו, ג) ומורה לא יעלה על ראשו, אם כמאן דאמר שנדרתו בנזירות שהיא קדושה נוספת על קדושת הלוי, אם כמאן דאמר זו מורא בשר ודם, שיתמיד ביראת ה' כל היום עד לא יצוייר בלבו יראה מדבר זולתו, כמ"ש החסיד בושתי מיראת אלהי שאירא זולתו כי הירא מדבר גדול לא יפנה לבבו בעת ההוא ליראה קטנה:
פסוק יב:השאלות
(יב-טז) מדוע חשבה עלי לשכורה מה בכך שהרבתה להתפלל, ומה בכך שקולה לא ישמע והלא כן דרך להתפלל בלחש כי ה' יודע תעלומות לב, ואם שהיה אז הדרך להתפלל בקול רם והיה התלונה ששנתה המנהג, מדוע המתין עד שהרבתה להתפלל הי"ל לאמר תיכף שתתפלל בקול והיא היה לה להשיב למה מתפללת בלחש, ומדוע כפלה דבריה שאחר שאמרה כי אשה קשת רוח אנכי וכו' חזרה לאמר אל תתן את אמתך לפני בת בליעל וכו' שהם דברי מותר?:
פסוק יב:והיה מבואר אצלי במק"א שיש בענין התפלה שתי מדרגות, יש המתפלל על ידי אמצעי, והוא שמבקש שתעשה בקשתו על ידי המלאכים ומליצים מזכירים זכיותיו ועל ידי הזכיות אשר בהם יצטדק, וכן יבקש העזר והתשועה גם כן על ידי אמצעי ויש המתפלל בלי אמצעי כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה אל תהי צווח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו, ויש שני הבדלים ביניהם בסידור תפלתם, א) המתפלל לה' בלי אמצעי אין צריך להאריך בתפלתו, כי אחר שאינו מבקש להצטדק על ידי זכיותיו וטענותיו בדרך משפט רק בתורת חסד וחנינה, (וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה שצדיקים אף על פי שיש להם לתלות במעשים טובים אינם מבקשים אלא מתנת חנם אין צריך להאריך ולהציע זכיותיו, לא כן השואל על ידי מליצים מספרים זכיותיו שבהם יברר כי ראוי שתעשה בקשתו על פי הדין, צריך לסדר טענותיו ולברר זכיותיו, וכמו שהוא במלכותא דארעא, השואל דבר מן המלך בעצמו ישאל דרך חסד, ולא ירבה בדברים רק יאמר בי אדוני עשה עמי חסד, לא כן המבקש באמצעות השרים היושבים על מדין צריך לברר זכיותיו שבם יצטדק כפי חקות המשפט, כי אין בידם לעשות חסד חנם, רק אמת ומשפט, ב) המתפלל אל ה' לבדו אין לו להשמיע קולו בתפלתו כי כל יצר מחשבות לב הוא מבין, והמשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה, לא כן השואל על ידי אמצעים יכול להשמיע קולו, כי המלאכים אין יודעים מחשבות, והנה בימי עלי היו רגילים לשאול תפלתם על ידי אמצעיים, כי הדור ההוא לא היו ראויים לנסים ולהשגחה מיוחדת, ולכן היה דרכם להרבות בתפלה, וכן להתפלל בקול רם, וכאשר ראה את חנה שהרבתה להתפלל חשב שהיא גם כן מתפללת על דרך זה שאם לא כן לא היה לה להרבות בתפלה (ובאמת אמרו חכמינו זכרונם לברכה שחנה על ידי שהרבתה בתפלה קצרה ימיו של שמואל) ולכן היה שמר את פיה רצה לומר היה רוצה לשמוע תפלתה, כי חשב שבהכרח תתפלל בקול רם, אחר שמתפללת על ידי אמצעיים, אבל לא כן היה רק:
פסוק יג:וחנה היא מדברת על לבה שזה לא יתכן עם מה שהרבתה להתפלל, כי הדבור בלחש מורה שמתפללת לה' לבדו בלי אמצעי, ובזה לא יתכן להרבות בדברים כנ"ל, ולכן ויחשבה עלי לשכרה:
פסוק יד:ויאמר כו' עד מתי כי מלבד שהשכור אסור להתפלל אסור לשהות במקדש בשכרות, ואם כן הסירי את יינך ואחר כך תבואי אל מקדשי אל:
פסוק טו:ותאמר לא אדוני באשר לא ידעה הסבה שבעבורה יחשבה לשכורה, השיבה לו, אם חושב כן מחמת שראה אותה מרבה בבכי ומרירות לב, זה היה יען כי אשה קשת רוח אנכי, ואם מפני שהתפללה בלחש, השיבה כי ואשפך את נפשי לפני ה' לבדו בלי אמצעי, ולכן לא הרימותי קולי ואקרא:
פסוק טז:אל רצה לומר ובכ"ז אל תתן את אמתך לפני בת בליעל, כי תשאל אחר שהתפללתי לה' לבדו בלי אמצעי למה הארכתי בתפלה, השיבה שזה היה מסבה אחרת, כי מרב שיחי וכעסי דברתי עד הנה, מה שדברתי עד הנה והעתרתי דברים יותר מהראוי להעומד לפני ה' לבדו היה מרוב שיחי וכעסי (ואל תתן פי' אל תעזב כמו לא נתתיך לנגוע אליה אל תעזבני ביד צרתי שהיא בת בליעל, רק תסמכני בתפלתך):
פסוק יז:ויען עלי אחר שראה שצדקו דבריה פייסה ואמר לה לכי לשלום, ולענין מה שהתפללת לה' לבדו בלי אמצעי, הנה מצד שהוא אלהי ישראל המשגיח עליהם בהשגחה פרטיית נפלאה (שזה גדר שם אלהי ישראל בכ"מ) הוא יתן את שלתך אשר שאלת מעמו לבדו בלא מלמד זכות מלאך ומליץ יושר:
פסוק יח:ותאמר תמצא שפחתך חן כי היו דבריו אצלה כעין הבטחה שימלא ה' בקשתה, ותלך לדרכה פי' חכמינו זכרונם לברכה שחזר להיות לה ארח כנשים ובזה ידעה כי נתרפאה, ולכן ותאכל (נגד שתחלה לא אכלה) ונגד למה תבכי ולמה ירע לבבך, ששני אלה יוכרו על הפנים (כמ"ש פני חמרמרו מני בכי, ופנים נזעמים), אמר שפניה הקודם לא היו לה עוד, וחכמינו זכרונם לברכה במליצתם אמרו, מלמד שהיו פניה כקוף ונתרפאו:
פסוק יט:וישכמו בבקר וישתחוו אם כדברי חכמינו זכרונם לברכה שהלן צריך להפטר שנית, ואם מצד שבטחו בדבר ה' ובאו להשתחוות על שנשמע תפלתם:
פסוק כ:ותקרא את שמו שמואל שיש בו שני מלות שאול מאל וזה שכתוב כי מה' שאלתיו, וכמ"ש שלא בקשה על ידי אמצעיים רק מה' לבדו:
פסוק כא:ויעל האיש גם עתה הגם שראו הנס שנעשה לאלקנה על ידי תפלתו במשכן ה' לא עלה איש מן העיר רק אלקנה ובני ביתו (כנ"ל ג'), לזבח ופה לא נזכר להשתחוות כמ"ש למעלה שעקר השתחוויה היה בעבור התפלה על חנה ולא הוצרך עתה לזה, (והשתחויה שהיה בעת ראיית פנים לא הוצרך להזכיר), ואת נדרו מה שנדר הוא ביחוד בעבור שנפקדה אשתו:
פסוק כב:וחנה לא עלתה הגם שהיה דרך היולדות לעלות בעצמן ולהביא קניהן, שכל הקרבנות היה המצוה שיביאם בעל הקרבן ליד הכהן כמבואר בתורת כהנים (עיין בפירושי לתורת כהנים על פסוק אל פתח אהל מועד יקריב (ויקרא א׳:ג׳)) בכ"ז לא עלתה, באשר חשבה שבכלל נדרה היא שבפעם הראשון שתביאהו ויראה פני ה' לא ימוש משם ולא ישוב עוד לביתו, ולכן אמרה עד יגמל הנער והביאתיו, והוא מטעם כי מעת אשר ונראה את פני ה' בפעם הראשון, וישב שם עד עולם ולא ישוב עוד לביתו:
פסוק כג:ויאמר לה הנה הנדר הזה עשתה היא בלא דעת בעלה, והיה לו רשות להפר אותו עתה ביום שמעו, בפרט בנדר כזה שלא היה לה כח על זה בלא בעלה, אבל הוא כשמוע עתה את נדרה הקים אותו, ואמר לה עשי הטוב בעיניך, רצה לומר שיהיה נתון לה' כל ימי חייו, ושבפעם הראשון שיבא שמה ישב עולם לפני אלהים, ומטעם זה שבי עד גמלך אתו כנזכר בפסוק הקודם אך יקם ה' את דברו רצה לומר כי לקמן בתפלת חנה יתבאר כי חנה השיגה בנבואה ששמואל יהיה שופט את ישראל ושהוא יושיעם מיד שוסיהם וכל עניניו אשר עברו עליו ובודאי גלתה זאת לבעלה, ולכן אמר אך יקם ה' את דברו, רצה לומר אני מסכים אל נדרך אך גם ה' יסכים אל נבואתך ויקיים הדבר אשר דבר לך:
פסוק כד:השאלות
(כד-כח) מ"ש והנער נער אין לו טעם, ומהו וישחטו את הפר ויביאו את הנער וכו' ומה רצתה באריכות דבריה אל עלי בדברי מותר?:
פסוק כד:והנער נער שם נער נגזר מן פעל נָעַר, כמו (רד"ק) כי נעור ממעון קדשו (זכריה ב' י"ז) יקרא נער על שאז יתחילו כחותיו הטבעיים והמוסריים להתעורר ולנעור ולצאת מן הכח אל הפעל, ועל זה אמר שהנער הזה נער, כוונתו שנעורו אז כבר כחות שכלו ומדותיו והתחיל להשכיל הגם שהיה גמול מחלב (ומאד תסכים לזה קבלת חכמינו זכרונם לברכה (ברכות דף ל') שהורה אז הלכה בשחיטת הפר):
פסוק כה:וישחטו את הפר וקודם זריקת הדם ויבאו את הנער אל עלי, לרמז כמו שהביאו את הפר קרבן לה' כן יהיה הנער כליל לה' לעבוד ולשרת:
פסוק כו:ותאמר באשר חששה פן לא יאבה עלי לקבלו, ולישא טורח גדולו ואמונו עד יגדל, לכן בקשה בי אדני מלא שאלתי זאת וקח את הילד הזה, ושים עיניך עליו מכמה טעמים, א) כי הנער הזה נולד על ידי התפלה שהתפללתי בבית הזה ונתנה לו על זה ג' סימנים, א. אני האשה הנצבת עמכה שגם אתה נצבת לי אז ועזרתני בתפלתך, ב. מצד המקום, על זה אמר עמך בזה הזכירה הזויות שבו התפללה, ג. להתפלל אל ה', שהיתה תפלה משונה מיתר תפלות הנהוגים בימים ההם כי היתה אל ה' לבדו בלא אמצעי (כנ"ל פסוק י"ב) ואם כן כיון שנולד באמצעות התפלה של הכהן ובמקום הנבחר ראוי לעמוד לפני הכהן בבית הזה, ב) שלידתו לא היה בענין טבעי רק על ידי נס גמור, כי לפעמים תפקד העקרה בענין קרוב אל הטבע, והוא שישתנה טבע מזגה עד שתהיה ראויה ללידה, לא כן אנכי, כי אני האשה הנצבת, רצה לומר אני היא בלא השתנות שלא נעשה בגופי שום שינוי כלל עד שיאמר שהוקבעה בי תכונה חדשה ומזג אחר, וזה אות כי בהשגחת ה' ועזוזו היה הדבר יען שהנולד מוכן להיות איש אלהים מן הבטן:
פסוק כז:ג) אל הנער הזה, רצה לומר ועוד ראיה שנולד בענין נסיי ובכח התפלה כי אני התפללתי אל הנער הזה, והוא שיהיה זכר ושיהיה זרע אנשים, גבר בגוברין וזרע שמובלע בין אנשים (כנ"ל י"א) עד שיהיה ראוי לעמוד בהיכל מלך, ואם היה זה מקרה איך התכונן הדבר שיולד כפי השאלה בכל פרטיה, ד) ויתן ה' לי שתיכף נתן ה' שאלתי ולא עבר זמן מן התפלה עד שנפקדתי שזה אות שהתפלה גרמה זאת, ה) שנתן לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו בלא אמצעי רק בחסד עליון כנ"ל:
פסוק כח:ו) וגם אנכי השאלתיהו לה' (מלת השאלתיהו הוא הפעיל מענין שאלה ובקשה) רצה לומר ששאלתי ובקשתי עליו לבעבור התכלית שיהיה לה' ועל זה התנאי התפללתי, כי כן נדרה בעת התפלה, ז) ובל תאמר שאמתין עד יגדל ואז אתנהו לה', כי כל הימים אשר היה רצה לומר כל הימים שיהיה במציאות בחיים הוא שאול לה', ומכל אלה הטעמים ראוי שתקבלו תיכף, וגם יש לפרש שר"ל שלא לבד בעתיד כי גם כל הימים אשר היה בעבר הוא שאול לה' כי הקדשתיו מלדה ומבטן ומהריון בשגם למ"ש שנזיר היה שמואל היה נזיר מבטן, ואם כן הרי הוא כבר ברשותך:
