פסוק א:וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים, מֵהַר אֶפְרָיִם. לפי המסורת היה לוי שחי בהר אפרים. וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף, אֶפְרָתִי, בעל מעמד נכבד. צוּף, אֶפְרָתִי,
פסוק ב:וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים – שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה. לא רבים היו האנשים שנשאו שתי נשים בתקופה ההיא, ולמצב כזה צריכה הייתה להיות סיבה מיוחדת – וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים, וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים. חנה הייתה אשתו הראשונה, ומשהתברר שאין היא יולדת, אלקנה נשא אשה שנייה כדי שתלד לו בנים. יש בכך כדי להסביר את ההבדל בין שתי מערכות היחסים.
פסוק ג:וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, מדי שנה, או: מדי חג לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַה' צְבָאוֹת במקדש שעמד אז בְּשִׁלֹה. נראה שהמקום לא שימש כמוקד עלייה לרגל לכל ישראל. הגיעו אליו בעיקר אנשים שהתגוררו באזור שנזקקו לשירותי המקדש. וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי הכהן הגדול, שהיה זקן למדי, חָפְנִי וּפִנְחָס, כֹּהֲנִים לַה'. הם היו הממונים בפועל על בית המקדש.
פסוק ד:וַיְהִי הַיּוֹם, באחד הימים, וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה זבחי שלמים, המובאים למקדש בדרך כלל בימי חג ובשעת שמחה. מקצתם נשרף על המזבח, מקצתם ניתן לכהנים, והשאר נאכל על ידי הבעלים. וְנָתַן אלקנה בחלוקת הזבח לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת.
פסוק ה:וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם, מנה גדולה וחשובה, כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב, והוא ביטא בפומבי את העדפת חנה על פני אשתו האחרת. וַה' סָגַר רַחְמָהּ, לא נולדו לה ילדים, לכן לא נתן לה אלא מנה אחת, בניגוד לפנינה. בדרך כלל בין הצרות – הנשים הנשואות לאותו גבר – שררה יריבות כלשהי.
פסוק ו:וְכִעֲסַתָּה, הייתה מרגיזה אותה צָרָתָהּ, האשה השנייה בבית, גַּם כַּעַס, שוב ושוב בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ, כדי שחנה תתרעם, כִּי סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ.
פסוק ז:וְכֵן – הענקת מנה כפולה לחנה יַעֲשֶׂה, נהג אלקנה מדי שָׁנָה בְשָׁנָה. ומִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית ה' – כֵּן תַּכְעִסֶנָּה צרתה, פנינה, וַתִּבְכֶּה חנה וְלֹא תֹאכַל. מכיוון שחשה מושפלת, אבד לה התיאבון. גם אם לא היה זה לעג בוטה, אבל במצב רגיש זה אפילו אמירה מקניטה, כמו "אולי תתני קצת מהמנה הגדולה לילדך", מעוררת בכי.
פסוק ח:וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ, בעלה: חַנָּה, לָמֶה תִבְכִּי? וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי? וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ? אני אוהב אותך ומסור לך. הֲלוֹא, האם אין אָנֹכִי טוֹב לָךְ יותר מֵעֲשָׂרָה בָּנִים?!
פסוק ט:וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה, לאחר הסעודה המשפחתית הטעונה וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל, ליד מְזוּזַת, שער הֵיכַל ה', ולא בתוך המקדש. אולי חנה דרשה בשלומו, אבל לא התייחסה אליו במיוחד,
פסוק י:וְהִיא נכנסה פנימה מָרַת נָפֶשׁ, ממורמרת, פגועה ועגומה, וַתִּתְפַּלֵּל עַל, אל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה.
פסוק יא:וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר: ה' צְבָאוֹת, אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי, במצוקתה של אֲמָתֶךָ, שפחתך, במצוקתי, וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ, וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים, זרע חשוב וחזק. אולי קודם לכן הפילה, כלומר היה לה זרע אבל לא זרע בר-קיימא. כעת היא מבטיחה: אם תיתן לי זרע שיתקיים – וּנְתַתִּיו, אקדיש אותו לַה', לכָל יְמֵי חַיָּיו, וּמוֹרָה, תער לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ. היא נודרת מראש שהילד יהיה נזיר ולא יגלחו את שערותיו.
פסוק יב:וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה', וְעֵלִי שֹׁמֵר, משגיח אֶת פִּיהָ. כפי הנראה, לא היו במקום אנשים רבים, ועלי שישב בסמוך הבחין בה.
פסוק יג:וְחַנָּה, הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, בשקט. היא אינה מעוניינת שאחרים ישמעו את השתפכות נפשה, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ. וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה, שכן השיכורים מדברים לעתים לעצמם, או שנדמה להם שהם מדברים בזמן שאינם אומרים דבר. כאשר עלי ראה אשה מעווה את פיה כאילו הייתה מדברת, אך שום קול לא נשמע ממנה, הוא הסיק שהיא שיכורה.
פסוק יד:וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי: עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין, תנהגי בשכרות? ואם כבר השתכרת – הָסִירִי אֶת השפעתו של יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ! אין זה ראוי ונאה להשתכר, ובוודאי לא בבית ה'.
פסוק טו:וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר: לֹא, אתה טועה בי, אֲדֹנִי. אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ, מרת נפש אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי כלל. וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'. לפניו דיברתי, ועל כן לא הייתי צריכה להרים את קולי.
פסוק טז:אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי, כמו בַּת בְּלִיָּעַל. אל תראה בי אשה בלתי מוסרית שבאה למקדש שיכורה, כִּי מֵרֹב שִׂיחִי, הבעת מרירות נפשי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי באריכות רבה עַד הֵנָּה. כנראה הארכה גדולה בתפילה לא הייתה מקובלת.
פסוק יז:כשעלי נוכח לדעת שהיא מדברת כאדם פיכח לחלוטין, הוא התחרט על שפגע בה. וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר: לְכִי לְשָׁלוֹם, והוא הוסיף מיד דברי עידוד הנוגעים להמשך חייה – וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁאלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ. אינני יודע מה ביקשת, אבל אני מברך אותך שה' יעניק לך את מבוקשך.
פסוק יח:וַתֹּאמֶר: תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ. הלוואי יהיה כדבריך. וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ, וַתֹּאכַל כרגיל, וּפָנֶיהָ הזועפות לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד. התחושות הקשות של צער, כעס וכאב לב שליוו אותה עד כה בשִׁלֹה התפוגגו, אולי מפני תפילתה העמוקה ומהעובדה שהכהן הגדול העניק לה ברכה מיוחדת. עתה התעוררו בה ביטחון ותקווה.
פסוק יט:וַיַּשְׁכִּמוּ בני המשפחה בַבֹּקֶר, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי ה' בפרדתם מן המקדש, וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתָם הָרָמָתָה, אל הרמה. וַיֵּדַע, קרב, קיים יחסי אישות אֶלְקָנָה אֶת, עם חַנָּה אִשְׁתּוֹ, ובפעם הזאת – וַיִּזְכְּרֶהָ ה'.
פסוק כ:וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים, עברה שנה – ובינתיים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, וההסבר שנתנה לשם – כִּי מֵה' שְׁאִלְתִּיו.
פסוק כא:וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה וְכָל בֵּיתוֹ, משפחתו לִזְבֹּחַ לַה' אֶת זֶבַח הַיָּמִים, הקרבנות הראויים לאותם ימים, אולי קרבנות החג, וְאֶת נִדְרוֹ, קרבנות הנדרים שהוא נדר במשך השנה.
פסוק כב:וְאילו חַנָּה עם בנה לֹא עָלָתָה, כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ: אחכה עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר מחלב אמו ויוכל לאכול כל מאכל, וַהֲבִאֹתִיו אז למקדש וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי ה', וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם. בינתיים אשאיר אותו בבית ואשתעשע בו. כשיגדל מעט, אביא אותו לשִׁלֹה ואתן אותו לה'.
פסוק כג:וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ: עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ. שְׁבִי, הישארי פה עם הילד עַד גָּמְלֵךְ אֹתוֹ, אַךְ לוּ יָקֵם ה' אֶת דְּבָרוֹ ומשפטו של הילד, שיחיה ויגדל כראוי. וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת בְּנָהּ עַד גָּמְלָהּ אֹתוֹ.
פסוק כד:וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ למקדש כַּאֲשֶׁר הגיע לגיל שנתיים-שלוש ואולי קצת יותר ואז – גְּמָלַתּוּ, באופן מיוחד וחגיגי לכבוד המאורע בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה וְאֵיפָה, מידת נפח קדומה ששיעורה כ-22 ליטר או יותר, אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל, נאד או כלי חרס העשוי ליַיִן. וַתְּבִאֵהוּ בֵית ה', לשִׁלוֹ, שִׁלֹה. וְהַנַּעַר נָעַר, נוהג מעשה נערות כילד קטן. אולי היה ילד שובב או חריף; מכל מקום נוכחותו ניכרה במקדש, שבו היו בעיקר אנשים מבוגרים.
פסוק כה:וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר לקרבן, וַיָּבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי הכהן.
פסוק כו:וַתֹּאמֶר חנה לעלי: בִּי, בבקשה, אֲדֹנִי! חֵי נַפְשְׁךָ, אֲדֹנִי! אֲנִי אותה הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת, שעמדה עִמְּכָה, עמך בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה'. בעבר חנה לא סיפרה לו מה ביקשה. עכשיו היא מגלה לו:
פסוק כז:אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי, וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ.
פסוק כח:ומכיוון שה' מילא את משאלתי, הרי גַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ, כחלק מהמשאלה שלי לַה'. כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה, יהיה בעולם – הוּא שָׁאוּל, מסור ונתון לַה'. וַיִּשְׁתַּחוּ, הנוכחים השתחוו שָׁם לַה'.
