ניצני תקופת המלוכה

עלי הכהן ושמואל הנביא

תחילת התקופה בה ייעדה ההשגחה האלוקית את בנין המלכות חלה כאשר עדיין שררה בארץ ובעם ההנהגה השבטית, שהיתה מיוחדת בתקופת השופטים. באותה תקופה עברה המנהיגות משבט לשבט על ידי השופט, שבאישיותו העביר את מוקד הענינים בארץ לקרבת מגוריו.

ההשגחה המסדרת את בנין בית ישראל, האמור לעבור לזמן חדש, בו מלכות ישראל איננה מיוחדת ומוגבלת לשבט, וענינה הוא כלל ישראלי, הכינה את המעבר בין התקופות על ידי שני השופטים האחרונים ששימשו באותה תקופה. שניהם, עלי הכהן ושמואל הלוי, השתייכו לשבט לוי הקדוש, שלא היה קשור בנחלה לחלק מסויים בארץ, ובזאת נבדל מהגישה הפרטית. על ידי כך הוכן העם למחשבה בריאה שההנהגה מקורה בקודש, ואינה מיוחדת לשבט מסויים במובנו הפרטי.

חנה

בתחילת ספר שמואל מסופר על אלקנה וחנה. חנה, אם שמואל זכתה לנבואה שבישרה את הופעת המלכות על ישראל, כנאמר בשירת חנה: " וְיִתֶּן־עֹ֣ז לְמַלְכּ֔וֹ וְיָרֵ֖ם קֶ֥רֶן מְשִׁיחֽוֹ׃"(שמואל א ב י).

סיפורה של חנה מופיע על רקע בעיה משפחתי פרטית. חנה היתה עקרה וליוותה את אלקנה בעלה, שהשתדל לזכות את כלל ישראל, בעליה למשכן. בצערה הפרטי התעלתה חנה להכרה בקשר המיוחד בין האדם לבורא, כאשר השליחות המוטלת על האדם תוכל למצות את עצמה רק בסיועו של הבורא.

במסכת ברכות נלמדו הלכות רבות בדיני תפילה מתפילתה של חנה. ענינה של התפילה הוא גילוי הנשמה הטבעית הצמאה למקורה. כך התברר כי הקמת המלכות, העתידה להתגלות על ידי בנה הגדול של חנה, שמואל הנביא, שורשה מונח בקדושת הטבע הפנימית של ישראל. וכמו ביציאת מצרים שקודם תהליך תהליך הגאולה סיבבו הנשים המילדות את לידתו של משה, מושיעם של ישראל.

בדרך זו, עקרותה וסבלה של חנה, אשר עוררו את תפילתה, שימשו כגורם מאיץ ללידתו של שמואל הנביא, מקימה של מלכות ישראל. בלידתו הפלאית החלה להתגלות עלייתה הגדולה של האומה בכללותה.