והאלהים נסה את אברהם. ענין הנסיון והאלהים לכאורה לא ניתן להבין כיון שהקב"ה צופה ומביט עד סוף כל הדורות, ונראה כי הנסיון בא להראות צדקתו בכדי שמלאך רע בע"כ יענה אמן על כל הטובות שיעשה עמו כי הקב"ה יש לו מדת צדיק שהוא מוצדק מפי כולם, כמאמרם ז"ל שאפי' רשעים מצדיקין דין של מעלה ואומרים יפה דנת. ובזה יובן כוונת אמרם ז"ל פ"ק דחגיגה. ר' יוחנן כי מטי להאי קרא בכי ותסיתני בו לבלעו חנם עבד שרבו מסיתין לו וניסת כלום תקנה יש לו, כי באברהם בא הנסיון להראות למקטריגים סיבת הטוב שיעשה לי ולזרעו אבל למי שאינו עומד בנסיונו קשה למה ניסהו כיון שהקב"ה ודאי ידע שלא יעמוד בנסיונו. אך זהו ג"כ כוונת הטעם להראות להמקטריגים בנסיון זו על מי שנראה צדיק כמו האחר ואינו ניתן לו הטוב כמו להשני. וניסה אותו להראות שהכל בדין וצדק וזה הי' נסיון של איוב שהי' משוה עצמו לאברהם, ולא היה עומד זכותו לזרעו כמו לאברהם. אף דגדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם. ולכך נתרצה וניסת להמקטרג המסית וזהו שאמר עבד שרבו וכו' כשאין עושין רצונו של מקום שהוא מכונה בשם עבד. ונראה צדיק בין הבריות הקב"ה מביאו לידי נסיון. וזהו שאמר כלום תקנה יש לו כיון שנסיונו הוא להראות רוע לבבו בוודאי ידוע להקב"ה שלא יעמוד בנסיון:
פסוק יב:
כי ירא אלהים אתה. בסוף פ"ק דב"ב אמרינן גדול הנאמר באיוב ממה שנאמר באברהם. דאלו באברהם נאמר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. ובאיוב נאמר איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע. וזה תימה שנאמר ח"ו דאיוב הי' גדול מאברהם והכתוב אומר כי אחד קראתיו ובכל יום הזכרת זכות אברהם בפינו. ובאיוב אמרו שביקש להפוך קערה על פיה. ולזה נראה דכללא הוא בתורתינו הקדישה כל המוסיף גורע ולזה אמרו והנה טוב מאוד זה המות שאין לו פי' כלל, ולזה נראה כי נחזי אנן שכל שהכתוב רוצה להפליג בטוב אמר טוב מאוד. ועל ארץ ישראל אומר טובה הארץ מאוד מאוד. ובהשי"ת אשר הוא עיקר הטוב לא נאמר רק טוב לבד כמ"ש טוב ה' לכל, ולא נאמר טוב מאוד, וע"כ על מי שהוא טוב בשלימות נאמר בו רק טוב ועל שאינו טוב בשלימות נאמר בו טוב מאוד, לומר שהוא טוב הרבה וממילא נשמע שיש בו קצת רעה רק שיש בו הרבה טוב, ולזה כאשר נאמר שראה השי"ת המציאות כי הוא טוב מאוד על זה שיש בו ג"כ קצת רעה וחסרון ולזה אמרו בש"ס כי הוא המות כמאמר בחינות עולם לא מצאתי בו חסרון אלא המות והוא העדר הכרוך בעקב כל חי. וזה כוונתם ג"כ כאן גדול הנאמר באיוב דהבעל עקידה כתב דכל הדברים יש לתאר על שם התכלית. ולזה סתירת זקנים בנין ע"ש התכלית. ומפרש הא דכתיב ועתה בתתך אתנן לכן זונה יקרא שמך, כי יש זונה האוהבת עצם הזנות ויש זונה שאינה עושה הזנות כ"א בשביל האתנן ולזאת לא יקרא זונה רק נכלה. לזאת אמר הכתוב ועתה בתתך אתנן לכן זונה יקרא שמך עכ"ל והנה אברהם אע"ה היה ביטול המציאות וכל מעשיו לא הי' עושה רק בשביל יראת השם. כי ודאי שיש אדם שהוא ישרן גדול בטבע ושונא גזל ואפי' בין העכו"ם ימצא כך אבל אברהם לא היה עושה רק מיראת ה' כי תמיד היה יראת ה' על פניו כמ"ש האר"י ז"ל בהא דעתה ידעתי כי יראאלהים אתה ולא חשכת וכו' כי אפילו הפרישה משחיטת בנו שהוא דבר טבעי לא עשה רק מיראה וכיון שכל הדברים נקראין על שם התכלית ע"כ לא הי' נקרא רק ירא ה' משא"כ איוב היה תם וישר בטבע ולא מחמת יראת ה' רק דברים שטבעו הי' להיפך פורש עצמו מיראת ה' וא"כ הי' לאיוב הרבה דברים שתכליתן לא הי' יראת ה' ולזה אמרו בש"ס אף שנאמר באיוב ירא ה' כמו באברהם אל תשווה אותן יחד כי גדול מה שנאמר באיוב וכל המוסיף גורע כי הי' באיוב הרבה דברים שלא הי' תכליתם יראת ה' לכן קראוהו בהרבה דברים, משא"כ אברהם כי אחד קראתיו כי כל דבריו הי' תכלית יראת השם לכן לא נאמר בו כ"א ירא אלהים בלבד:
פסוק יד:
ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה. הכוונה כי אברהם קראו הר ויצחק שדה ויעקב קראו בית כי מקודם הי' עדיין שכינת עוזו בשמים למעלה והיה הקב"ה בבחינת רואה ובזכות יצחק ירדה השכינה למטה אבל שלא בקביעות כמו השדה. שאין נכנסין לתוכה בקביעות ויעקב קראו לו בית שבזכותו נקבע כמו שאדם יושב בבית בקבע ולכך כשבא יעקב וירדה השכינה למטה והוא בבחינת כאשר בא לראות בא ליראות כמבואר בש"ס כי הוא שוכן בבית הקודש בבחינת בית דירה כי שם דירתו בקבע וזה שאמר הכתוב כי אברהם קראו בהר ה' יראה שאינו רק בבחינת רואה ואמר (בעל הספר) שהוא הכתוב אשר יאמר היום פי' כי בימי משה כבר ירדה השכינה לארץ והיום יאמר על הר ה' יראה בצירי דהיינו כשם שבא לראות כך בא ליראות: