ויחבש את חמורו
בניסיון האחרון הקב"ה מצוה את אברהם להעלות את בנו יחידו לעולה על אחד ההרים של ארץ המוריה. "וישכם אברהם בבוקר, ויחבש את חמרו... וילך אל המקום אשר אמר לו האלקים" (בראשית כב, ג). ומפורש בפרקי דרבי אליעזר, "והוא החמור שרכב עליו משה... הוא החמור שעתיד בן דוד לרכוב עליו" (פרק לא). ושאל המהר"ל, הייתכן שהחמור חי שנים רבות כל כך? ואם היה זה נס, מדוע לא הזכירו חז"ל נס זה, ולשם מה היה צורך בנס כזה? ועוד, מדוע אנשים חשובים כמותם לא ירכבו בדרך כבוד על סוס?
וביאר המהר"ל בכמה מקומות שהחמור מבטא את החומריות שבעולם, וע"כ שמו חמור; והרכיבה על החמור מורה על מדרגה נישאה של אדם, שיש ביכולתו לרכוב ולהשתלט על הכוחות החמריים, ולא להיות נשלט על ידם. אברהם הוא תחילת העולם התרבותי, שעד זמנו היה עולם של תוהו, כמ"ש חז"ל "שני אלפים תוהו" (סנהדרין צז ע"א); ומשה הוא עיקר העולם, שעל ידו ניתנה תורה; ומשיח הוא שלמות העולם. על שלושה עמודי עולם אלה העידה התורה שרכבו על החמור, היינו, שיש בכוחם להשתלט על הכוחות החומריים (גבורות ה' פכ"ט).
ועוד, שלושתם זכו שהתעלו לשמי מרום. באברהם נאמר "ויוצא אתו החוצה" (בראשית טו, ה), ודרשו חז"ל: שהגביהו למעלה מן הכוכבים (בראשית רבה פרשה מד, יב). וכן נאמר אצל משה "נטה ידך על השמים" (שמות י, כא), ודרשו: שהגביהו למעלה מן השמים (תנחומא, וארא סימן טו). וכן נאמר על מלך המשיח "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" (ישעיה נב, יג), ודרשו: "ירום מאברהם... ונשא ממשה... וגבה כמלאכי השרת" (תנחומא, תולדות סימן יד).
ויש להוסיף על דברי המהר"ל, שיש הדרגתיות ביחס השליטה על החומר. באברהם נאמר "ויחבש את חמרו", ובמשה "וירכבם על החמר" (שמות ד, כ). החבישה מורה על התגברות על הכוחות החמריים, על נתינתם במאסר; ואכן בתחילת הדרך יש צורך להשתלט על הרע ולדכא אותו לבל יתפרץ. אולם הדיכוי איננו הדרך האידאלית, משום שיחד עם דיכוי הרע, נחלשים כוחות נוספים, שכן האדם וכוחותיו הם אורגניזם אחד. לכן משה כבר מתעלה, הוא אינו מדכא ואוסר את כוחותיו החומריים, הוא רוכב עליהם. הרכיבה מורה לא רק על השתלטות, אלא על שימוש נכון בהם: החומר מסייע לאדם להתקדם אל מטרתו, כשם שהרוכב על החמור מתקדם אל היעד.
הרב קוק כינה שתי מדרגות אלו בשם דרך הכובש ודרך היושר, ורואה בשני דרכים אלו חילוק בעבודת ה' בין ארץ-ישראל לחוץ-לארץ.
שם בגיא צלמות אי אפשר ללכת במרחב, אי אפשר לשאוף לחיים מלאים, כי החיים החברתיים והלאומיים, מורעלים ברעל אויר ארץ העמים, שהוא נותן חיים לאותם עמים שהם מוצאים שם את כל מה שהם מבקשים, שהם יכולים לבנות שמה את כל מגמותיהם היותר עליונות, אבל אף לא נקודה אחת אידיאלית, מיוחדת וחשובה, ימצא שם ישראל וכו'. ע"כ דרך הכבישה הכללית היא הדרך היותר אפשרית ומובילה אל החפץ שמה.
לא כן בא"י. שם אין צורך במלחמות ובדיכוי היצר. שם אפשר לשעבד את כל הכוחות בעבותות אהבה אל האידיאלים היותר נישאים. זוהי דרך היושר, בה כל הנטיות הטבעיות עומדות הכן בהרחבתן למלא את התפקיד האלוקי הטוב והנאור, וכל המחשבות השכליות הנן המאורות הגדולים להזריח אורם על כל ארצות החיים של "אורח צדיקים כאור נוגה ההולך ואור עד נכון היום". ע"כ אין שום כח נידח, אין שום מחשבה נדכאת, כי אם הכל מאיר, הכל חי, הכל מוכן ומזומן לשרת עם מלאכי השרת ולשורר עם כל אראלי שחק וכו', אין עצב ואין תוגה, אין שטן ואין פגע רע, רק סוכת שלום פרוסה וחופת כבוד חופפת על כל רגש חיים, על כל נטיה ומחשבה, על כל מעשה ומפעל (עקבי הצאן, 'מאמר הדור').
ברם לחמורו של משיח יש הוראה נוספת, "עני ורכב על חמור" (זכריה ט, ט): חמורו של משיח מלמד על דור עקבתא דמשיחא שהוא כדברי הזוהר "טב מלגאו וביש מלבר" (תיקוני זהר, תיקון ס). אמנם לחמור שני סימני טומאה, סימן טומאה אחד יותר מן החזיר, ואף על פי כן יש בו צד מעלה, שיש בו קדושה פנימית נסתרת: הוא היחיד מבין הבהמות הטמאות שהוא קדוש בבכורה, ועליו נאמר "קדש לי כל בכור" (שמות יג, ב). ללמדך שאף הנשמות המקולקלות, עדין מפעמת בהם, בתוכם ובפנימיותם, הסגולה הישראלית, ויש להם תקוה; ואף שבחיצוניותם הם רעים ודוקרים - תוכם מעולה. דורו של משיח הוא דור עני ממעשים, הוא דור חומרי, ואף על פי כן הוא מביא את המשיח.
בוויכוח שהיה בין החכמים על דורו של משיח, הסכימו כולם: "ייתי ולא אחמיניה" (סנהדרין צח ע"ב). הכל העדיפו שלא לחיות בתקופתו, שוודאי תהיה תקופה קשה מנשוא. רק רב יוסף אמר "ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה" - הלואי ואזכה לישב בצל גללי חמורו. לחמור, בעל חומריות, יש גללים - פסולת, ופסולת זו מטילה צל וחושך במציאות, והסירחון גדול; ואף על פי כן מוכן רב יוסף לשבת בצל גללי החמור, משום שסוף סוף הוא חמורו של משיח, וקדושתו גדולה. בסופו של דבר תצא הקדושה אל הפועל, ואז תמלא "הארץ דעה את ה'" (ישעיהו יא, ט), ותתגלה המתיקות שבפרי הצבר, אף שהוא עטוף בקוצים: "כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות" (שיר השירים ב, ב).