פסוק א:אחר וכו׳ יש מרבותינו אומרים וכו׳ בב״ר אי׳ הרהורי דברים היו שם אברהם הרהר ואמר שמחתי ושימחתי את הכל ולא הקרבתי לא פר ולא איל וכו׳ מלאכי השרת אמרו אברהם זה שמח וכולי ולא הפריש וכו׳ יצחק וישמעאל היו מדיינים וכו׳ ע״ש מוכח דכלהו הוו וק׳ דמדברי רש״י נר׳ דפליגי וע״ק דבמדרש לא אמרו שטן אלא מלה״ש וע״ק למה השמיט ההיא דאברהם גופיה שהיה דואג ומיהו י״ל דרבינו תפס בדברי הגמ׳ דפ׳ חלק דפליגי רבי יוחנן בשם ר״י בן זמרא ור׳ לוי בהא מלתא דר״י אמר שהיה השטן מקטרג ור״ל אמר יצחק וישמעאל אמנם אם לזה כיון רש״י ק״ק אמאי לא נקט כלשון הגמ׳ שלא נזכר שם פר ואיל אלא אפי׳ תור אחד או גוזל א׳. איך שיהיה יש למצוא רמז בכתוב לכל ב׳ הדעות ע״י נוטריקון במלת הדברים ר״ת הרהורי דברים בכל רצונו ישמעאל מל ובמלת האלה ר״ת השטן אמר לפני השם ועוד ר״ת הרי איל לא הקריב ועי״ל לדיעה ראשונה שהשטן קטרג האלה כמו האלה בקמץ דהיינו השטן הוא יצר הרע שכך שמו כדכתיב זאת האלה היוצאת וכו׳ ולדיעה שנייה האלה קאי על הבנים הנזכרים למעלה יצחק וישמעאל שהם דברו וצ״ל דישמעאל אחר שגדל ונשא אשה חזר בבית אברהם ולא חש ליה שרה אמנו דאחר שיצחק היה כבר גדול תו לא היתה מתפחדת שמא ילמד ממעשיו וגם לא היה עוד כמו בן אלא כמו נער משרת וכדלקמן את שני נעריו ישמעאל ואליעזר ועוד דהשתא אולי כבר חזר בתשובה ועיין לקמן בסמוך:
פסוק ב:קח נא וכו׳ בבקשה ממך וכו׳ ענין הבקשה היתה שלא יפצר בתפילה לפניו יתברך לבטל הצווי והגזרה דאילו לענין שלא לשמוע למה שצוה עליו א״צ בקשה דמוכרח לשמוע וחיובא איכא:
פסוק ב:את בנך א״ל ב׳ בנים וכו׳ ההרגש הוא דק״ל את ל״ל הול״ל את בנך יחידך וכו׳ יצחק לכך משני דמעיקרא לא א״ל אלא את בנך ואידך כלהו תשובה דשאלותיה ואמאי דקאמר מר שניהם אני אוהב אע״ג דלעיל על פסוק לחם וחימת מים פירש״י שהיה שונאו צ״ל דהשתא כבר חזר ועשה תשובה וזה מכריח למאי דכתיב לעיל בסמוך והא דהוצרך רבנו לתלתא טעמי נר׳ דכלהו צריכי דאי מטעמא דשלא יתערב ק׳ דלא שייך בזה כ״כ ערבוב אפי׳ אם היה א״ל מתחילה קח נא את יצחק לפי שעדיין לא הודיעו דלקיחה זו היתה כדי להעלותו עולה באופן שתטרף דעתו בדבר זה לכך צריכי נמי לאידך טעמא לחבב עליו המצוה דפירושו הוא כמ״ש הרא״ם ז״ל עם היות שהרב ערבב הטעמים וביאר דלחבב ולתת לו שכר וכו׳ הכל טעם א׳ ולע״ד לא משמע הכי כי כפי ריבוי תוארי החבובים ככה יגדל צערו בזביחתו ולפו׳ צערא אגר׳ אלא דאכתי לא סגי אפי׳ עם כל שני הטעמים הנז׳ גם יחד דא״כ למה המתין הקב״ה לומר לו את יחידך עד ששאל אברהם דמסתמא אברהם לא נכנס בתוך דברי השי״ת דאפי׳ בתוך דברי חבירו חכם אינו נכנס אלא צ״ל דכשראה הקב״ה א״ל את בנך ושתק הוא הוצרך לשאול איזה בן עד שהשיבו והומ״ל כלהו כחדא מחתא ושפיר הוו שייכי הנהו תרי טעמי דליכא ערבוב שהרי לא א״ל מיד את יצחק וגם ריבוי התוארים של חשיבות איתנהו לכך הוצרך להוסיף עוד טעם ג׳ לתת לו שכר על כל דבור ומש״ה הוצרך שיהיה הפסק בנתים ע״י שאלותיו כדי שיחשב כל א׳ לדבור באפי נפשיה ובטעם זה לחוד לא סגי דמאי שנא בהזכרת שם הבן הו״מ לכפול הדברות באיזה ענין אחר א״ו לכלהו איכוון:
פסוק ב:ארץ המוריה מ״ש שמשם הוראה וכו׳ איכא בב״ר כמה פירושי אחריני מל׳ יראה ומלשון ראויה ומלשון ראייות ומל׳ מרות אמנ׳ בחר רבינו בזה להיותו יותר קרוב למשמעות התיבה. ומ״ש דא״ת ע״ש הקטורת אע״ג דאנקלוס לא תרגם אלא פולחנא מ״מ הואיל ולא שייך ל׳ מוריה ללשון עבודה מוכרח שכוונתו כדאמר ר׳ פנחס בב״ב ע״ש הקטורת כמד״א אל הר המור:
פסוק ב:והעלהו ולא א״ל שחטהו וכו׳ הרגשו של רבינו מתיבת שם יתירה וגם מלמ״ד יתירא דלעולה דלא הול״ל אלא והעלהו עולה על אחד ההרים א״ו דשפיר דייק והכי אמר ליה שיעלהו שם לשון עליה ממש ולא לשון הקרבה והדר מפרש וצורך עליתו הוא להזמינו לעולה אבל לא שיהיה עולה בפועל אלא שאברהם לא הבין כן:
פסוק ג:וישכם נזדרז למצות פי׳ דלא תימא שהקב״ה ציוהו היום והוא לא הלך עד השכמת המחרת דא״כ מאי קמ״ל קרא שנתעצל במצות אלא צריך לומר שהדיבור נדבר עמו מיד כעלות השחר שהנבואה ודאי שרתה עליו ביום והוא נזדרז מיד בבקר דהיינו בהנץ החמה שהיא זמן יציאה כדאמרי׳ לעול׳ יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב:
פסוק ג:את שני וכו׳ שאם יצטרך וכו׳ עמ״ש בפ׳ בלק גבי בלעם ונלע״ד דמ״ש שם רש״י וחוזרין ומשמשין זה א׳ זה הוא עצמו מה שכתב כאן שאם יצטרך וכו׳ כלו׳ שכשא׳ אינו יכול לשמש דטריד בצרכי עצמו ישמש השני תחתיו נמצא שמשמשין ז׳ א׳ ז׳ שאם לא היה זה השני לא היה יכול האחר לעשות צרכי עצמו ומתורץ הרגש הרא״ם ז״ל וא״צ למה שנדחק בש״ח ע״ע:
פסוק ד:ביום השלישי למה איחר וכו׳ ההרגש הוא דמאי קמ״ל קרא שהיה זה ביום הג׳ ושוב מקשה להכריח פירושו למה איחר וכו׳ דאע״ג די״ל שהמקום היה רחוק כ״כ באופן שלא היה יכול לראותו עד יום ג׳ לנסיעתו מביתו מ״מ למה לא קפץ לו הדרך כמו שעשה לאליעזר ובפרט כאן כדי שלא יצטער כ״כ זמן ומשני שהוצרך לזה כדי שלא יאמרו ערבבו וכו׳:
פסוק ד:וירא כו׳ ראה ענן וכו׳ דאל״כ מנא ידע ובמד׳ אמרו ששאל ליצחק אם רואה הענן וא״ל אין שאל לנערים אם רואים וא״ל לאו אז א״ל שבו פה שאתם דומין לחמור ע״ש ומזה ק״ל על מ״ש בפיוט עת שערי רצון שהשיבו נעריו לא נחזה רק מהמור דהיינו ענן והא קמן שאברהם ויצחק ראו הענן והם לא ראו ולא מידי:
פסוק ה:עד כה וכו׳ ומ״א אראה וכו׳ כלו׳ שיצא כך מפיו ע״ד נבוא׳ ששם יראה מה יהיה סופו של כה ששם א״ל כי ברך אברכך והרבה ארבה וכו׳ ע״ד ונשובה דבתר הכי אבל לא שאמ׳ כן מדעתו דודאי הוא היה הולך בלי שום הרהור אחר מדותיו ית׳ על מה שהבטיחו וכנרא׳ מדברי רז״ל:
פסוק ו:המאכלת סכין וכו׳ ושמכשרת וכו׳ בב״ר לא איתמר אלא הך דמכשרת לאכיל׳ ואידך שישר׳ אוכלים אלא דרש״י סבר דמ״ד שמכשרת בשר מוכרח שיודה גם כן לאידך שאוכלת הבשר דאל״כ הול״ל מכשרת א״ו עיקר ל׳ אכילה לפי שאוכלת הבשר אלא דנקרא מאכלת בל׳ מפעיל ולא אוכלת לרמוז נמי הא דמכשרת לאכילה. ולהך טעמא קשה דהא אנן ק״ל בכל שוחטין בין בצור בין בקנה וכו׳ ומ״ש כאן דנקרא מאכלת לכך מייתי ל״א שזה דוקא נקרא כן לפי שישרא׳ וכו׳ ולפי׳ זה נמי ק׳ שהרי מצינו ג״כ במקומות אחרים לשון מאכלת דלא שייך ביה טעמא במשלי חרבות שניו ומאכלות מתלעותיו לכך מייתי נמי פי׳ ראשון:
פסוק ח:יראה לו וכו׳ ואם אין שה וכו׳ דאל״כ בני למה לי:
פסוק ט:ויעקד הידים והרגלים וכו׳ לאו למימרא ארבעתן יחד אלא כלו׳ יד ורגל בפ״ע בגמרא דפ״ד דתמיד:
פסוק יב:אל תשלח וכו׳ א״כ לחנם וכו׳. פי׳ והויא ליה ביאה רקנית שהוא היה יודע ששם מקום בה״מ הילכך אוציא ממנו מעט דם דמקצת נפש ככל הנפש:
פסוק יב:כי עתה וכו׳ מעתה וכו׳ דק״ל אטו עד האידנא לא היה יודע כי ירא וכו׳ הלא הקב״ה בוחן כליות ולב לכך פי׳ ע״פ המדרש דקרי ביה ידעתי בחירק:
פסוק יג:אחר אחרי שא״ל וכו׳ דאין לפ׳ שהוא דבוק עם נאחז וה״ק שראהו אחר שנאחז וכו׳ דא״כ לא הו״ל טעם בפסיק במלת אחר:
פסוק יג:בקרניו וכו׳ והשטן וכו׳ שאם היה דרך טבע הול״ל נאחז קרניו בסבך אלא נאחז קאי על השטן שהיה אחוז בו ומה שנאחז בקרניו לפי דדא עקא ליה דידוע שקרן א׳ ממנו הוא השופר דמתן תורה. והאחד יהיה לע״ל ביום ההוא יתקע בשופר גדול ושם יפול שדוד כדכתיב בלע המות לנצח:
פסוק יג:תחת בנו מאחר וכו׳ ההרגש שמבחוץ דהול״ל ויעלהו תחת בנו לעולה אלא ה״ק אחר שהעלהו היה אומר שיהיה תחת בנו:
פסוק יד:היום וכו׳ שיאמר היום הזה וכו׳ לפי מדרש אגדה דייק היום הזה שיום הכפורים היה והוא יום מחילה לישראל:
פסוק יז:ברך אברכך א׳ לאב וכו׳ אע״ג דקי״ל דברה תורה כלשון ב״א שאני הכא דמוכח דלדרשה אתא דאל״כ אמאי כתיב אברכך בל׳ עתיד ליברכיה השתא מיד א״ו ה״ק ברך לאב השתא על זרעו והדר אברכך לבן על זרעו שיהיה לו והואיל וברך וכו׳ לדרשה הרבה ארבה נמי לדרשה:
פסוק כ:אחרי וכו׳ היה אברהם מהרהר וכו׳ דק״ל דהואיל וע״כ מן החשבון אנו למדים שזה היה מיד אחר העקדה וכמ״ש רש״י בר״פ תולדות א״כ אמאי כתיב אחרי הא כ״מ שנאמר אחרי מופלג הוא וניחא ליה עם זה שאמרו במדרש דר״ל אחרי מופלג שכמה פעמים קודם לכן היה אברהם מהרהר להשיאו אשה ליצחק אלא דלא הוה מסתייעא מלתא ליכנס בלבו שום זיווג שלא היה מוצא כרצונו שכל בני דורו רובם רשעים ומבנות ענר אשכול וממרא אע״ג שהיו צדיקים לא היה חפץ בהם לפי שלא הוי מיוחסין ובזה נשתהא כל השנים הללו והיה עיקר טעם השיהוי מן השמים שהיה נותן כך בלבו לפי שעדיין לא נולדה רבקה בת זוגו והשתא כתיב דאחרי מופלג למחשבותיו הראשונות עכשיו שהיה מהרהר עליהם והיה דואג שלא טוב עשה מיד ויוגד לאברהם וכו׳ ויש גם בכאן למצוא רמז לדרשה בנוטריקון תיבת הדברי״ם ר״ת הרהורי דברים בענין ריחוק יצחק מלינשא:
פסוק כג:ובתואל וכו׳ כל היחוסין הללו וכו׳ פירוש דק״ל הואיל ורבקה אינה בכלל השמונה ולא מלכה ילדתה אלא אשתו של בתואל אם כן אמאי הקדים הפרשה ובתואל ילד את רבקה ובתר הכי כתיב שמונה אלה ילדה מלכה וכו׳ מתחלה הול״ל שמונה אלה ילדה מלכה וכו׳ דקאי על עוץ ובוז ואחיו ואחר כך לכתוב ובתואל ילד את רבקה אלא מוכח דה״ק ובתואל ילד את רבקה ובשבילה הוכרח הכתוב לימנות שמונה אלה שילדה מלכה וכו׳ דאל״כ לא הוה ידעי׳ בתואל מנו ומאיזו משפחה והוא משל למרגליות שנפלה בין החול שצריך למשמש בחול עד שנמצאת המרגלית:
