עמוד הכהונה

אחרי הגיבוש הלאומי על ידי המלך, הגיעה העת לברר ולחזק את עמוד הכהונה המבסס את מעמדה הקבוע של הקדושה בישראל. גם כאן, כמו אצל המלך, ניתנו מצוות אחדות המגדירות את עניינה של הכהונה מצד הכהנים עצמם, מצד יחס העם אליהם, ומצד העבודה הראויה להם במקדש.

ראשית, הודיעה התורה לכהנים כי אין להם חלק באדמת הארץ ועליהם לזכך את מחשבותיהם ממחשבות החומר, כי חלקם בעולם הוא להיות נחלת ה' ולפיכך יקבלו את פרנסתם על ידי מצוות ה' ולא מתוך הטורח והיגיעה שנגזרו על צאצאיו של האדם הראשון בעקבות חטאו. כפי שנצטווה הוא בזמנו לעבוד ולשמור את גן העדן, חלק הקודש שבתוך הבריאה, כך מצווים כעת הכהנים להקדיש את כוחם ומרצם לעבודת ה' ולא לפרנסת הגוף.

שנית, נצטוו ישראל לתת לכהנים את מתנות המאכל הראויות להם מבשר הבהמות הנשחטות, מיבול הדגן, התירוש והיצהר; ללמד כי עלינו להעריך את סגולת הקודש של הכהונה לא רק בעת קבלת שירות מן הכהנים, מקריבי הקרבנות, אלא בכל תחומי חיי החולין המוארים מחייהם המקודשים. עוד נצטווינו על מתנת ראשית הגז מצמר הצאן, הקשורה ללבוש, שכן כבודם של כהנים הוא כבודם של ישראל והופעתם צריכה להיות נאה ומהודרת תמיד.

שלישית מורה התורה את הסדר התקין בעבודת הקודש, שעם היותה מצווה גדולה העומדת בפסגת עבודת הקודש של ישראל, אין לראותה כאחת הזכויות המגיעות לאדם בחיי החול הפרטיים, ועל כן אין להתפרץ ולחטוף שלא כסדר. הכהנים מצווים לקבוע סדרים קבועים לעבודת הקודש שיחייבו את הדורות הבאים, כך שכל כהן היודע את ייחוס משפחתו יוכל להכיר באיזה שבוע מימי השנה עליו להיות מוכן לעבודת הקודש ואיזה הוא החלק המגיע לו מן הקודשים – "ממכריו על האבות". למעשה, נקבע סדר זה שנים רבות לאחר מכן, קודם בניין בית המקדש הראשון, על ידי שמואל הנביא ודוד המלך.