אשי ה׳ וכולי נחלת שאר וכולי לכאורה ק׳ אמאי לא פירש״י לפי גרסתו נחלת שאר כלומר אותה של שני עממין סיחון ועוג ונקט ענין העתיד. אמנם י״ל דרבינו סבר דהואיל והשתא כשנאמר פסוק זה כבר חילק משה רבינו ארץ סיחון ועוג לראובן וגד תו לא שייך לצוות שלא יהיה לכהנים חלק בה דכלהו שאר ישראל נמי אין להם חלק בה אלא מי שכבר ניתנה להם זכו בה ולכך מפרשו לעתיד וה״ק קרא ונחלה לא יהיה לו לעתיד כדרך שאין לו עכשיו בקרב אחיו:
פסוק ג:
הלחיים וכו׳ דורשי רשומות וכו׳. הביא זה רבינו להוכיח מ״ש לחיים עם הלשון שהרי הוא כנגד תפלה דלשון מחתך ועוד נראה דמייתי הך דרשה להודיע איזה זרוע הוא נותן דהיינו זרוע ימין שבו לקח הרומח מסתמא והכי מוכח בגמרא דהני דורשי רשומות מהא בעו לאוכוחי דשל ימין חייב ע״ש בס״פ הזרוע:
פסוק ד:
ראשית זו וכו׳ וששיתם האיפה וכו׳. ט״ס הוא וצריך לומר ששית האיפה מחומר החטים דהכי כתיב בקרא. והך וששיתם סיפיה דההוא קרא הוא וששיתם האיפה מחומר השעורים ומניה יליף שיעור עין יפה א׳ ממ׳ כדאיתא בירושלמי דתרומות הן ששית על ששיתם נמצא תורם א׳ ממ׳ כלומר דכשתחבר כל המקרא יחד נמצא שיש כאן ב׳ חומרים שנכתבו בפסוק ב׳ זימני חומר [ואף על גב דחד בחטים וחד בשעורים אסמכתא בעלמא היא] הרי ס׳ סאין והנה ששית האיפה הוא חצי סאה. וששיתם משמע ליה דר״ל תרי ששיות דהיינו סאה שלימה א״כ כשתורם סאה וחצי מס׳ סאין נמצא תורם א׳ ממ׳. והבינוני נפקא לן התם מדכתיב במלחמת מדין את האחוז אחד מן החמשים כל מה שאתה אוחז ממקום אחר הרי הוא כזה מה זה אח׳ מנ׳ וכולי:
פסוק ו:
ושרת וכו׳ דבר אחר וכו׳. דאלו לפי׳ קמא ק׳ דכיון דבקרבנות שלו איירי מאי שייך למכתב בתר הכי חלק כחלק יאכלו והרי אין כאן חילוק כלל שהקרבן שלו הוא ולר״א נמי ק׳ דמדכתיב ובא בכל אות נפשו משמע דלא מיירי ברגל דהתם חובה עליו לבא וקרא קאמר שבא בשביל שאותה נפשו:
פסוק ט:
לא תלמד וכו׳ אבל אתה וכו׳. דק״ל דהול״ל בקצרה לא תעשה כתועבות׳ וכו׳ א״ו דאתא לדיוקא:
פסוק י:
קוסם וכולי וכה״א עמי וכו׳. איברא דמהך קרא חזי׳ דאוחז את מקלו הוא מהאיסורין שאסרה תורה מ״מ לא ידענא מנ״ל שזה בכלל קוסם ולא בכלל איזה דבר אחר כגון מנחש וכו׳ ומלשון הספרי ודקאמר וכה״א משמע דבעי לאוכוחי מהתם שזהו קוסם שאמרה תורה:
פסוק יב:
כל עושה אלה וכו׳. נראה שמרגיש דמדכתיב כל א״כ הול״ל עושי אלה ביו״ד לשון רבים ומדכתיב עושה בלשון יחיד שמעי׳ דבחדא עשייה בלבד מיקרי תועבה:
פסוק יג:
תמים תהיה וכו׳ ואז תהיה עמו וכו׳ אין להקשות דהך עם ה׳ אלהיך הא אפיקתיה לכדלעיל בסמוך התהלך עמו בתמימות ותצפה לו דאה״נ דמעם ה׳ מדריש כדלעיל והך דהכא מאלהיך נפקא כלומר שאז יהא שייך לומר אלהיך שתהיה לחלקו:
פסוק כ:
אשר לא צויתיו וכו׳. פי׳ ודאי דעיקר קרא מיירי במתנבא מה שלא שמע כלל וזהו לא צויתיו לדבר ומיהו מדכתיב צויתיו בכינוי איכא למימר דמיירי נמי במתנבא מה שלא נאמר לו אבל נאמר לחבירו. ותדע דאל״כ ק׳ דא״כ אמאי מפרש רש״י קרא דוקא במתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו ולקמן בסמוך פי׳ שלשה מיתתן בידי אדם וכייל נמי מתנבא מה שלא שמע כלל:
פסוק כב:
לא תגור לא תמנע וכו׳ ולא תירא וכו׳. עמ״ש הרא״ם ז״ל ולעד״נ דכוונת רש״י להביא פרושים שונים על לא תגור ע״ד שעשה על פ׳ לא תגורו מפני איש. ואפשר שחסר דבר אחר והטעם דלפי׳ לא תמנע ק׳ דהול״ל לא תגור מפניו ולפי׳ שני מהיכא תיתי שיהיו ב״ד מתייראין: