טעמי מצוות ראשית הגז וגדרי חיובה
תפקידם של הכהנים לשרת בבית המקדש וללמד תורה לישראל. לכן לא ניתנה לכהנים וללויים נחלה בארץ ישראל, אלא הם פוזרו בין כל שבטי ישראל. וכדי לפטור אותם מעול הפרנסה, קבעה התורה כמה מצוות שעל ידן יחזיקו בני ישראל את הכהנים. כדי שיהיה להם פירות לאכילה, ציוותה התורה להפריש תרומות ומעשרות. כדי שיהיה להם בשר לאכילה, ציוותה התורה להפריש את הזרוע והלחיים וליתנם לכהנים, וכדי שיהיה להם צמר לטוויית מלבושיהם ובעיקר מלבושי הכהונה, ציוותה התורה להפריש להם את ראשית גז הצאן, שנאמר (דברים יח, ד-ה): "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ. כִּי בוֹ בָּחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה' הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים".
מן התורה אין שיעור לנתינת הגז, ואפילו אם נתן כל שהוא לכהן - יצא ידי חובה. אבל חכמים נקבו שיעור מסוים. לדעת הרמב"ם צריך ליתן אחד חלקי ששים מכל הגיזה. ואילו לדעת הטור יתן משקל חמשה סלעים שהוא מאה גרם צמר, שממנו אפשר לעשות אבנט - שהוא בגד כהונה הקטן ביותר (רמב"ם הל' ביכורים י, א; שו"ע יו"ד שלג, יג).
בראשית הגז חייבים ישראלים ולוויים, גברים ונשים. אבל ישראל שנשוי לבת כהן פטור מראשית הגז, ולא זו בלבד אלא שמותר לתת ראשית הגז אף לבת כהן הנשואה לישראל (שו"ע יו"ד שלג, יד).
מצווה זו נוהגת בארץ ישראל בלבד, שכן מצוות ראשית הגז נזכרה בפסוק יחד עם מצוות הפרשת תרומות ומעשרות, וכשם שמצוות הפרשת תרומות ומעשרות נוהגת בארץ ישראל בלבד, כך ראשית הגז ניתנת בארץ ישראל בלבד. אמנם יש שחלקו על כך, אבל המנהג הוא להפריש מגז הצאן רק בארץ ישראל (שו"ע יו"ד שלג, א, כר' אילעי בחולין קלו, א).