תנ"ך על הפרק
דברים יח
171
/
929
לפרק הקודם
היום
הפרק
דיני הכהנים, איסור כישוף, החובה לשמוע לנביא, דיני נביא שקר
מאמרים על הפרק
מאמר על הפרק
פירושים על הפרק
פירוש על הפרק
(שם) אשי ה' ונחלתו. מה בין קרקעות למטלטלין בחרמים, שהקרקעות נתנין לכהני המשמר והמטלטלין לכל כהן, דאמר קרא אשי ה' ונחלתו יאכלון, מה אשים לאנשי משמר אף נחלה לאנשי משמר גענין החרמים מבואר בפ' בחקתי, והוא מה שמחרים אדם משדותיו ומטלטליו לשמים ונותנן לכהנים, ואשים הם קרבנות והם בודאי לכהני המשמר המקריבים, כי מצוה עליהם לאכול ובאכילתם תלויה הכפרה כמש"כ בפ' תצוה ואכלו אותם אשר כפר בהם, ודרשינן כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ושם נחלה כולל רק קרקעות, ונתבאר עוד מענין זה לפנינו במקומו בפ' בחקתי. .
(ירושלמי חלה פ"ד ה"ד) אשי ה' ונחלתו. אשי ה' אלו קדשי מקדש, ונחלתו – זו קדשי הגבול דקדשי מקדש ידועים ענינם, וקדשי הגבול הם תרומות ומעשרות ונקראים קדשי הגבול שבאים עד לגבולי א"י ועל קדשי מקדש יונח שם אשי ה' שנוטלים חלק מהשייך לגבוה, ושם נחלה יונח על קדשי הגבול שהם נוהגים לעולם כנחלה בין בזמן הבית בין שלא בזמן הבית. [ספרי]. וזה. אמר רב חסדא, המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם, מאי טעמא, דכתיב וזה האיירי שהזיקן קודם שנתנן לכהן, כגון שהשליכן לאור או לים, משום דכך משמע לשון וזה – שבעודן קיימות חייבות ליתנן ולא כשנאבדו ואפילו במזיד. ובגמרא איתא עוד דרשה בענין זה ונדחית ולכן השמטנוה. .
(חולין ק"ל ב') וזה יהיה משפט. משפט – מלמד שהמתנות דין, למאי נ"מ – להוציאן בדיינים, יכול אפילו חזה ושוק דין ת"ל וזה ואין הכונה להוציאן בדיינים מהבעלים לכהן, משום דהוי ממון שאין לו תובעין דלכל כהן אפשר להבעלים לדחות לומר שיתנם לכהן אחר, וקיי"ל דכל ממון שאין לו תובעין אינו נגבה בדיינים, אלא הכונה שאם באו ליד כהן ואח"כ גזלה ממנו מוציאין דבכה"ג הוי של כהן ונקרא ממון שיש לו תובעין, ומוקי בגמרא כגון דאתי לידיה בטבלייהו לכן זכה במתנות מן ההפקר דמתנות שוה לכל הכהנים וכל הקודם זכה, משא"כ חזה ושוק דאינו אלא לאותו בית אב לא מהני. .
(שם שם) מאת העם. דרש רבא, מאת העם ולא מאת הכהנים, כשהוא אומר מאת זובחי הזבח הוי אומר אפילו טבח כהן במשמע זבאור הענין, כי בפסוק זה יש שתי לשונות הסותרים זא"ז, כי הלשון מאת העם ממעט כהנים, ומבואר דכהן השוחט פטור ממתנות והלשון מאת זובחי הזבח משמע דהחיוב תלוי בבעל הזבח, מי שהוא זובח אפילו כהן, לכן מפרש הכתוב דהיכי שהכהן שוחט לעצמו פטור וכששוחט למכור חייב. ועיין בסוגיא קל"א ב' מסתפק הגמרא אם לוים נקראו עם או לא, ולכן הוי ספק אם חייבים במתנות או לא, ולפיכך אם נטלן הכהן מידו אין מוציאין ממנו. .
(חולין קל"ב ב') מאת זבחי הזבח. אמר רבא, מלמד שדינו של כהן עם הטבח חר"ל שהכהן צריך לתבוע המתנות מן הטבח ואע"פ שאין הבהמה שלו אלא של אחרים, ואינו יכול לומר הבעלים יתנו לך, ומדייק מדלא כתיב מאת בעלי הזבח. .
(שם קל"ו א') מאת זבחי הזבח. ואפילו של שותפים טומסיק בגמרא דגם בלא דרשה זו חייבים שותפים במתנות דילפינן מתרומה, ועיקר קרא אתא לדרשה הקודמת דדינו של כהן עם הטבח. ולדעתי קשה הדבר, דהא משום דרשה הקודמת היה די לכתוב מאת זובח הזבח לשון יחיד ומדקאמר זובחי לשון רבים בא לרבות לדין שותפות, וצ"ע. ודע דלא מצאתי דין זה דשותפים חייבים במתנות בשו"ע יו"ד, ותמוה הדבר מאוד בעיני, ודוחק לומר שסמכו על מה שפסקו בתרומה וכמ"ש בגמרא דאפשר ללמוד זה מתרומה כמש"כ, יען דאין דרך הפוסקים בכך. .
(שם שם) מאת זבחי הזבח. פרט לטריפה יפשוט הדבר דסתם זבח משמע שיהיה ראוי לאכילה וטריפה לא נקרא זבח. והנה דין זה נשמט ברמב"ם ולא ידעתי למה, ובפרט כי סוגיית הגמרא כן היא, שכן אמרו בחולין קל"ו ב' וליתני חומר בראשית הגז שנוהג בטריפה מה שאין כן במתנות, ואולי ס"ל דהסברא בעצמה מחייבת בזה, דכל שאין ראוי להכהן לאכילה אין חיוב ליתן לו. ויתכן ג"כ לומר דמ"ש הרמב"ם בפ"ט מבכורים ה"א וה' בהמה טהורה ט"ס הוא [כי מאי קמ"ל בזה, ועי' בכ"מ, שם הל"ה]. וצ"ל בהמה כשרה ובא להוציא את הטריפה.
ודע דרש"י בחולין שם כתב טריפה אינה בכלל מתנות דכתיב תתן לו ולא לכלבו, עכ"ל. ולא ידעתי איפה מצא דרשה זו, וגם לשון זה כתיב בענין ראשית הגז, ולבד זה מה סאני לי' דרשה שלפנינו מספרי, ובר"ן שם מביא על זה הפסוק ונתן לכהן, לו ולא לכלבו, וגם זה אינו נמצא. ויתכן לומר דזו היא כונת הדרשה בסמוך מספרי ונתן לכהן – לכהן עצמו, היינו שיהנה הוא עצמו. [ספרי]. מאת זבחי הזבח. פרט גנר שנתגייר והיה לו פרה שחוטה עד שלא נתגייר דפטור יאדהלשון מאת זובחי הזבח בא ללמד שהחיוב חל בשעת זביחה, ולכן מכיון שנשחטה בפטור בהיותו עובד כוכבים פטור גם אח"כ כשנתגייר. .
(שם) אם שור אם שה. אם שור – לרבות את הכלאים, אם שה – לרבות את הכוי יבהכלאים הוא הבא מן העז ומן הרחל. ולענין כוי צ"ל דאתיא כר' יוחנן דס"ל בעלמא דבריה בפני עצמה היא ולא שהיא ספק חיה ספק בהמה, דאל"ה קשה כקושיית הגמרא ביומא ע"ד א' אצטריך קרא למעוטי ספיקא. .
(חולין קל"ב ב') אם שור אם שה. מלמד שמתנות כהונה זרוע ולחיים וקיבה נוהגים בבקר ובצאן יגומפרש במשנה זה חומר במתנות מראשית הגז שאינו נוהג אלא ברחלים. ונראה הטעם בזה משום דגיזה לא שייך אלא בצאן, ואעפ"י שאמרו בחולין קל"ז ב' לענין אחר מניין לרבות שור בגיזה וכו', אך באמת אמרו שם דאין דרך שור בגיזה, ולכן לא חייבה התורה בדבר שעושין שלא לפי חוקי העולם. .
(שם קל"ה א' ברש"י) אם שה. שה ואפילו מקצת שה ידכגון עז שילדה מן הצבי חייב הולד בחצי המתנות, אבל צביה שילדה מן התיש הולד פטור מן המתנות. וטעם הדבר משום דבעלמא מסופקים אנו אם חוששין לזרע האב, ולכן באופן האחרון פטור משום דצביה היא בודאי פטורה שאינה בכלל שור ושה, ותייש אעפ"י דכשהוא לעצמו חייב אך ולדו פטור משום דספק אם חוששין לזרע האב והמוציא מחבירו עליו הראיה. .
(שם קל"ב א') ונתן לכהן. ונתן – ולא שיטול מעצמו טוומבואר בגמרא דבזמן שיש כהנים רבים בבית המטבחיים הצנועים מושכים ידיהם, ואם הי' כהן צנוע שאין מכירין אותו שהוא כהן הרי זה נוטל כדי שיודע שהוא כהן. וע"ע מש"כ בענין דרשה זו ס"פ קרח. .
(חולין קל"ג ב') ונתן לכהן. לכהן עצמו טזעיין מש"כ לעיל אות י'. [ספרי]. הזרע. המיומן שבזרוע יזר"ל שאין נותנין לכהן רק הזרוע הימני, ובכ"מ דרשינן מה' הידיעה המורה על ימין שהוא העיקר והיסוד, וכמו דדרשינן, הירך – המיומנת שבירך (פ' וישלח). .
(חולין קל"ד ב') הזרע וגו'. הובא לפנינו ס"פ בלק בפסוק ויקח רמח בידו, יעו"ש וצרף לכאן. והלחיים. הלחיים – להביא צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיישים יחה' דהלחיים דריש שבא לרבות שצריך ליתן לכהן הלחי עם הצמר שבראשי כבשים והשער שבראשי תיישים ואינו רשאי לתת רותחין על הלחי להעביר השער ולא להפשיט העור קודם שיתננו לכהן. .
(חולין קל"ד ב') והלחיים. זה לחי התחתון יטדריש מדכתיב לחיים בלשון רבים ולחי התחתון צריך לתתו כלו גם הצד הימני גם השמאלי ונקרא ברבוי זוגי משום שיש לו שתי עצמות, ואין לומר דצריך ליתן השני לחיים, העליון והתחתון, יען דחזינן דזרוע צותה התורה ליתן אחד, ש"מ שגם לחי אינו אלא אחד, ולכן מה דכתיב לחיים מורה על לחי התחתון הנפרד לשתי עצמות אחת מימין ואחת משמאל כמש"כ. [ספרי]. והקבה. והקבה – להביא חֵלֶב שעל גבי הקבה וחָלָב שבתוך הקבה כה' דהקבה דריש שצריך ליתנה לכהן עם כל מה שעליה ובתוכה. והנה נקדתי חֵלֶב וְחָלָב עפ"י פי' רש"י אחר התקון דצ"ל בדבריו שם הקרוש, והתאר הזה יונח על החָלָב, אך הסמ"ג פי' דהכונה על שני החלבים דאייתרא ודאקשתא, וצריך לנקד גם החלב השני בצירה וסגל. וכפי הנראה קרי לחלב שבתוך עגול הקיבה (דאייתרא) – חלב שבתוך הקיבה עי' רש"י חולין דף נ' ריש ע"א, וצ"ע. .
(חולין קל"ד ב') ראשית. תניא, המפריש תרומת חמץ בפסח אינה קדושה, דאמר קרא ראשית, ששיריה ניכרין לישראל, יצא תרומת חמץ בפסח שאין שיריה ניכרין כאר"ל דבעינן שע"י ההפרשה יהיה ניכר ההיתר, משא"כ בחמץ בפסח מעיקרא אסור משום חמץ והשתא אסור משום חמץ. וע"ע מש"כ השייך לדרשה זו לקמן אות מ'. .
(פסחים ל"ג ב') ראשית. שיהיו שיריה ניכרים, מלמד שהאומר כל גרני תרומה לא אמר כלום כבאבל בראשית הגז קיי"ל דהאומר כל גיזתי ראשית דבריו קיימין, ואעפ"י דכתיב גם שם ראשית, ולא נתבאר הדבר, וכבר עמד על זה הרדב"ז בבאורו לרמב"ם פ"י ה"ח מבכורים ועמל מאוד בזה וסיים שלא ידע טעם הדבר. ולי נראה דעיקר דין זה בתרומה לא מדרשה זו לבד ילפינן אלא כמו דדרשינו בירושלמי חלה פ"א ה"ו האומר כל עיסתי חלה לא אמר כלום, שנאמר מראשית עריסותיכם (פ' שלח) מראשית ולא כל ראשית, וידוע דדין חלה ותרומה הוקש זל"ז בכמה פרטים וכמו שמבואר לפנינו כ"פ בפ' שלח ובפ' קרח, ולפי"ז גם בתרומה סמיך אדרשה זו, ומה שדריש כאן מן ראשית לא קפיד ע"ז כיון דלבד זה יש דרשה מיוחדת לדין זה ורק מדאיירי כאן בתרומה דריש כזה, אבל בראשית הגז דלא כתיב מראשית לכן באמת דבריו קיימין, ועל יסוד זה הוספנו לקמן בדרשה וראשית גז צאנך, מראשית לא נאמר אלא ראשית מלמד שהאומר כל גיזתי ראשית דבריו קיימין, ומצאנו לנכון להוסיף כן שם כדי לפרש דין רה"ג ולא נלמוד מתרומה, ודו"ק. .
(חולין קל"ו ב') ראשית. אפלו כל שהוא כגדבלשון ראשית כלול גם כל שהוא, וכמו דקיי"ל בכ"מ בגמרא אפילו חטה אחת פוטרת כל הכרי, ורק מדרבנן נתנו שיעור, ונתבאר כל ענין זה לפנינו במקומו בפ' קרח. [ירושלטי תרומות פ"ד ה"ב]. ראשית. מלמד שאין תורמין אלא מן המובחר כדבס"פ קרח ילפינן זה מפ' בהרימכם את חלבו, וי"ל דההוא אתא ללאו כדכתיב שם ולא תשאו עליו חטא, ודהכא אתא לעשה. [ספרי]. דגנך. למעוטי שותפות עובדי כוכבים כהאבל שותפות ישראל חייבים דכתיב תרומותיכם, ומבואר לפנינו בפ' שלח. .
(חולין קל"ה ב') דגנך. דגנך ולא של הפקר ולא של הקדש כועיין מש"כ לעיל בפ' ראה בפסוק עשר תעשר את כל תבואת זרעך. .
(ירושלמי מעשרות פ"א ה"א) וראשית. יכול נשוינהו לתרומה, מה תרומה טובלת אף ראשית הגז טובלת כזר"ל יכול מפני דסמיכי להדדי בפסוק אחד נשוינהו לענין זה מה תרומה קודם שהופרשה אסורה התבואה משום טבל כך הגיזה קודם שהופרשה אסורה כל הגיזה. , ת"ל וראשית גז צאנך תתן לו, אין לך בו אלא מראשיתו ואילך כחר"ל משהופרש ונעשה ראשית הוא שלו, אבל מעיקרא אין לו שם אחר. ומדייק זה מיתור לשון ראשית דמיותר הוא כיון דכתיב בראש הפסוק ראשית דגנך הו"ל לכלול ולכתוב וגז צאנך, והיה המלה ראשית מוסבת גם על וגז. .
(חולין קל"ו א') וראשית. יכול נשוינהו לתרומה מה תרומה ראשון ושני אחריה אף ראשית הגז ראשון ושני אחריה, ת"ל וראשית, אין לך בו אלא ראשית בלבד כטר"ל דהו"א כיון דסמיכי בפ' אחד הוא כמו תרומה דאחר שמפרישין אותה מפרישין עוד מעשר ראשון ושני כך ברה"ג, ת"ל וראשית וכו'. ונראה הכונה אין לך בו אלא ראשית אחד בלבד, ור"ל אין לך נתינה אחרת להפריש ממנו. ובתרומה יש פסוקים אחרים להפרשת מעשרות כמבואר לפנינו בפ' קרח. .
(שם שם) וראשית. [ומראשית לא נאמר אלא וראשית] מלמד שהאומר כל גיזתי ראשית דבריו קיימין לעיין מש"כ לעיל אות כ"א השייך לבאור דרשה זו. .
(שם שם ב') וראשית גז. ראשית גז ולא ראשית שטף לאכגון שרחץ כבשים במים ונשטפו שערותם משום דלאו גיזה היא, ובכלל מעוט זה גם התולש את הצמר בידו משום דלאו גיזה היא, עיין חולין קל"ז א', ופסקי הרמב"ם בענינים אלה צ"ע. [ספרי]. גז צאנך. כתיב הכא גז צאנך וכתיב התם (איוב ל"א) ומגז כבשי יתחמם, מכאן לכבשים שצמרן קשה שפטורין מראשית הגז לבדלא מקרי גז אלא דבר שהוא בר חמום, וצמר קשה אינו מחמם. ובפסוק הסמוך יתבאר דאינו חייב בראשית הגז אלא צמר של רחלים משום דכתיב לעמוד לשרת (פ' הבא) דבר הראוי לשירות, כלומר לתכלת דבגדי כהונה והתם צמר בעינן ואין צמר אלא של רחלים. .
(חולין קל"ז א') גז צאנך. גז צאנך ולא גז צאן הקדש, מכאן לראשית הגז שנוהג בחולין ולא במוקדשין לגואיירי בקדשי בדק הבית, וכגון שהקדיש חוץ מגיזה וחוץ מהכחישם שתכחש ע"י שיגזזה, דבאופן כזה מותר לגזזה לכתחילה והגיזה שלו, ובזה הוי הרבותא דאפ"ה א"צ ליתן ממנה לכהן מטעם גזה"כ, אבל בקדשי מזבח לא יצוייר כלל דין זה, יען שאסור לגזזן ואם גזזן בדיעבד הוי הגיזה להקדש, ואי אפשר לו להתנות חוץ מגיזתה דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה דהתנאי בטל ומעשה קיים ולכן פשטה הקדושה בכולה. ועיין בדרשה הסמיכה מדין מקדיש גיזה עצמה. .
(שם קל"ה א') גז צאנך. צאנך – למעוטי שותפות עובדי כוכבים לדאבל ישראלים בשותפות חייביים דכל אחד בר חיובא, וזה דלא כדעת ר' אלעאי דפוטר שותפין מראשית הגז משום דדריש צאנך ולא של שותפות, ע' בסוגיא. .
(שם שם) גז צאנך. צאנך ולא גיזותיך, מכאן ללוקח גז צאן עובדי כוכבים פטור מראשית הגז להאיירי בלוקת הגיזה קידם שנגזזה, אבל בלוקח עדרו של עובד כוכבים כשהיא עומדת לגזוז אעפ"י שגדלו הגיזים אצל עובד כוכבים אפ"ה צאנך קרינן בי' וחייב. .
(חולין קל"ו א' ברש"י) גז צאנך תתן. המקדיש גיזה עצמה פטורה מראשית הגז, דאמר קרא וראשית גז צאנך תתן, מי שאינו מחוסר אלא גזיזה ונתינה, יצא זה שמחוסר גזיזה פדיה ונתינה לואבל אין ללמוד זה מדרשה דלעיל דבכלל ראשית הגז אין נוהג במוקדשין משום דכתיב צאנך ולא צאן הקדש, יען דהכא באמת צאנך הוא, רק הגיזה לבד הוקדשה. .
(שם שם) תתן. כמה הוא נותן, משקל חמש סלעים ביהודה שהם עשר סלעים בגליל, שנאמר תתן – שיהא בו כדי מתנה לזובכ"ז אין שיעור זה רק מדרבנן, יען דמן התורה סגי בכל שהוא כמו בתרומה ומבואר ענין זה לפנינו בפ' שלח בפסוק תתנו לה' תרומה, יעו"ש. .
(שם שם) תתן. רבי אלעאי אומר, ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ, מ"ט, אמר רבא יליף נתינת נתינה כתרומה, מה תרומה בארץ ולא בחו"ל אף רה"ג בארץ ולא בחו"ל לחתרומה בודאי אינו נוהג אלא בארץ דהוא חובת קרקע, וכן קיי"ל ברה"ג ואעפ"י שאינה תלויה בארץ. והנה אעפ"י שכמה דינים חידש ר' אלעאי בענין פסוק זה, בכ"ז לא קיי"ל כותי' רק בפרט זה משום דמנהג ישראל כך הוא. ויש להעיר למה לא קיי"ל כמותו גם במתנות כהונה זרוע לחיים וקבה עפ"י גז"ש נתינה נתינה מתרומה, וכמש"כ רש"י בסוגיא כאן ע"ב, ובאמת פסקו הפוסקים דמתנות כהונה נוהגות בכל מקום, ואולי י"ל דהלמוד ראשית הגז מתרומה היא גז"ש דומית, דבשניהם כתיב תתן, משא"כ במתנות כהונה כתיב ונתן, וכהאי גונא אמרו בשבת ק"ח ב' דנין ערלתו מערלתו ואין דנין ערלתו מערלת, ועדיין צ"ע. .
(שם שם) תתן לו. מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת לטכדי שלא יבוא לידי תקלה. ומותר ליהנות ממנה בשעת ביעורה דאמר קרא תתן לו – ולא לאורו, מכלל דבת אורו היא ממכיון שאין תורמין מן הטמא על הטהור דכתיב תתן לו דבר הראוי לו לאכול ולא לתת לאורו להסיק, ומדאצטריך למעוטי מכלל דבת אורו היא להסקה. .
(שבת כ"ד ב') תתן לו. המפריש תרומת חמץ בפסה אינה קדושה, שנא' תתן לו – ולא לאורו מאעיקר דרשה זו צריך רק לר' יוסי הגלילי דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה, ולכן אשמעינן דכל שאינו ראויה לאכילה אינו נקרא תרומה כיון דאין מתקיים תתן לו [לשון זה מוסב גם על תרומה שבתחלת הפסוק], אבל לדידן דחמץ בפסח אסור בהנאה בלא"ה אין בזה משום קדושה כיון דאין בזה משום נתינה, דאינו שוה כלום, וכן צריך לפרש הדרשה הראשונה שבפסוק זה ראשית שיהיו שיריה ניכרין לישראל, יעו"ש. .
(פסחים ל"ג א') תתן לו. מלמד שאם הפריש ראשית הגז ואבד חייב באחריותן מבפשוט דמפרש דאין עיקר המצוה רק ההפרשה לבד אלא גם הנתינה לכהן, ולכן כל זמן שלא בא ליד כהן לא נתקיימה המצוה כתקונה. .
(תוספתא חולין פי"א) תתן לו. לו ולא לכלבו, מכאן לטריפה שפטורה ממתנות כהונה מגעיין מש"כ לעיל בדרשה מאת זובחי הזבח אות י'. [רש"י חולין קל"ו ב']. לעמד לשרת. ת"ר, לעמוד לשרת, מצוה בעמידה, כשהוא אומר (פ' ז') ככל אחיו הלוים העומדים שם לפני ה', שנה עליו הכתוב לעכב מדובכ"ז אין לוקין על עבודה בישיבה, מפני שאזהרה זו מכלל עשה היא, ואין לוקין על לאו הבא מכלל עשה, כנודע. –
ועיין ביומא כ"ה א' פרש"י דהא דקיי"ל אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד ילפינן מפסוק זה דכתיב לעמוד לשרת, וצ"ע רב שסותר עצמו לדבריו בסנהדרין ק"א ב' דדין זה הוי הלכה למשה מסיני ולא מקרא, ובאמת מפסוק זה אין ראי' כ"כ, יען דהפסוק אוסר רק בשעת עבודה ולא ישיבה בטלה, אבל אם הלכה למשה מסיני אסורה כל ישיבה בעזרה וכמש"כ רש"י בסוטה מ' ב' בטעם האיסור משום דאין כבוד שמים בישיבה. .
(זבחים כ"ג ב') לעמד לשרת. כל הזבחים שקיבל דמן מיושב פסול, דאמר קרא לעמוד לשרת, לעמידה בחרתיו ולא לישיבה מהע' בדרשא הקודמת, והנה כן הדין בכל עבודות, ומה דנקיט קבלת דם י"ל משום דהיא עבודה ראשונה בקרבן שצריכה כהן, דשחיטה כשרה בזר. .
(זבחים כ"ג ב') לעמד לשרת. ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים, דאמר קרא לעמוד לשרת, דבר הראוי לשירות מולתכלת דבגדי כהונה, ובהם צמר בעינן ואין צמר אלא של רחלים, ולאפוקי צמר של עזים אעפ"י דכתיב ראשית גז צאנך וגם עזים בכלל צאן כדכתיב בפ' תולדות לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים. .
(חולין קל"ז א') לעמד לשרת. ראשית הגז נותן לכהן כדי לעשות ממנו בגד קטן, דאמר קרא לעמוד לשרת, דבר הראוי לשירות, ומאי ניהו – אבנט מזהנה רבים הן בגדי כהונה, ותפס אבנט מפני שהוא קטן שבבגדים דתפסת מועט תפסת, ואמנם שיעור זה אינו אלא מדרבנן והדרשה אסמכתא, יען דמדאורייתא הוי השיעור בכל שהוא וכמש"כ בפ' הקודם. .
(שם קל"ח א') כל הימים. בין בארץ בין בחו"ל מחבחו"ל נוגע הדבר לענין נשיאת כפים שצריך להיות מעומד כמבואר לפנינו במקומו בפ' נשא. [ספרי]. וכי יבא הלוי. יכול בבן לוי הכתוב מדבר, ת"ל ושרת, בראוי לשרת הכתוב מדבר, יצאו לוים שאינם ראוים לשרת מטאלא בכהנים איירי, וכפי שיתבאר עוד בדרשות הבאות, ומה שקורא לכהן לוי הוא משום דמצינו בכ"ד מקומות בתנ"ך נקראו כהנים לוים, כמבואר בכ"מ בש"ס, וכן מבואר בב"ק ק"ט ב' דפ' זה איירי בכהן, כפי שיבא בדרשה הבאה. אכן צ"ע בערכין י"א א' דיליף מכאן למצות שירה בלוים, כפי שיבא לפנינו, הרי דס"ל דהפ' הזה באמת בלוים איירי, ואין לומר דהדרשה ההיא אסמכתא בעלמא היא, יען שאין לנו מקור אחר בתורה לשירת לוים, וכ"מ ברמב"ם פ"ג ה"ב מכלי המקדש דדרשה גמורה היא, ובהכרח צ"ל דדרשות חלוקות הן, וצע"ג. .
(שם) בכל אות נפשו. תניא, מניין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת שירצה, ת"ל ובא בכל אות נפשו ושרת נאם נדר קרבן או שהי' מוטל עליו קרבן חובה מקריב אף במשמר שאינו שלו. וכבר כתבנו בפסוק הקודם דפסוק זה בכהן איירי אף דכתיב לעיל וכי יבא הלוי, יען דגם כהנים נקראו לוים. .
(ב"ק ק"ט ב') ושרת. ת"ר, מניין שכל המשמרות שוות באימורי הרגלים, ת"ל ובא בכל אות נפשו ושרת נאר"ל בקרבנות הרגלים היו חולקים כל המשמרות בשוה בהקרבה ובאכילה. וע' מש"כ לעיל אות מ"ט דפ' זה בכהן איירי אף דכתיב לעיל וכי יבא הלוי, יעו"ש. יכול אף בשאר ימות השנה כן, ת"ל מאחד שעריך, לא אמרתי אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד נבפירש"י רישא דקרא וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל ודריש לי' הכא כמו באחד שעריך כשכל ישראל נכנסין בשער אחד כלומר בעיר אחת, עכ"ל. והוא דוחק דהא בודאי פשטות הלשון וכי יבא הלוי מאחד שעריך משמע מאחת עריך מאחת ערי א"י, ואיך הוי במשמע כמו באחד שעריך (ודברי הרש"ש הם דחוקים דלא מצינו שיהא מ"ם במובן בית). ולו"ד אפשר לומר דמפרש וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל, שמתוך כל המון עם היוצאים מעריהם אל המקום אשר יבחר ה', ובא גם הלוי מאחת העיירות אף שלא מכהני המשמר שבירושלים, אז ושרת בשם ה', ויתבאר יותר ע"פ מה שאמרו דירושלים לא נתחלקה לשבטים ולכל ישראל חלק בה וזהו שאמר שכל ישראל נכנסין וכו'. .
(סוכה נ"ה ב') בשם ה'. אמר רב יהודה אמר שמואל, מניין לעיקר שירה מן התורה, שנאמר ושרת בשם ה', איזו היא שירות שבשם הוי אומר זו שירה נגעיין מש"כ בפסוק הקודם אות מ"ט. .
(ערכין י"א א') חלק נחלק. ת"ר, מניין שכל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים, ת"ל חלק כחלק יאכלו, כחלק עבודה כך חלק אכילה נדהיינו בזמן שיהיה יו"ט של אחד משלש רגלים בשבת, וכן בשבת שבתוך החג, אבל סלוקן של לחם הפנים וסדורן והקטרת הבזיכין היה הכל למשמר הקבוע שיצא היום בשבת, ונסמך על הדרשות שבפ' הקודם דהכא ביו"ט איירי ובשווי זכות העבודה לכל הכהנים אף שלא מכהני המשמר, יעו"ש. , ואכילה דמאי, אילימא דקרבנות, מהתם נפקא, לכהן המקריב אותה לו תהיה (פ' צו), אלא לחם הפנים נהדאין בו כעת שום עבודה שכבר נעשית עבודתו משבת שעברה. , יכול אף בחובות הבאות ברגל שלא מחמת הרגל, ת"ל לבד ממכריו על האבות, מה מכרו האבות זה לזה – אני בשבתי ואתה בשבתך נור"ל חוץ ממה שהתנו אבות זע"ז, ומה התנו ביניהם שיהיו משמשים כל אחד בשבתו קבוע, ונדרים ונדבות וקרבנות צבור דאיתנהו בשאר ימות השנה והרי הן למשמר המשמש ליתנהו בכלל הרגל שלא יהיו שוין בהן אלא למשמר שבאותו שבוע יהיו כבשאר ימות השנה, הלכך ע"כ לא אתרבו מחלק כחלק יאכלו, אלא ממשמעותיה דקרא דבר שאין בו אלא אכילה והיינו לחם הפנים דאכילה אית ביה ועבודה לית ביה, כמש"כ. .
(סוכה נ"ו א') לא תלמד לעשות. לעשות אי אתה למד אבל אתה למד להבין ולהורות נזפירש"י שתוכל לעמוד בהן ואם יעשה נביא שקר לפניך עניני נחושים וקסמים תדע שהוא מכשף, עכ"ל. וגם י"ל דנ"מ היכי דמצוי במקום כשפים ויירא מהם מותר לו ללמוד ענין זה כדי שידע איך ומה להזהר או להנצל מהם. ועיין בע"ז י"ח א' דבכלל זה הותר ללמוד להגות את השם באותיותיו, ופירש"י בסנהדרין ק"א ב' דענין הגות השם הוא שמוש בשם מ"ב, והתוס' בשבועות ל"ה א' כתבו דהפי' הוא לקרות שם הוי"ה ככתבו, ומכאן נראה ראיה לפירש"י, דלפי' התוס' קשה מאי לימוד איכא בקריאה פשוטית. –
והנה כל דין זה נשמט ברמב"ם ולא ידעתי למה, דאין לימר דחשבו לאסמכתא, דהא מצינו מעשים שהיו בפועל שלמדו ענינים אלה כמו שלמד ר"א לר"ע שלש מאות כללים בענינים אלה (סנהדרין ס"ז א'), ובסנהדרין היו יושבין אנשים שהיו יודעין כשפים כמבואר במנחות ס"ה א' ועיי"ש ברש"י ותוס', וצ"ע. .
(שבת ע"ה א') מעביר בנו ובתו, נאמר כאן לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש ונאמר להלן (פ' אחרי) ומזרעך לא תתן להעביר למולך, מה להא מלך אף כאן מולך נחהטעם פשוט משום דשארי עבודת כוכבים אין עבודתם בכך, וכתיב ולא תעבדם – בדרך עבודתם, וע"ל ס"פ אחרי, וכן ילפינן להתם מכאן, מה כאן באש דוקא אף התם באש דוקא כפי שנתבאר שם. (סנהדרין ס"ד ב') בנו ובתו. אין לי אלא בנו ובתו, בן בנו ובן בתו מניין, ת"ל (פ' קדושים) כי מזרעו נתן למולך נטר"ל דשם זרע כולל אף בני בנים עד סוף כל הדורות. וקצת צ"ע דבעלמא מצינו דשם בן ובת כולל גם בני בנים ובנות, כמו ביבמות ס"א ב' מנה"מ דבני בנים הרי הם כבנים, שנאמר הבנים בני וכו', וכן שם ע' א' סברא הוא בני בנים הרי הם כבנים, וביומא ס"ו ב' ואת בניו לא ידע מוקי בבן בתו מישראל, ובקדושין ס"ח ב' כי יסיר את בנך דריש בן בתך קרוי בנך, וא"כ ל"ל כאן רבוי לבן הבן והבת, ואולי יש לחלק בין לשון בנים ובין לשון בנו, או דדריש כן לרוחא דמילתא, וע"ל ס"פ תצא בפ' ובן אין לו. .
(שם שם) וחבר חבר. ת"ר, וחבר חבר, אחד חבר גדול ואחד חבר קטן ואפילו נחשים ועקרבים סבכריתות ג' ב' הגירסא ואפילו חובר לנחשים ועקרבים חייב, ובאור הדבר, דענין חובר בכלל הוא שמדבר בדברים שאינם לשון עם ואין להם ענין, והוא מעלה על דעתו בסכלותו שאותן הדברים מועילין עד שהם אומרים שהאומר כך וכך על הנחש או על העקרב אינו מזיק, והאומר כך וכך על האדם אינו ניזוק, ואין נ"מ בזה בין חובר על חיות גדולות ובין חובר על חיות קטנות ואפילו נחשים ועקרבים, והרבותא בזה נראה דאע"פ שחיות גדולות וכן נחשים ועקרבים הם מסוכנים ביותר והו"א משום סכנת נפשות להתיר ללחוש אולי יש קצת ממש בזה ויהיה לתועלת להציל מסכנה, קמ"ל דהכל בכלל איסור. .
(שם ס"ה א') ושאל אוב וידעני. בעל אוב – זה פיתם המדבר משחיו סאפיתם בלשון יון באורו מגיד נעלמות, וקולו נשמע כאלו יוצא מתחת כתיפו וכבדרשה הסמוכה. , וידעני – זה המדבר בפיו סבומכניס עצם מן חי' ששמה ידוע בפיו, כבדרשה הסמוכה, ועושה מעשים זרים עד שיפול בנכפה ומדבר עתידות, והם דרכי עובדי כוכבים. , הם בסקילה והנשאל בהם – באזהרה סגאל תפנו אל האובות ואל הידעונים (פ' קדושים). .
(שם שם) אוב וידעני. ת"ר, בעל אוב זה המדבר בין הפרקים ומבין אצילי ידיו, ידעני – זה המניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו סדדרשה זו כלולה בדרשה הקודמת. ודע שכתב הר"י חגיז בס' עץ החיים דעתה קרוב לאחרית הימים שהתפשט האור האלהית על כל בשר וראה כל בשר כי אין עוד מלבדו, לכן האור הזה כבר הבקיע ומאיר ובא והטומאה כליל תחלוף וכבר גער ה' בשטן ונתבטלו כחות הטומאה אלו, וכל בעלי אומניות באלו ייבש ידם הכל סר יחדיו נאלחו ואין גם אחד אשר כח בידו לקסום ולכשף, והאמונה באלה כעת תקונן רק במוחי השוטים והתנוקות. .
(שם שם ב') ודרש אל המתים. זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה סהוענין רוח טומאה שמכוון שיבא מת בחלום ויודיעו מה ששאל עליו. וע' ברמב"ם פי"א הי"ג מהל' ע"ז. –
ודע דמלשון פסוק הסמוך ובגלל התועבות האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך יליף ר' יוסי בסנהדרין נ"ז ב' דבן נח מצווה על הכישוף, דכיון דענשם הקב"ה על זה ש"מ שהוזהרו על זה, דכלל גדול הוא אין עונשין אלא א"כ מזהירין, אמנם אנן קיי"ל דב"נ אין מצווה על הכישוף, ולא נחשב זה בין השבע מצות דב"נ, כנודע, וצ"ל דלדידן יתפרש הפסוק ובגלל הדבר הזה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך, מפני כי בכלל הקב"ה שונא כשפים וכמ"ש בחולין ז' ב' למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, ולכן מורישם הקב"ה, אבל לא מפני שהוזהרו על זה. .
(שם שם) תמים תהיה. אמר רב משום ר' יוסי איש הוצל, מניין שאין שואלים בכלדיים, שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך סוכלדיים הם חוזי בכוכבים, והמאמין באמת ובתמים בה' יודע כי בידו לשנות סדרי מערכת הכוכבים ומזלות וכמ"ש בנדרים ל"ב א' ולפנינו בפ' לך בפ' ויוצא אותו החוצה. וכפי הנראה מרמב"ם פי"א הט"ז מעבודת כוכבים הוי הפירוש תמים תהיה שתהיה תמים בדעה והשכל ואל תאמין בנחשים וקסמים וכשפים מפני שהם תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת וכו', עכ"ל. אבל הרמב"ן במנין העשי"ן הנוספים שמנה, מצוה ח', כתב, דתמים תהיה היא מ"ע שנייחד לבבנו אליו לבדו ושנאמין שהוא לבדו עושה כל וכו', עיי"ש, ומדרשה שלפנינו משמע כרמב"ן דתמים תהיה מצוה היא, וכ"מ מדרשה הבאה מספרי. .
(פסחים קי"ג ב') תמים תהיה. תניא, מניין שאין שואלים בגורלות, ת"ל תמים תהיה עם ה' אלהיך סזעיין מש"כ בדרשה הקודמת, ולפנינו בספרי חסרה דרשה זו, רק התוס' בשבת קנ"ו ב' הביאו כן מספרי. [ספרי]. מקרבך מאחיך. מקרבך ולא מחוץ לארץ, מאחיך ולא מאחרים סחדמשבאו ישראל לא"י בטלה השראת הנבואה בחו"ל כמבואר במכילתא פ' בא פרשה ראשונה. .
(שם) יקים לך. לך ולא לעובדי כוכבים, ומה אני מקיים נביא לגוים נתתיך (ירמיה א') לנוהגים מנהג עובדי כוכבים סטוצריך לייסרם ולהתרותם לחזור בתשובה כמו יונה בנינוה. .
(שם) אליו תשמעון. ואפילו אומר לך עבור על אחת ממצות שבתורה כגון אליהו בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו ער"ל כמו אליהו שהקריב עולה בחוץ אע"פ שעל שחוטי חוץ חייבים כרת, אך מפני שהיתה השעה צריכה לכך כדי להכחיש את נביאי הבעל, ולכן אם אמר מפורש שהוא לצורך שעה שומעין לו, אבל אם אומר לעקור מצוה שבתורה אין שומעין לו ומיתתו בחנק, וגם לפי שעה אין שומעין רק לנביא מוחזק בנביאות כמו אליהו, וגם בעת ששומעין לו הוא רק בשארי עצות לבד מעבודת כוכבים. .
(יבמות צ' ב') אשר לא ישמע. הכובש את נבואתו והמוותר על דברי נביא עאשמיקל וממאן לעשות מה שצוהו ה' ע"י נביא. ולשון הרמב"ם בזה שיקל ויעלים עין מדברי הנביאים ולא יעשה מצותם בדיוק. ונביא שעבר על דברי עצמו, מיתתן בידי שמים, דכתיב והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי, קרי ביה לא ישמיע וקרי ביה לא ישמע אל דברי, וכתיב אנכי אדרוש מעמו – בידי שמים עבר"ל הלשון אשר לא ישמע כפשוטו היינו מוותר כמש"כ, ובקריאה לא ישמיע היינו כובש ובקריאה לא ישמע שהוא עצמו אינו נשמע היינו עובר על דברי עצמו, וכתיב אנכי אדרוש מעמו היינו עונש בידי שמים. –
והנה אע"פ דבפשטות הענין הוו דרשות אלו אסמכתות בעלמא, משום דע"ד הפשט הוי כונת הלשון אשר לא ישמע כפשוטו, אך י"ל דמדייק אריכות לשון הפסוק אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי, ולכן דריש דהמלות אשר לא מוסבות אל שני המאמרים וכמו שכתוב אשר לא ישמע אל דברי ואשר לא ידבר בשמי, כלומר שלא ידבר כלל ויכבוש נבואתו, וגם לא ידבר בשמי כמו שצויתיו, אלא בויתור, ולפי"ז מבוארים כל הדרשות, ולתועלת הקצור ולסימנא בעלמא מסמיכן כולן בלשון לא ישמע בשלשה אופנים, כמבואר. והתוי"ט כאן הבין דברי הגמרא כפשוטם, ולכן כתב דפסקיה הגמרא להפסוק בסכינא חריפא, ולפי מש"כ הדברים מבוארים באר היטב, ודו"ק. .
(סנהדרין פ"ט א') אך הנביא וגו'. המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו, והמתנבא בשם עבודת כוכבים, מיתתן בידי אדם, דכתיב אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי, זה המתנבא מה שלא שמע, ואשר לא צויתיו, הא לחבירו צויתיו, זה המתנבא מה שלא נאמר לו, ואשר ידבר בשם אלהים אחרים, זה המתנבא בשם עבודת כוכבים וכתיב ומת הנביא ההוא עגמה שלא שמע ענינו שלא נאמר כלל לשום נביא, ומה שלא נאמר לו ענינו שנאמר לנביא אחר ולא לו. .
(שם שם) לדבר דבר. אין דנין את נביא השקר אלא בב"ד של שבעים ואחד, דגמרינן דבר דבר מזקן ממרא עדדבזקן ממרא כתיב וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה', ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא, דהיינו ממקום לשכת הגזית ששם יושבים ע"א סנהדרין, וכמבואר לפנינו שם. .
(שם ט"ז א') ומת. נביא השקר מיתתו בחנק, דכתיב ומת הנביא ההוא, וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק עהדדבר זה כלל גדול בתורה בכ"מ בש"ס, ולפלא על תרגום יונתן שבפסוק זה שכתב שמיתתו בסייף. .
(סנהדרין פ"ט א') לא תגור ממנו. אל תמנע עצמך מללמד עליו חובה עונראה דר"ל לא תירא ממנו שלא תענש ממנו ומתוך כך תמנע מללמד עליו חובה. ומה דצריך להזהר בנביא שקר יותר מבכל החוטאים, הוא משום דלפעמים נביא שקר מזהיר גם על המצות, ומפני זה יחושו מללמד עליו חובה, לכן הזהיר על זה. [ספרי].