פסוק א:א דהל"ל וידבר משה אל כל וגו' ומתרץ לפי שהם דברי כו'. ר"ל דהא בלאו הכי צריך לתרץ מה שנאמר כאן במדבר בערבה וגו' למה לא מפרש בהדיא המעשה שעשו שם אלא על כרחך צריך לומר לפי שהן דברי תוכחות ומנה וכו' לכך סתם הדברים והזכירן ברמז לפי שהזכיר כל ההכעסות ביחד לכך לא הוכיחם בפירוש אבל אם היה מוכיחן על הכעסה אחת היה מזכירם בפירוש כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ואין בושת כל כך ולכך נאמר גם כן הדברים דכל מקום שנאמר דברים אינן אלא דברי תוכחות כדפירש רש"י בריש ספר קהלת ושם מביא ראיה מאלה הדברים דכתיב כאן ואב לכולן והדבר אשר יקשה מכם וגו'. כתב הרא"ם ויש לתמוה אם פירוש אלה הדברים הוא דברי תוכחות היאך כתב אחר זה ככל אשר צוה ה' והא התוכחות לא היה אלא מפי עצמו. ושמא יש לומר שהיו ברשות הקדוש ברוך הוא אף על פי שהיו מפי עצמו ועל הנתינת רשות נאמר ככל אשר צוה ה' וגו' אי נמי צוהו להוכיח ומה שהוכיחן סמוך למיתתו זה עשה מפי עצמו עד כאן לשונו. ולי נראה ככל אשר צוה ה' וגו' לא קאי על התוכחות אלא על המצות בכלל נאמר דהיינו משנה תורה וב' דברים נעשו במה שהוכיח אותן מפי עצמו וגם ביאר להם התורה והמצות וכמו שמפרש והולך:
פסוק א:ב ואם תאמר והא אחר כך הזכיר העונות בפירוש עון מרגלים כדכתיב ותקרבון אלי כלכם וגו' וגם שאר דברים שהכעיסו לפניו מנה כאן בפרשה זו ויש לומר דלכך נקט רש"י כאן ומנה כאן כל המקומות ר"ל דכאן מנה כל המקומות ברמז כדפירשתי לעיל:
פסוק א:ג וכן תרגם אונקלוס דחבו במדברא וכו' כתב הרא"ם ותמהני מאוד היאך יפרש מלת אלה האמור פה על הרמוז אליו והלא לא נתפרשו פה אלא המקומות שהכעיסו בלבד אבל הדברים שדבר להם בעבורם לא הזכירם כלל וכו' ובאמת איני יודע מה תמיה זו על רש"י זכרונו לברכה דהא הוא פירש אלה הדברים אלה דברי תוכחות ומלת הדברים היא דברי תוכחות והוי כאלו נאמר אלה התוכחות אשר הוכיח משה את כל ישראל בעבר הירדן על מה שחטאו במדבר וכו' בשלמא תרגום אונקלוס שתרגם על מלת הדברים אלין פתגמיא וכו' ולא תרגם אלין תוכחות די מליל וכו' הוצרך להוסיף אוכח יתהון כו' אבל רש"י שפירש הדברים תוכחות מה לי להוספה הזאת שהוסיף התרגום ודברי רש"י זכרונו לברכה הם נכוחים וישרים:
פסוק א:ד דאין לומר דמקום החנייה נקרא ערבה כדכתיב לעיל בפרשת מסעי ויחנו בערבות מואב דאם כן ה"ל למכתב בעבר הירדן בערבה במדבר:
פסוק א:ה שתפלו לשון נדבק [כמו טפלי עלי שקר זדים לשון חבור (אנגיקלפ"ט) רש"י בתהלים] כלומר היו מריבין על המן:
פסוק א:ו אין להקשות למה לא פירש זה קודם שפירש תופל ולבן כסדר המקרא דיש לומר דלעיל הייתי אומר דכך פירושו של מקרא מול סוף ואיזה מקום הוא נקרא מול סוף ומפרש בין פארן ובין תופל ולבן אבל כיון שפירש רש"י דתופל ולבן לאו שמות מקומות הן אם כן מה פירוש של פארן ומתרץ ועל מה כו' אבל הלשון של בין אינו מתיישב שפיר:
פסוק א:ז כאן משמע דמחלוקתו של קרח היתה קודם שילוח מרגלים דהא כתיב ויסעו מחצרות ויחנו במדבר פארן וכתיב אחר כך שלח לך אנשים ומדכתיב כאן חצרות ופירש"י מחלוקתו של קרח שמע מינה מקודם שבאו למדבר פארן כבר היה מחלוקתו של קרח בחצרות ועיין בפרשת קרח על פסוק וישמע משה וגו':
פסוק א:ח דקשה לטעם ראשון דהא מחלוקתו של קרח אינו מפורש בקרא שהיה בחצרות לכן פירש דבר אחר וכו' ולטעם אחרון לחוד קשה דהא לא יהיה וחצרות דומיא דבמדבר בערבה שהם מורים על המקום שהכעיסו לפני הקדוש ברוך הוא ומלת וחצרות היא תוכחה שלא למדו ממרים וכו' אבל לפירוש ראשון וחצרות לא בא להורות אלא על ההכעסה שהכעיסו בחצרות דאין לומר שהוכיח אותן על חטא מרים דהא לא מנה כאן אלא חטא הרבים משום הכי צריך נמי לטעם הראשון:
פסוק א:ט פירוש נדברתם כי חזק הוא ממנו כדפירש"י שם אי נמי כנגד המקום ששבח את הארץ והם גנוהו אף על גב דתוכחת מרגלים מבין פארן מפיק ליה מכל מקום שלוח מרגלים לחוד ולשון הרע של מרגלים לחוד שדברו על הארץ. גם יש לפרש שהדבר שדברו נגד המקום הוא מחלוקותו של קרח ואין בין הלשון הראשון והאחרון אלא שהאחרון מפרש שהוכיחם על שלא לקחו מוסר ממרים שלקתה בשביל שדברה באחיה והראשון פירש שהוכיחם על שהכעיסו שם המקום במחלוקת. הרא"ם:
פסוק ב:י ר"ל ובין הכל הוא ל"ו ימים דיום ל' נחשב מן סוף ל' וגם נחשב לתחילת ז' ימים שהרי ביום ל' נסעו משם נמצא דביום ל"ט שלחו מרגלים מקדש ברנע דהיינו בכ"ט בסיון עיין ברא"ם באורך:
פסוק ב:כ מתלבטת פירוש ממהרת:
פסוק ב:ל אין זה פירוש ויהי בארבעים שנה כלומר אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר והם הלכו אותו בארבעים שנה וזה פירוש ויהי בארבעים שנה אלא בארבעים שנה אבתריה קאי כמו שפירש רש"י מלמד שלא הוכיחן וכו' אלא מקרא קצר הוא והוה כאלו כתיב י"א יום מחורב ואתם הלכתם בג' ימים בסיועת הקדוש ברוך הוא ומפני שקלקלקתם איחרתם ארבעים שנה ואח"כ מתחיל דבור חדש ויהי בארבעים וגו' דבר משה וגו' ואין להקשות דהכא משמע בשביל חטא המרגלים עכבו במדבר מ' שנה ובפרשת בהעלותך פירש רש"י מיד עד שלשה ימים וכו' אלא שחטאו במתאוננים יש לומר בשביל חטא מתאוננים נתעכבו ל' יום ובשביל חטא מרגלים מ' שנה:
פסוק ג:מ דאם לא כן מאי נפקא מינה מתי היתה:
פסוק ג:נ ר"ל דאם מוכיחו קודם מיתתו קסבר אוכיחו היום מעט ומחר מעט דמה לי להוכיחו הכל בפעם א' עדיין יש לי פנאי להוכיחו למחר ושמא יאמר זה מפני איזה שנאה שיש לו עלי הוא מוכיח אותי תמיד ואם כן בועט בתוכחתו משום הכי יוכיח אותו סמוך למיתה על כל מעשיו ואם תאמר אם כן למה פירש רש"י לעיל וממי למד מיעקב וכו' מנא ליה דלמא מסברא דנפשיה עשה כן דמפני ד' דברים אין מוכיחין וכו' ויש לומר דק"ל דהא כל הטעמים הללו אינם שייכים הכא דלא שייך לומר שמא יניחנו וילך לו דאנה ילכו דהא לא יצאו אלא לבא לארץ ישראל וגם לא שייך למימר שלא יתבייש ממנו דהא כל ישראל ביחד היה מוכיח ומה שהביא רש"י ומפני מה וכו' הוא מביא הטעם על יעקב ואם תאמר והא כתיב הוכח תוכיח את עמיתך ופירש רש"י אפילו מאה פעמים ויש לומר הוכח תוכיח מיירי בשעת מעשה ושלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו פירוש שלא בשעת מעשה רק כשעשה כבר המעשה. מצאתי:
פסוק ג:ס רצה לומר כשפוגע בו אותו שהוכיחו זה מתבייש ממנו:
פסוק ד:ע רצונו לתרץ למה לי למכתב אחרי הכותו כיון שכתיב ויהי בארבעים שנה וגומר אלא כך אמר משה כו' ואם תאמר אם כן דלמא הא דלא הוכיחן קודם לזה משום שהמתין כו' כדי שלא יאמרו מה היטיב ויש לומר דאם כן הל"ל ויהי אחרי הכותו את סיחון ועוג ולמה כתיב ויהי בארבעים שנה אלא ללמד שלא יוכיח אלא סמוך למיתה ומדכתיב אחרי הכותו שמע מינה נמי הא דאמר משה וכו':
פסוק ד:צ ר"ל למה ליה למכתב אשר יושב בחשבון ל"ל להזכיר מקומותיהם:
פסוק ד:ק וקרנים הוא לשון קרן כלומר חזק:
פסוק ד:ר כלומר אל תאמר מנליה דעשתרות זו לשון צוקין דלמא דוקא עשתרות קרנים הוא לשון צוקין ועל זה פירש ועשתרות זו היא עשתרות קרנים דהתם והתם נמי כתיב ויבא הפליט זה עוג וכו':
פסוק ד:ש ר"ל אם יושב בעשתרות לא יושב באדרעי לכך פירש שם המלכות נקרא אדרעי והרא"ם פירש ובאדרעי מיבעי ליה:
פסוק ה:א מדכתיב כאן באר את התורה ובפרשת כי תבא כתיב וכתבתם וגו' דברי התורה הזאת באר היטב והיטב מתגלגל בצירופו שבעים ה' ה"י הי"ט היט"ב:
פסוק ו:ג דלפשוטו קשה הל"ל די לכם שבת למה כתיב לשון רב לכן פירש ומדרש אגדה:
פסוק ז:ד יש מקשים והא כתיב אל תתגר בם מלחמה וגו' ושמא י"ל אלו לא חטאו ישראל היה נותן להם ארץ י' עממין כאשר נשבע לאברהם והחטא גרמה להם שלא נתן להם אל ארץ שבעה:
פסוק ז:ה רל"ת הא נהר פרת קטן היה מכולם דהא בפרשת בראשית מונה אותו בסוף כן כתב רש"י פרשת לך לך:
פסוק ז:ז פירוש קרב לגבי משוח בשמן וגם כן תהיה משוח בנגיעתך בו הודשנה מחלב תרגומו איתהדינא כלומר אף כאן הואיל וארץ ישראל חשובה גם נהר פרת נעשה חשוב עמה:
פסוק ח:ח דאם לא כן איך אמר להם באו והלא עדיין אינה כבושה לפניהם:
פסוק ט:ט ר"ל כיון דכל לאמר לדרשה הוא או פירוש לאמר לאחרים או פירוש צא ואמרו להם דברי והשיבני או פירוש השיבני על דברי ואחד מכל הפירושים לא שייכים הכא לכך פריך מאי לאמר:
פסוק ט:י כלומר אפילו היה בדעתי לשאת אתכם כדי שאקבל שכר לא אוכל כי הקדוש ברוך הוא מיחה בי וזהו שכתוב לאמר ר"ל הקדוש ברוך הוא אמר לי בפירוש שלא לעשות וכן פירש רש"י בסמוך אם אומר לקבל שכר לא אוכל הוא שאמרנו כו' דהיינו מה שפירש כאן:
פסוק ט:כ ואם תאמר והא פירש"י לעיל לא מעצמי אני וכו' אם כן מה מקשה רש"י שמא היה יכול אלא שאינו רשאי ויש לומר דק"ל יתורא דקרא למה אמר משה לא אוכל וגו' ה' אלהיכם הרבה אתכם וגו' אלא הכי קאמר משה לא מעצמי אני אומר כו' ואף אם לא צוה לי הקדוש ברוך הוא הייתי מוכרח למנות עליכם דיינים כי לא אוכל לבדי וגו' ועל זה מקשה רש"י אפשר שלא וכו':
פסוק ט:ל יש מקשים הרי יתרו אמר למשה נבול תבול גם אתה ואם כן היה לו להקשות איך נביא כמשה יהא קשה בעיניו לשפוט את העם ויש לומר דלעיל הוה אמינא דהכי קאמר נבול תבול גם העם פירוש כיון שכבד על העם שיהא משה לבדו דן ויושב ויעמדו עליו מן הבוקר עד הערב כי בודאי אם יהיה הרבה דיינים יקל על העם וממילא כשיכבד על העם יתרעמו על משה ויהא גם כן תלונות ישראל למשה כבד על משה ולכך פירש"י הכא:
פסוק ט:מ ר"ל הרבה לשון הגדיל:
פסוק ט:נ פירוש היכא דיש בידם למחות ולא מיחו:
פסוק ט:ס אין להקשות והרי מקרא זה כי מי יוכל לשפוט נאמר קודם מקרא דויחכם מכל האדם ואם כן כשאמר כי מי יוכל לשפוט עדיין לא היה חכם דיש לומר דסופו מוכיח על תחלתו והואיל ונחכם כל כך בסוף בתכלית החכמה ודאי שגם בתחלה היה חכם ויכול לדון על דרך בלב נבון תנוח חכמה:
פסוק י:ע ר"ל כיום כמו כהיום:
פסוק י:פ דהיינו כהיום אף על פי שאין לבנה וכוכבים שולטים ביום מכל מקום כיון דאין נקרא יום אלא כשלילו עמו כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד אם כן אתי שפיר מה שנקט בקרא כהיום. בשם מהרי"ץ. והא דכתיב בקרא לרוב פירוש שיבא עוד זמן שתהיו כמותם גם לרוב אבל עכשיו אתם קיימים כיום דהיינו כחמה וכלבנה וכוכבי השמים אבל לא לרוב. הרא"ם:
פסוק יא:צ ר"ל האלף פעמים משלי מברכה שלי אבל הקדוש ברוך הוא יברך אתכם יותר מאלף פעמים כאשר דבר לכם ואם תאמר כיון שהקדוש ברוך הוא הבטיחם לברכם אם יוכל וגו' למה אמר משה האלף פעמים משלי הן הא בכלל ברכת הקדוש ברוך הוא הן ויש לומר לכך אמר משה זו משלי דהיינו האלף שכר ברכות. בשם מהרי"ץ. ועוד יש לומר זו משלי כלומר הברכות שלי הם בלא תנאי אבל הברכות של הקדוש ברוך הוא הם על תנאי אם תקיימו המצות והתורה:
פסוק יב:ק כלומר אפילו אם יש בדעתי לשאת אתכם כדי לקבל שכר לא אוכל דאם לא כן למה אמר איכה אשא וגו' והלא כבר אמר לא אוכל וגו' מפני העונש וכו':
פסוק יב:ר ר"ל מורדים ושתי מלות הן אפיק רסן ר"ל הרסן מופק מהם שהולכין בלא רסן לכך הם ממרים כמו הסוס שהולך בלא רסן:
פסוק יג:ש שכל הבה ל' הזמנה והכנה לדבר הוא פירוש תנו עצה או עזר לדבר זה. הרא"ם:
פסוק יג:ת והא דלא פירש רש"י זה לעיל גבי שלח לך יש לומר דק"ל טפי הכא מהתם משום דתנן כל הכשר להעיד כשר לדון ונשים הואיל ופסולין להעיד פסולין לדון א"כ אנשים למה לי :
פסוק יג:א מלשון חמוד כלומר שהעולם חומדין להם שאינם מגמגמין בלשונם וגם אינם מאריכין בדבריהם. ועוד יש לומר כסופים לשון בושה כלומר שבושים ממעשיהם הרעים ואם הם רוצים לעשות איזה מעשה מתחלה רואים מה הוא התכלית כדי שלא יתביישו מאותו מעשה שיעשו וזה נקרא חכם על דרך החכם עיניו בראשו והוא שאמרו אל תהי רשע בפני עצמך:
פסוק יג:ב ר"ל שנושא ונותן בפרקמטיא:
פסוק יג:ד לשון אשמה ואף על פי שהל"ל ואשמכם בראשיכם לפי שכל הפרשה היא לנוכח אף על פי כן אין משיבין על הדרש. הרא"ם. והא דמהפך רש"י ומפרש בראשיכם קודם ואשימם משום דלפי סדר המקרא משמע להיפך מפירוש רש"י דמשמע אשמת הדיינים הוא על ראשיכם דהיינו ישראל דאם לא כן הל"ל ואשמם בראשם לכן הוכרח רש"י לפרש בתחלה מלת בראשיכם שתהיו נוהגים בהם כבוד ואחר כך מפרש מלת ואשמם והוא סוגיית רש"י כמ"ש והשתא אתי שפיר:
פסוק יד:ה רצונו לתרץ הא כל הדברים שדיבר משה לישראל דברי תוכחות הם היאך אמר להם ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר וגו' אדרבה הא מספר שבחן שהרי עשו כאשר צוה להם משה. ועל זה פירש חלטתם וכו' ר"ל בשביל הנאה עשיתם. חלטתם לשון חלוטין:
פסוק טו:ז כי כל לקיחה שאינה לקנין מפורשת מלשון משיכת דברים וכבר נתבאר זה בכל מקום:
פסוק טו:ח ד' כתובים כאן אנשים דהיינו צדיקים. חכמים. נבונים. וידועים. ובפרשת יתרו כתיב עוד ג' יראי אלהים. אנשי אמת. שונאי בצע. ומשה לא מצא אלא צדיקים חכמים וידועים. ואף על פי שד' הכתובים כאן אינן כתובין בפרשת יתרו מכל מקום צריך לומר דגם יתרו אמר למשה כן דאם לא כן למה עבר משה על דבריו של יתרו. והרא"ם מונה ד' בפרשת יתרו אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע וג' האמורים כאן חכמים ונבונים וידועי' וצריך לומר דצדיקים לא קחשיב דהיינו יראי אלהים דבפרשת יתרו והכל אחד:
פסוק טו:ט כדי שהכל עומדים לפניהם ואז כבודם מרובה וכשיוצאין מב"ה הן יוצאין ראשון קודם שיצא אדם אחר ואז צריכין הכל לעמוד מפניהם. רא"ם. ויש מפרשים איפכא נכנס אחרון מבית הכנסת או מבית המדרש לביתו וזו מענותנותו של משה כדי שלא יטריחו הקהל לעמוד מפניהם ויוצא ראשון מביתו לבית הכנסת או לבית המדרש קודם שבא אדם לבית הכנסת או לבית המדרש כדי שלא יעמדו מפניהם:
פסוק טו:י מלת מניתי שנקט רש"י כאן ולא נקט לעיל רצונו לתרץ בזה דמקרא משמע ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים וכו' ושוטרים לשבטיכם משמע דגם הראשים יהיו שוטרים ועל זה פירש מניתי עליכם אבל הראשים לא יהיו שוטרים ומפרש והולך מנא ליה דראשים לא היו שוטרים דהרי שוטרים אלו הכופתין כו' פירוש על פי הדיינים דהיינו על פי הראשים שמע מינה דשוטרים לאו היינו ראשים:
פסוק טז:כ מדכתיב ואצוה את שופטיכם שופטים מאן דכר שמייהו ראשים הל"ל אלא למדרש אתי כלומר שצויתים על דבר המשפט להיות מתונים בדין. והרא"ם פירש דמשמוע בין אחיכם מפיק ליה דבושפטתם צדק בין איש ובין גרו סגי אלא ללמד הוו מתונים בדין שתהיו שומעים בין אחיכם להבין דבריהם היטב שאם בא דין לפניך וכו' :
פסוק טז:ל (נחלת יעקב) אם ללמוד ולירד לעומקה של הלכה או לישב בטל מה שאין כן עכשיו:
פסוק טז:מ וחסר אל"ף כאלו אמר אוגרו וכן לא תגורו כמו לא תאגורו דאין לומר כמשמעו מלשון כגר כאזרח דאם כן הוי"ו דגרו למה לי אבל קשה לטעם זה שיהיה חסר אל"ף לכן פירש דבר אחר ובין גרו וכו' גרו לשון דירה כמו גור בארץ הזאת ולטעם אחרון לבד נמי קשה הל"ל בהדיא כירו משום הכי צריך לשני טעמים:
פסוק טז:נ מדכתיב גרו וגימ"ל מתחלפת בכ"ף כמו שפירש"י בפרשת קדושים (ויקרא לי"ט, ט"ז) ואם כן הוא כמו כירו ומדכתיב בקרא ובין גרו על כרחך צריך לומר ובין חלוקת אחים בין תנור וכיריים דאין שייך שיהא החילוק בין כירה לבית:
פסוק יז:ס דהא כבר כתיב ושפטתם צדק והא דפירש בפרשת שופטים גבי לא תכיר פנים אף בשעת הטענות אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה וכו' ויש לומר דאין לפרש כמו הכא דאם כן היה לו להפוך הקרא לא תכירו פנים קודם לא תטה משפט כיון דקרא שלפני זה מיירי גם כן בממנה דיינים דכתיב ושפטו את העם משפט צדק ופירש רש"י מנה דיינים מומחים וצדיקים וכו' ומדכתיב בקרא לא תכירו פנים אחר לא תטה משפט דמיירי בדיינים צריך נמי לפרש שקרא דלא תכירו פנים בדיינים והא דלא מפרש הכא כמו התם מדכתיב הכא ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ואם יהיה רך לזה וקשה לזה לא יהא המשפט צדק אם כן לא תכירו למה לי אלא על כרחך לממנה דיינים הוא דאתא ודו"ק נראה לי:
פסוק יז:ע (נחלת יעקב) נראה לי דטעות סופר הוא וכן צריך לומר כקטן כגדול תשמעון כתרגומו שיהא חביב עליך דין כו' וכן היא בהדיא בסנהדרין (דף ח) ושתי הלשונות האחרות הם בספרי:
פסוק יז:פ דאי סלקא דעתך כמשמעו לענין דין בין אם הנידון הדיוט ובין עם הנידון ראש וקצין תיפוק ליה מקרא דבין איש ובין אחיו. רא"ם:
פסוק יז:צ דלטעם ראשון קשה כמעט כהרבה היה לו לומר לכן פירש דבר אחר וכו' ולפי דבר אחר קשה היה לו לומר גדול כקטן תשמעון כלומר שתזכה את העשיר אם הוא זכאי בדין כמו שאתה מהדר לזכות את העני כדי שיתפרנס בנקיות. לכן פירש דבר אחר שלא תאמר כו'. ולטעם אחרון לחוד קשה הל"ל קטן כגדול תשמעון ולשני טעמים האחרונים לחוד קשה הל"ל כעני כעשיר תשמעון לכך צריך גם לטעם ראשון:
פסוק יז:ק כלומר שלא יאמר הדיין מתיירא אני מפלוני שמא יהרוג אותי או ישרוף גדישי:
פסוק יז:ר כגון תלמיד היושב לפני רבו ובא דין לפני רבו וטעה בדין אל ישתוק התלמיד ולטעם הראשון קשה הל"ל לא תיראו לכן פירש דבר אחר לא תכניס וכו' ולפי דבר אחר קשה הל"ל לא תאגורו מלשון אוגר בקיץ לכן צריך גם לטעם ראשון והרא"ם פירש לא תכניס דבריך בלבך מפני שאתה ירא להוציאם לחוץ לומר לו שהוא חייב או רשע בדינו עד כאן לשונו:
פסוק יז:ש דאם לא כן איך לאלהים הוא והלא המשפט אינו אלא לבעלי הריב:
פסוק יז:ת משום שהשווה עבד לרבו דכתיב כי המשפט לאלהים הוא וכתיב אחריו והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי כלומר שהיה מדמה את עצמו להקדוש ברוך הוא לכך נעלם ממנו דין ירושה דדבר פשוט הוא דכל אדם יודע אם אין לאיש בנים דהבת יורשת במקום בן דהא אמרו רחל ולאה העוד לנו חלק וגו' ופירושו כלום אנו נוטלין חלק ירושה בין הזכרים ונעלם ממנו. אבל רש"י לא מצי לפרש דבשביל זה נסתלק ממנו הדין של מקושש או של אנשים טמאים דהתם לאו דבר פשוט הוא לכך לא ידע משה אבל דין ירושה דבר פשוט היה וקל להבין:
פסוק יח:א בסנהדרין בפרק א' דיני ממונות פירוש דיני ממונות בשלשה ופותחין אף לחובה ומטין על פי אחד אף לחובה ומחזירין אף לחובה והכל ראויין ללמד זכות וחובה הדיין והתלמיד והדיין המלמד זכות חוזר ומלמד חובה וכן איפכא ודנין ביום וגומרין בלילה וגומרין בו ביום בין לזכות ובין לחובה ומתחילין מן הגדול ואב ובנו והרב ותלמידו מונין אותן לשנים מה שאין כן בדיני נפשות דאין דנין אלא בכ"ג. וכל הדברים דלעיל אינן בדיני נפשות כי הכל היא בהיפך מה שכשר בדיני ממונות פסול בדיני נפשות:
פסוק יט:ב דאם לא כן מאי והנורא ממי היה להם לירא במדבר ההוא שלא עבר בה איש אלא על כרחך מנחשים וכו' ואם תאמר והא בפרשת בהעלותך פירש רש"י עצמו דענן היה הולך לפניהם והורג נחשים ועקרבים יש לומר במקום שהיו חונים במדבר היו רואים אותן מתים אף שלא היו מזיקים להם היו יראים מהם:
פסוק כב:ג ר"ל מה תוכחה יש בזה:
פסוק כב:ד דאם לא כן דבר למה לי ונפקא מינה בזה באיזה לשון מדברים כדי שירגישו בדבר אם אחד משבע האומות ישנה לבושו בלבוש שאר אומות שיכירו אותו כדי שיקיימו הלאו דלא תחיה כל נשמה וזה אי אפשר אלא כשידעו לשונם ידעו מאיזה אומה הם ועוד יש פירושים אחרים:
פסוק כב:ה דאם לא כן למאי נפקא מינה יאמרו להם באיזה דרך ילכו בודאי אותו עיר שירצו לכבוש אותו דרך ילכו וקל להבין:
פסוק כב:ו ר"ל דבקרא ואת הערים משמע שלא יבאו לכל הערים וזה אינו דהא ירשו את הכל ועל זה פירש תחלה:
פסוק כג:ז דאם לא כן מכם למה לי:
פסוק כג:ח המסולתין לשון סולת:
פסוק כג:ט דאם לא כן יהיו שלשה עשר דהא חשיב שבט אפרים בפני עצמו וגם שבט מנשה בפני עצמו כתב הרא"ם ויש לתמוה דבלאו קרא יתירא דשנים עשר תיפוק ליה מפרשת שלח לך שמונה בפירוש כל נשיאי השבטים ושבט לוי לא היה בתוכם וצריך עיון. ונראה דהכא מרבה קרא דאפילו בעצה לא היו עמהם והשתא אתי שפיר דלא נקיט רש"י שלא הלכו עמהן משום דזה כתיב לעיל בפרשת שלח לך:
פסוק כד:י שנשאו אשכול משם כדכתיב ויכרתו וגו' על כן קרא למקום ההוא נחל אשכול וזה היה בחזרתן:
פסוק כד:כ ר"ל שהלכו בה בארבע שורות כמין שתי וערב כדי שירגלו את כלה:
פסוק כה:ל אף על פי שגם שאר מרגלים אמרו טובתה מכל מקום גם היו מוציאים דבה על הארץ וכאן כתיב ויאמרו טובה הארץ משמע שלא אמרו כלל ברעתה. רא"ם:
פסוק כז:מ דעת רש"י בזה שאל תקשה היאך יודעין ישראל שהקדוש ברוך הוא שונאן ומפרש כיון שהם שונאים להקדוש ברוך הוא אמרו גם הוא שונאן דמשל הדיוט וכו':
פסוק כז:נ כלומר מה שבלבך שאתה שונא את חבירך אתה אומר על חבירך איך שהוא שונא אותך:
פסוק כז:ס כלומר שבלבו של חבירך שהוא אוהב אותך אתה אומר עליך כלומר איך שאתה אוהב את חבירך:
פסוק כז:ע ר"ל בקרא משמע שהוציא אותן בשביל שנאה והלא הרבה נסים עשה להם כדי להוציאם לחירות ומפרש דכך אמרו הוצאתו כו':
פסוק כז:פ כתב הרא"ם ויש לתמוה למה פירשו המקרא הזה בשל בעל ושל שקיא אם בעבור שמורה שהוצאתו לשנאה היתה יותר שנאה היא שהיתה הוצאתו להוליכם ביד האמורי להשמידם וצריך עיון. ונראה דקשה להו הכי הל"ל בשנאת ה' אותנו הוציאנו לתת אותנו ביד האמורי מארץ מצרים למה לי אלא על כרחך הקרא לא נקט הוציאנו מארץ מצרים אלא למשל בשל בעל ושל שקיא והכתוב חדא ועוד קאמר כלומר חדא בשנאת ה' אותנו וגו' למשל של בעל ושל שקיא ועוד אחרת לתת אותנו וגו' ודו"ק ופירוש של בעל מקום יבש וארץ צמאה שצריכין להשקותה:
פסוק כח:צ פירש"י בפרק גיד הנשה לשון הבאי לשון הדיוט שאין מדקדק בדבריו ומוציא מפיו דבר שאינו לא שיתכוין לשקר אלא לא דק עד כאן לשונו:
פסוק לא:ק דקרא משמע הוא ילחם לכם ככל אשר עשה וגו' ובמדבר וגומר דמשמע דגם במדבר נלחם הקדוש ברוך הוא בשבילם והלא לא עשה מלחמה בדבר ועל זה פירש מוסב על המקרא שלמעלה אככל אשר עשה במצרים וגו' כלומר שהיטיב להם וגם במדבר היטיב עמהם שנשאן כאשר ישא איש את בנו וגו' ומלת עשה אינו משמש בלשון אחד כי הראשון פירושו בענין המלחמה והשני בענין החיבוב:
פסוק לג:ר שפת"ח שתחת הלמ"ד משלים חסרון הה"א:
פסוק לו:ש ר"ל וכי כל הארץ נתנה לכלב:
פסוק מא:ת משום דקשה ליה מה שייך לשון הן על זה ודאי כשאדם אומר לחבירו עשה לי דבר זה אז שייך להשיב הן אבל הכא הקדוש ברוך הוא ומשה מיחו בהם שלא יעלו אם כן מה שייך למימר הן ועל זה פירש כלומר נזדמנתם שהייתם מזומנים לכך לעשות והוי כאלו אמרו בפירוש הן:
פסוק מב:א מדכתיב לא תעלו וגו' ולא תלחמו למה לי פשיטא דאם לא יעלו לא תהיה מלחמה אלא ודאי הכי פירושו דקרא לא תעלו כי לא תוכלו להלחם עמם ואם כן העלייה ירידה תהיה לכם. והרא"ם פירש מדכתיב ולא תנגפו שמע מינה שמה שאמר להם שלא יעלו הוא לטובתם אם כן לאו אזהורי מזהר להו אלא להודיע שלא תהא פעולתם זאת לעלייה כו':
פסוק מד:ב ר"ל הדבורה מתה מיד ותעשינה לשון עשייה דאין לומר לרבוי הרודפים כדבורים הרבים שרודפים אחר האיש אם כן הוה לי למימר וירדפו אתכם כדבורים השתא דכתיב כאשר תעשינה הדבורים על כרחך שלא דימה אותם לדבורים אלא לפעולת הדבורים כו':
פסוק מה:ג (דבק טוב) דאם לא כן הלא שם זה הוא של רחמים ולמה מזכירו על הפורענות:
פסוק מו:ד דלא שלחו מרגלים אלא בשנה שניה ליציאת מצרים ובתחלת מ' באו לארץ דמקצת שנה ככולה אם כן לא היו אלא ל"ח שנה:
