א אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב׃ ב אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב דֶּ֖רֶךְ הַר־שֵׂעִ֑יר עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ׃ ג וַיְהִי֙ בְּאַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעַשְׁתֵּֽי־עָשָׂ֥ר חֹ֖דֶשׁ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֹת֖וֹ אֲלֵהֶֽם׃ ד אַחֲרֵ֣י הַכֹּת֗וֹ אֵ֚ת סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן וְאֵ֗ת ע֚וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֔ן אֲשֶׁר־יוֹשֵׁ֥ב בְּעַשְׁתָּרֹ֖ת בְּאֶדְרֶֽעִי׃ ה בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר׃ ו יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ דִּבֶּ֥ר אֵלֵ֖ינוּ בְּחֹרֵ֣ב לֵאמֹ֑ר רַב־לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה׃ ז פְּנ֣וּ ׀ וּסְע֣וּ לָכֶ֗ם וּבֹ֨אוּ הַ֥ר הָֽאֱמֹרִי֮ וְאֶל־כָּל־שְׁכֵנָיו֒ בָּעֲרָבָ֥ה בָהָ֛ר וּבַשְּׁפֵלָ֥ה וּבַנֶּ֖גֶב וּבְח֣וֹף הַיָּ֑ם אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַלְּבָנ֔וֹן עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת׃ ח רְאֵ֛ה נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ בֹּ֚אוּ וּרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֣ע יְ֠הוָה לַאֲבֹ֨תֵיכֶ֜ם לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לָתֵ֣ת לָהֶ֔ם וּלְזַרְעָ֖ם אַחֲרֵיהֶֽם׃ ט וָאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר לֹא־אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם׃ י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם הִרְבָּ֣ה אֶתְכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הַיּ֔וֹם כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב׃ יא יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם׃ יב אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם׃ יג הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָאשֵׁיכֶֽם׃ יד וַֽתַּעֲנ֖וּ אֹתִ֑י וַתֹּ֣אמְר֔וּ טֽוֹב־הַדָּבָ֥ר אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתָּ לַעֲשֽׂוֹת׃ טו וָאֶקַּ֞ח אֶת־רָאשֵׁ֣י שִׁבְטֵיכֶ֗ם אֲנָשִׁ֤ים חֲכָמִים֙ וִֽידֻעִ֔ים וָאֶתֵּ֥ן אֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עֲלֵיכֶ֑ם שָׂרֵ֨י אֲלָפִ֜ים וְשָׂרֵ֣י מֵא֗וֹת וְשָׂרֵ֤י חֲמִשִּׁים֙ וְשָׂרֵ֣י עֲשָׂרֹ֔ת וְשֹׁטְרִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶֽם׃ טז וָאֲצַוֶּה֙ אֶת־שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר שָׁמֹ֤עַ בֵּין־אֲחֵיכֶם֙ וּשְׁפַטְתֶּ֣ם צֶ֔דֶק בֵּֽין־אִ֥ישׁ וּבֵין־אָחִ֖יו וּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ׃ יז לֹֽא־תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֙וּרוּ֙ מִפְּנֵי־אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו׃ יח וָאֲצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן׃ יט וַנִּסַּ֣ע מֵחֹרֵ֗ב וַנֵּ֡לֶךְ אֵ֣ת כָּל־הַמִּדְבָּ֣ר הַגָּדוֹל֩ וְהַנּוֹרָ֨א הַה֜וּא אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ אֹתָ֑נוּ וַנָּבֹ֕א עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ׃ כ וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם בָּאתֶם֙ עַד־הַ֣ר הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃ כא רְ֠אֵה נָתַ֨ן יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ אֶת־הָאָ֑רֶץ עֲלֵ֣ה רֵ֗שׁ כַּאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ אַל־תִּירָ֖א וְאַל־תֵּחָֽת׃ כב וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֮ כֻּלְּכֶם֒ וַתֹּאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ־לָ֖נוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֙נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲלֶה־בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן׃ כג וַיִּיטַ֥ב בְּעֵינַ֖י הַדָּבָ֑ר וָאֶקַּ֤ח מִכֶּם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר אֲנָשִׁ֔ים אִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט׃ כד וַיִּפְנוּ֙ וַיַּעֲל֣וּ הָהָ֔רָה וַיָּבֹ֖אוּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֑ל וַֽיְרַגְּל֖וּ אֹתָֽהּ׃ כה וַיִּקְח֤וּ בְיָדָם֙ מִפְּרִ֣י הָאָ֔רֶץ וַיּוֹרִ֖דוּ אֵלֵ֑ינוּ וַיָּשִׁ֨בוּ אֹתָ֤נוּ דָבָר֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ טוֹבָ֣ה הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃ כו וְלֹ֥א אֲבִיתֶ֖ם לַעֲלֹ֑ת וַתַּמְר֕וּ אֶת־פִּ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ כז וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאָהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת יְהוָה֙ אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ׃ כח אָנָ֣ה ׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת־לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם־בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם׃ כט וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא־תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא־תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם׃ ל יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֵיכֶֽם׃ לא וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָׂאֲךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר יִשָׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנ֑וֹ בְּכָל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה׃ לב וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַאֲמִינִ֔ם בַּיהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ לג הַהֹלֵ֨ךְ לִפְנֵיכֶ֜ם בַּדֶּ֗רֶךְ לָת֥וּר לָכֶ֛ם מָק֖וֹם לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם בָּאֵ֣שׁ ׀ לַ֗יְלָה לַרְאֹֽתְכֶם֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וּבֶעָנָ֖ן יוֹמָֽם׃ לד וַיִּשְׁמַ֥ע יְהוָ֖ה אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּקְצֹ֖ף וַיִּשָּׁבַ֥ע לֵאמֹֽר׃ לה אִם־יִרְאֶ֥ה אִישׁ֙ בָּאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַדּ֥וֹר הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה אֵ֚ת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֔עְתִּי לָתֵ֖ת לַאֲבֹתֵיכֶֽם׃ לו זֽוּלָתִ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ ה֣וּא יִרְאֶ֔נָּה וְלֽוֹ־אֶתֵּ֧ן אֶת־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁ֥ר דָּֽרַךְ־בָּ֖הּ וּלְבָנָ֑יו יַ֕עַן אֲשֶׁ֥ר מִלֵּ֖א אַחֲרֵ֥י יְהוָֽה׃ לז גַּם־בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף יְהוָ֔ה בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם־אַתָּ֖ה לֹא־תָבֹ֥א שָֽׁם׃ לח יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן נוּן֙ הָעֹמֵ֣ד לְפָנֶ֔יךָ ה֖וּא יָ֣בֹא שָׁ֑מָּה אֹת֣וֹ חַזֵּ֔ק כִּי־ה֖וּא יַנְחִלֶ֥נָּה אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃ לט וְטַפְּכֶם֩ אֲשֶׁ֨ר אֲמַרְתֶּ֜ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֗ה וּ֠בְנֵיכֶם אֲשֶׁ֨ר לֹא־יָדְע֤וּ הַיּוֹם֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע הֵ֖מָּה יָבֹ֣אוּ שָׁ֑מָּה וְלָהֶ֣ם אֶתְּנֶ֔נָּה וְהֵ֖ם יִירָשֽׁוּהָּ׃ מ וְאַתֶּ֖ם פְּנ֣וּ לָכֶ֑ם וּסְע֥וּ הַמִּדְבָּ֖רָה דֶּ֥רֶךְ יַם־סֽוּף׃ מא וַֽתַּעֲנ֣וּ ׀ וַתֹּאמְר֣וּ אֵלַ֗י חָטָאנוּ֮ לַֽיהוָה֒ אֲנַ֤חְנוּ נַעֲלֶה֙ וְנִלְחַ֔מְנוּ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖נוּ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וַֽתַּחְגְּר֗וּ אִ֚ישׁ אֶת־כְּלֵ֣י מִלְחַמְתּ֔וֹ וַתָּהִ֖ינוּ לַעֲלֹ֥ת הָהָֽרָה׃ מב וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י אֱמֹ֤ר לָהֶם֙ לֹ֤א תַֽעֲלוּ֙ וְלֹא־תִלָּ֣חֲמ֔וּ כִּ֥י אֵינֶ֖נִּי בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּֽגְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹיְבֵיכֶֽם׃ מג וָאֲדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וַתַּמְרוּ֙ אֶת־פִּ֣י יְהוָ֔ה וַתָּזִ֖דוּ וַתַּעֲל֥וּ הָהָֽרָה׃ מד וַיֵּצֵ֨א הָאֱמֹרִ֜י הַיֹּשֵׁ֨ב בָּהָ֤ר הַהוּא֙ לִקְרַאתְכֶ֔ם וַיִּרְדְּפ֣וּ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂ֖ינָה הַדְּבֹרִ֑ים וַֽיַּכְּת֥וּ אֶתְכֶ֛ם בְּשֵׂעִ֖יר עַד־חָרְמָֽה׃ מה וַתָּשֻׁ֥בוּ וַתִּבְכּ֖וּ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְלֹֽא־שָׁמַ֤ע יְהוָה֙ בְּקֹ֣לְכֶ֔ם וְלֹ֥א הֶאֱזִ֖ין אֲלֵיכֶֽם׃ מו וַתֵּשְׁב֥וּ בְקָדֵ֖שׁ יָמִ֣ים רַבִּ֑ים כַּיָּמִ֖ים אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

הרחב דבר

נפתלי צבי יהודה ברלין

פסוק ג:
והנה כלשון זה המקרא אמר מלאכי הנביא האחרון זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים. רבוי דברים יש כאן. ומה נ״ל אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל. אלא לא בא להזהיר על גוף תורה שבכתב והקבלות שבע"פ, כי אם על פלפולה של תורה, שמתחלה נצטוה משה בחורב הוא לבדו, ועתה יהי' על כל ישראל, או כפי' השני אשר נצטוה על כל ישראל, ולא סודות התורה, על אלו לא הזהיר, וזהו שמסיים דיקא חקים ומשפטים. ומה שהגיע להנביא להזהיר על זה הוא, מפני שכל זמן שהיו ישראל בבית ראשון לא הרבו תלמידים ופלפולה של תורה ולהגדיל תורת העיון, עד שהגיע ליאשיהו המלך החסיד, וראה בספר תורה שנמצא שמוכנים לילך גולה, ואי' בירו' סוטה פ"ז שראה יאשיהו המלך הכתוב ארור אשר לא יקים את דברי התורה וגו', ע"ז קרע בגדיו ואמר עלי להקים, והיינו שראה הגלות, גם התבונן כי בזה האופן שהיו גדולי ישראל בזמנו שלא הרבו תלמידים הי' עלול שתאבד תורה מישראל ח"ו, על כן החזיק במעוזו, וכתיב בדהי"ב [ל"ה] ויאמר יאשי' ללוים המבינים לכל ישראל תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל, ופירשו חז"ל ביומא פ' הוציאו לו [נ"ב ב'] שצוה לגנוז את הארון, ועדיין לא נתבאר מה שאמר עתה עבדו את ה' וגו', איזה עבודה הגיע עתה להם, אלא משום שראה שידעך אור הארון ממקומו בקדשי הקדשים, וישראל יגלה מעל אדמתו, ואין אור תורה זורח בחו"ל שיהא הסברא סגי לכוין את הלכה מדעת עצמו, ע"כ הזהירם לעבוד את ה' ואת עמו ישראל, היינו שלא תהי' עבודתם את ה' בפני עצמם בהתבודדות, וזהו הנקרא משא בכתף כמש"כ בפ' קדש, אלא עבודת ה' תהי' יחד עם עמו ישראל, היינו ברבוי תלמידים להבין להם דרכי הלכה, ועפ"י דבר יאשי' קמו החרש והמסגר אלף, כולם עושי מלחמה של תורה בימי יהויכין בן בנו, כדתני' בספרי פ' האזינו על הא דכתיב החרש והמסגר אלף כולם עושי מלחמה, מה מלחמה עושין בני אדם הזקוקים בזיקין ונתונים בשלשלאות של ברזל, אלא כלם גבורים במלחמתה של תורה, ואחריהם באו אנשי כנסת הגדולה והזהירו עוד ואמרו שלשה דברים. הוו מתונים בדין, פי' שלא להורות מצד הסברא אלא עפ"י עומק החקירה בכח ההכרח שאי אפשר לומר באופן אחר, וזהו עפ"י הויות התלמוד במדרשות של תורה, והזהירו עוד והעמידו תלמידים הרבה, דמועיל לפלפולה של תורה כדתנן מרבה ישיבה מרבה חכמה, ועשו סייג לתורה, ע"י אסמכתות, ובזה מתגדל הפלפול והחקירה ושומר את ההוראה שלא ימוט. והנה בימי נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי שבו לארץ ישראל בבית שני והיה לישראל מקום לחשוב שאין צריך עוד להגדיל תורת החקירה בישראל, ויהיו נסמכים בהוראה על אור בית המקדש כמו שהי' בבית ראשון, מש"ה בא מלאכי חותם הנבואה, וידע שעיקר תכלית שיבת ישראל לציון אז, היה אך הכנה לגלות הארוך אשר יהי', כמבואר בשירת האזינו להלן ל"ב מקרא ל"ו, על כן הזהיר את ישראל זכרו תורת משה עבדי וגו', וכמו שביארנו לעיל שהזהיר על דרך החקירה וחידושי הלכה ע"י חקים ומשפטים. וידוע במגילה דט"ו א' דמלאכי זה עזרא הסופר, וכתיב בי' בעזרא ז' סופר דברי מצות ה' וחקיו על ישראל, ואם היה כתוב סופר מצות ה', הי' המשמעות שהי' מונה תרי"ג מצות שיש בזה חכמה גדולה, אבל לשון דברי מצות ה', משמעו הפרטים שיש בכל המצות, כמו דפי' בירו' שקלים פ"ה על לשון משפחות סופרים, שהיו סופרים פרטי הדינים בכל מצוה, ויותר משמע לשון סופר דברי מצות ה' כדאי' בקדושין דף ל' שהי' מונה אותיות בכל מצוה לדרוש על כל יתור וחסר הלכות חדשות, והיינו דברי מצות ה' הדיבור שבמצות ה', וחקיו של עזרא מה שהעלה ע"י שהי' מחקק ומחדש הלכות על ישראל, לימד אותם לכל ישראל לעשות כן, ומאז והלאה נתרחב כח תורה שבע"פ בכל דור ודור. ושלמה המלך בספר משלי המשיל חלק התורה בזה האופן לעץ חיים, ואמר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר (משלי), ופשוט לחז"ל דהיא התורה, כדאי' ברכות דל"ב ב' ועץ חיים תאוה באה אין עץ חיים אלא תורה שנא' עץ חיים היא למחזיקים בה וגו', וכ"ה בירו' סוטה פ"ז ובכ"מ, שגידול תורת התלמוד הרי הוא כגידול עץ חיים, דהעץ גדולו וקיומו תלוי בעיקר שרשוהי בעומק הארץ, אף על גב שאין נראה לעין כחות השרשים, מכ"מ הכל מבינים שכן הוא, דבלא זה הי' האילן נעקר ונופל, ואח"כ יוצא העץ מן הארץ ביסוד עב הרבה, והוא היסוד שעליו העץ עומד ואינו נשבר ברוח, אח"כ גדל והולך והוא דק, ויש עוד עץ שבאמצע גבהו יש כמה ענפים מתפשטים, ואח"כ גדל עוד דק והולך, ואח"כ עוד איזה ענפים מתפשטים וגדל עוד דק והולך, עד שמגיע לתכלית האילן, שיש הרבה ענפים לאין שיעור ברחבו, וכל ענף נושא ענפים קטנים, כך הי' גידול תורת הפלפול בישראל, מתחלה נחקק בלוחות השניות מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, וכמו שביארנו בס"ד בפ' תשא ובפ' עקב בענין הלוחות, וזה הי' שורש פלפול של תורה, ואף על גב שאין לנו השגה היאך נכללו בלוחות כל זה, אבל יש לנו להאמין ע"פ דיוקי המקרא שכך הוא, וגם הדעת נותנת שאם לא היה בזה כח אלהי כבר היה נעקר ונופל ע"י רוחות קשים שעובר על זה הלמוד. ובימי משה ויהושע עלה היסוד בפועל ע"י משה בערבות מואב, ואח"כ יהושע ועתניאל בן קנז ומשפחות סופרים שהיו עמו, המה הניחו יסוד עב ממנו פנה ממנו יתד, ואח"כ נצער הרבה כח התורה בישראל עד שמואל ודוד ושלמה שהמה הרחיבו כח פלפולה של תורה, ושלמה הזהיר בס' משלי הרבה ע"ז, אחריו חזר להיות גדל דק ומעט, עד יחזקיהו המלך שחובל עול מפני שמנה של תורה, ושוב נצער עד יאשיהו, ומשם והלאה נתרחב לאין תכלית, וכל ענף בזה הדרך נושא ענפים הרבה, זהו כלל ענין הנעלה הלז, אשר הוא יסוד ושורש תורת התלמוד הקדוש:
פסוק ה:
ואלו לא נהג משה טובת עין ולא הי׳ נותן מצות חקים ומשפטים בזמנו לישראל היה ניתן ע״י עזרא וכדאיתא בסנהדרין דכ״א ב׳ תני׳ ראוי הי׳ עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל אלמלא קדמו משה. במשה ה״א ומשה עלה אל האלהים ובעזרא ה״א הוא עזרא עלה כו׳ במשה ה״א ואותי צוה ה׳ בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים בעזרא ה״א כי עזרא וגו׳ וללמד לישראל חק ומשפט. ואין הכונה עיקר נתינת הלוחות ותורה שבכתב. דלזה בודאי הי׳ משה מיוחד באשר לא קם כמוהו נביא בישראל אלא דרך הפלפול היינו חקים ומשפטים. וג״ז דייק התנא שתנתן התורה על ידו לישראל. עי׳ עיקר מה שלמד הקב״ה חקי התורה והגיונה למשה לא הי׳ אפשר אלא על ידו וזה הכח ניתן למשה יחד בשעת לוחות ראשונות כמבואר בכתוב ואותי צוה ה׳ בעת ההיא חקים ומשפטים ועוד כמה מקראות מבואר בס׳ שמות אבל הלמוד לישראל זה הדבר אלמלא ניתן למשה זה הכח הי׳ ניתן ע״י עזרא. והי׳ נכרת הברית ע״ז אז בימי עזרא כי אז הי׳ יסוד לגלות החל הזה שההכרח לנו להגיע לזה הלימוד כמש״כ. וגם עתה הית׳ יד ה׳ על עזרא והרחיב הלמוד הזה לאין תכלית:
פסוק לג:
והנה בפ׳ שלח לא נזכר כל הוכחת משה רבינו וטענותיו עמהם. ובזה אין שום קושי וכזה רבות בתורה. אבל זה פלא דשם מבואר עיקר חטא ישראל שאמרו כת אחת כי חזק היא ממנו וגם הכת שסירבו על עיקר ביאה לא״י משום שסירבו על עול תורה ומצות. וע״ז לא מצינו שום טענת משה שטען עמהם מהטעם שכתבנו שם י״ד ו׳ שאין משיבים למאן דפקר. ורק בשביל הכת שאמרו בשנאת ה׳ אותנו וגו׳ ביאר משה רבינו כאן את טענותיו אתם. ולמאי ביאר מ״ר כאן בערבות מואב את טענותיו אשר עם אותו הכת דוקא. אלא כ״ז היה בשביל דורות הבאים. בשכבר ידע והודיע להם כי מוכנים המה שיהיו מפוזרים בארצות ובטרוף הגלות יגיעו לצרות רבות ושמדות כאשר יבא עוד להלן ד׳ ל׳. וידע משה רבינו שאז לא יחשבו עם ה׳ כי אין יכולת ח״ו להושיעם בעת צרה וכבר ראו מעשה ה׳ אפי׳ בהשגחה נסתרה. וגם לא יחפצו להנתק מהשגחת ה׳ אחר שיהיו בארץ לא להם וטבע הארץ אם יהיה טובה או רעה לא להם היא. וכל ישעם וכל חפצם שיהיה הקב״ה משגיח עליהם כמש״כ בס׳ ויקרא כ״ו ל״ה מן הפסוק והנשארים בכם וגו׳ והלאה. אבל זה הטענה ששנא ה׳ אותם ומאס בהם תהי׳ מצוי ומורגל בפי עם ה׳ הנאנחים והנאנקים מורדף בלי חשך. עד שירמי׳ הנביא אמר המאוס מאסת את יהודה וגו׳. ע״כ הקדים מ״ר לספר כי בהיותם במדבר ג״כ עלה בדעת כת אחת מישראל לחשוב כן. והוכיחו בדמיונות כוזבות כי כן הוא מצד שראו חוזק הכנעני ובני ענק. וכל הוכחות שהוכיח משה להם כי טועים הם לא הועילו להם. אבל הרי אנו רואים עתה שלא הי׳ אלא דמיון כוזב. כך כל מה שאנחנו רואים וחושבים כזה אינו אלא דמיון שוא. אלא כך וכך רצונו ית׳ וכבודו ולא מחשבותינו מחשבותיו: